שלשה סיפורים על ר' חיים מצאנז – מערכת

רבינו חיים מצאנז היה צדיק מאד גדול, בעל מופת, שמכל העולם באו אליו לעורר רחמים על יהודים שיש להם צרות. הוא היה מתפלל על היהודים, ולפעמים אומר משהו לעשות, והיה פועל ישועות בקרב הארץ. כל נס שהיה עושה היה גם בשביל לעשות טובה ליהודי, והכל בשביל לקדש שם שמים – שכולם ידעו שיש בורא לעולם. נספר עליו שלושה סיפורים:

נס מסוכן

ר' חיים מצאנז גר במקום שהיה בסמיכות לאוסטריה וגרמניה, ובאותם מקומות היו יהודים רחוקים מאד מתורה ומצוות, 'יהודים של השכלה' הרחוקים מאד מאידישקייט, מה שהיום קוראים 'חילוניים', וגם היו אנשים מאד אמידים.

בכל אופן, גם באותם מקומות שמעו על הצדיק הזה, כי גר די קרוב לאותם אזורים, ושמעו שהוא ממש עושה נסים. הרבה פעמים היו באים אליו יהודים עשירים מגרמניה לבקש ברכה ממנו. פעם אחת שלחו לו מברק שיש איזה גביר אחד בגרמניה שלגמרי לא שומר תורה ומצוות, אבל אשתו היתה מאד חולה והרופאים אמרו נואש מחייה ח"ו. אותו יהודי לא ידע מה לעשות, ואמרו לו שיש כזה צדיק שאולי יכול לעזור ולא יפסיד שום דבר אם ישלח מברק ויבקש ברכה.

ר"ח מצאנז ענה מיד ליהודי הזה: שאשתך תגזור את כל שערות הראש שלה ותהיה לה רפואה שלמה מיד. כיון שכבר לא היה מה להפסיד – שלא היתה שום תקוה בדרך הטבע – אז עשו מה שהוא אמר. וברגע שהיא גזרה את השערות היה נס גדול מאד והיא קמה מהמטה בריאה לגמרי.

הדבר הזה נודע בצאנז, ולרבי מצאנז היה תלמיד אחד מאד קרוב אליו, שלתלמיד הזה גם היתה צרה גדולה, שהיה נשוי הרבה מאד שנים ולא זכה בזרעא חיא וקיימא. כשהתלמיד הזה שמע את הנס הזה שהרבי כעת עשה, הוא התלונן: אני התלמיד הקרוב שלך, ועשרים שנה אני מבקש ישועה, אז למה לי אתה לא עושה נס כמו שעשית לאותו אחד שאתה אפילו לא מכיר אותו והוא סתם שלח אליך מברק והוא לגמרי רחוק מתומ"צ?

ענה לו ר' חיים: זה מאד פשוט. דע לך שאם יהודי עושה, בע"ה, איזה נס שלמעלה מדרך הטבע, זה מאד מאד מסוכן. הוא ממש מעמיד את חיי עצמו בסכנה, וגם את חיי משפחתו, וגם את חיי ילדיו ונכדיו. היות שכך, בשביל אותו יהודי בגרמניה, שהוא רחוק מה' לגמרי, ואינו יודע שיש בורא עולם, בשבילו כדאי לי לסכן את חיי ואת חיי כל ילדי כדי שהוא ידע שיש בורא עולם. אבל אתה, תלמידי היקר, שמאד קרוב אלי, יודע שיש בורא לעולם – אז לא כדאי לי לסכן עצמי וכל צאצאי בשביל לעשות לך נס, שהרי אתה כבר יודע שיש בורא עולם.

מכאן נבין שכאשר שומעים על מופת מרבי, צריך לדעת שזה לא דבר פשוט – זה מסוכן מאד, אבל הצדיק כל כך רוצה שכולם ידעו את ה', יודו לו וישמחו בישועתו, עד שמוכן לסכן חיי עצמו וחיי כל משפחתו. עושים נס בשביל שכולם ידעו – היהודים הקרובים והרחוקים, וגם הגוים – שיש בורא לעולם (ר' חיים מצאנז היה עושה גם נסים לגוים, כדי שידעו שיש בורא לעולם). הצדיק רוצה שכולם ידעו שיש בורא לעולם, ובשביל כך מוכן לסכן עצמו ומשפחתו.

הרבי כעורך-דין

כהקדמה: היו צדיקים מאד גדולים, תלמידי הבעש"ט, שכולם היו גדולים בתורה, אבל לא כולם כתבו ספרי הלכה. אפילו בחב"ד, רק אדמו"ר הזקן והצמח-צדק כתבו ספרים בהלכה, אבל הרביים האחרים לא כתבו, אף שכולם היו מאד גדולים. בין שאר צדיקי החסידות, הרבה לא כתבו ספרי הלכה בחלק הנגלה, אבל אחד הכי גדולים – אולי הכי גדול בהלכה, חוץ מאדמו"ר הזקן – היה הרבי מצאנז, שספריו נקראים "דברי חיים".

