המחלוקת על הכנת שמן-המשחה. מעובד מדברי הרב.
לאחר הציווי על הכנת כלי הקדש, מופיע בפרשתנו הציווי על הכנת שמן המשחה. שמן המשחה הוא שמן זית בכמות של הין הקולט את ריחו הטוב מארבעה סוגי בשמים ("עקרין" בלשון חז"ל): מר דרור, קנמן בשם, קנה בשם, קדה.
ביחס לאופן הכנת שמן המשחה, ישנה מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה (מובאת בפירש"י על הפסוק):
לדעת רבי מאיר, שלקו את הבשמים בשמן וכך הוא קיבל את הריח מהבשמים. לעומתו, טוען רבי יהודה שכמות השמן (הין) לא מספיקה אפילו כדי לסוך בה כמות כה גדולה של בשמים. אלא, לדעת רבי יהודה שרו את הבשמים במים כדי שלא יבלעו את השמן, ולאחר מכן הניחו עליהם את השמן עד שקלט את ריח הבשמים, ואז אספו את השמן מעל הבשמים.
לכאורה, טענת רבי יהודה היא טענה במציאות, ומה יכול רבי מאיר לענות כנגדה?
כדי להסביר זאת יש להכנס לשרש הפנימי של המחלוקת: ראשית, נתבונן בדמויות הנחלקות ביניהן: המחלוקת היא בין רבי מאיר – "שמאיר את עיני חכמים בהלכה", משרשו בחכמה סתימאה, כח המשכיל שבנפש, לבין רבי יהודה "ראש המדברים בכל מקום" בחינת מלכות ועולם הדבור, "באשר דבר מלך שלטון", עלמא דאתגליא.
לדעת רבי מאיר כל מהותו של שמן המשחה, "שמן משחת קדש", הוא נס שלמעלה מדרך הטבע. על פי טבע (בעלמא דאתגליא, בחינת רבי יהודה) הבשמים בולעים את השמן (ולכן השמן לא מספיק אפילו לסוך בו את הבשמים), אבל בשמן המשחה שעשה משה (שבחינתו אף הוא חכמה עילאה וחכמה סתימאה – "מן המים [העליונים, שפנימיותם שמן, רזין כו', כידוע בסוד 'יפוצו מעינותיך חוצה'] משיתהו") ושייך אליו בעצם – "ואתה קח לך" – השמן הוא נצחי (כידוע שמדריגתו של משה היא מדת הנצח).
לדעת רבי מאיר לא רק שהבשמים אינם בולעים (מעלימים) את השמן, אלא שהשמן מוציא ומגלה את פנימיות ועצמיות הריח הטוב שבבשמים. ואילו לדעת רבי יהודה, המים נבלעו בתוך העקרין וכיסו על פנימיות עצמותם, ומעתה השמן מקבל רק מחיצוניותם-שטחיותם, בחינת ה"אתגליא" שלהם, ודוק.
ידוע הכלל בכל מחלוקת בתורה ש"אלו ואלו דברי א-לקים חיים". להלכה אמנם פוסקים לפי אחד הצדדים במחלוקת, אך יש מקום להסביר בפנימיות את המקור הפנימי לכל אחת מהדעות – גם אלו שלא התקבלו להלכה.
במשפט זה עצמו "אלו ואלו דברי אלקים חיים" אנו מוצאים רמז למחלוקתם של רבי מאיר ורבי יהודה: "דברי א-לקים חיים" – ראשי תיבות אחד. אחד זה מרמז על הפסוק הראשון בו מופיעה בתורה המלה אחד: "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד", והנה, פסוק זה עולה בגימטריה "רבי מאיר רבי יהודה".
הערב והבקר בפסוק גם מתאימים לשני התנאים:
המלה "ערב" מתייחסת לרבי מאיר – בחינת "והערב נא ה' א-לקינו את דברי תורתך…", "ערב" לשון "נעימות עריבות ידידות מתיקות" – גילוי רזין ורזין דרזין דאורייתא.
המלה "בקר" מתייחסת לרבי יהודה – בחינת "… בפינו [מלכות פה, עלמא דאתגליא] ובפי כל עמך בית ישראל", "בקר" לשון בקורת והערכת המציאות לאור יום. אור זה הוא אור "יום אחד", שלמטה וחיצוני ביחס לחשכת יום אחד – מעלת החשך, הנסתר, על האור, הנגלה.
ידוע שלרוב ההלכה לא נפסקת לפי רבי מאיר, שכן חכמים לא עמדו על סוף דעתו, אך לעתיד לבוא, ביום שכולו טוב, תפסק ההלכה כרבי מאיר, בגילוי יתרון האור מן החשך דווקא, וד"ל.
ע"פ דברי תורה לפרשת כי-תשא, ג. מתוך 'הרכבת נוסעת'.