ר' חיים היה מאד מאד גדול בחלק הנגלה שבתורה, ופעם אפילו אמר על עצמו שכאשר יבוא מלך המשיח אני אהיה אחד מהסנהדרין שלו, אחד משבעים החכמים בסנהדרין של מלך המשיח. צדיקים אחרים באותו דור מאד התפלאו (לחיוב) מהאמירה הזו, כמה גדול צריך להיות בשביל זה! שהרי כשיבוא מלך המשיח, במהרה בימינו, כל חכמי כל הדורות יקומו, כולם יחזרו, ומתוך כל אלפי אלפי החכמים, תנאים ואמוראים ונביאים, יהיו רק שבעים אנשים שהם יהיו הסנהדרין של מלך המשיח, אז כמה גדול רבינו חיים מצאנז שיכול לומר על עצמו בוודאות גמורה שהוא יהיה אחד מהשבעים סנהדרין שלו. זה הקדמה בכדי להבין את הסיפור הבא:

פעם אחת היה יהודי עשיר שגר באזור של רבי חיים מצאנז, ה"דברי חיים", והיתה לו אחוזה עם בית מאד גדול. לאחר שאותו יהודי נפטר מן העולם, הוא השאיר אחריו בן, שגם היה חסיד צאנז. הבן נכנס לגור בבית של אבא שלו – בית מאד גדול ומפואר באחוזה – ושם הוא גר במשך כל שנת האבלות אחרי פטירת אביו. פתאום, בסוף שנת האבלות של אביו, קבל הבן בדואר מכתב רשום מהפריץ הגוי – שהוא בעל הבית על הרבה הרבה אחוזות וכל מיני רכוש ונכסים באותו איזור – ובו כותב הפריץ: כל השנה הזאת לא רציתי לצער אותך, מכיון שהיית בשנת אבלות על אביך, אך דע לך שלפני שאביך נפטר הוא מכר את האחוזה שלו, ויש לי שטר מכירה על האחוזה, לכן אני מבקש ממך שפשוט תעזוב את המקום. הדבר הזה נפל על הבן כרעם ביום בהיר – מצד אחד זה היה נשמע רציני, אך מאידך לא היה יכול להבין בשביל מה אביו ימכור את האחוזה, הרי היה עשיר ולא היה צריך כסף, ובשביל מה ימכור את הבית והאחוזה לאותו פריץ. הבן לא ידע מה לעשות, והפריץ נהג כאילו בדרך ארץ, ונתן לו ארכה להיות שם – אך בסוף נתן תאריך שאם לא תצא מהאחוזה אביא אותך לבית משפט עם החוזה, והמשטרה תוציא אותך מהבית (זה לא היה פריץ כמו פעם, שהיה בא עם כח ואלימות שמביא אנשים ומגרש אותו, אלא על פי חוק המדינה).

הבן היה ממש אובד עצות ולא ידע מה לעשות, אז הוא בא לרבי שלו – הרבי מצאנז – ושאל מה לעשות. הרבי אמר שאתה בשום פנים ואופן אל תצא מהבית, ואותו פריץ יביא אותך למשפט – בערכאות שלהם – וכשהוא יזמין אותך ותקבל מכתב רשום שאתה מוזמן לבוא למשפט תאמר שאתה בא עם העורך דין שלך, ואני אהיה העורך-דין שלך! זה משהו מאוד מיוחד, שהרבי הצדיק אומר שאני אבוא לבית משפט של גוים ואני אהיה העו"ד שלך (אינני זוכר סיפור דומה לזה מהצדיקים מאז הבעש"ט).

רבי חיים מצאנז היה ידוע כחכם גדול גם בקרב הגויים שמאד כבדו אותו, וקראו לו ראבין הלברשטאם. כששמעו בבית משפט הגויי שהוא בא להיות עו"ד של היהודי, כולם נחרדו מאד, אבל כך היה – ראבין הלברשטאם בא כעו"ד, ודבר יפה עם השופט הגוי. אמר לגוי שודאי מכיר שאביו של היהודי הזה היה יהודי חרדי, שומר תומ"צ, והשופט הסכים. אמר לו – אתה יודע שאצל יהודים לא עושים עסקים בשבת, ובודאי לא כותבים שטר מכירה בשבת קדש – וגם לכך השופט הסכים. אז אמר הרבי מצאנז שיוציא את החוזה ונראה את התאריך שלו, ואז בדקו את השטר וראו שהחוזה הזה נכתב ביום הכפורים שחל להיות בשבת – ברגע שהשופט הגוי ראה זאת מיד הסתכל על הפריץ הזה הוא כבר החויר (כמו בסיפור של המן הרשע), כבר ידעו שהכל שקר, והוא התחיל לחקור את הפריץ והתברר שכל השטר הוא מזויף. ובסוף אסרו בבית הסהר את הפריץ בעצמו.

זה זה משהו מאד חשוב של אהבת ישראל של הצדיק. צדיק כזה שמוכן, בשביל לעשות טובה ליהודי, ללכת לבית משפט ולייצג אותו ולהיות עו"ד שלו. וזה גם עם מופת כי ידע על תאריך השטר רק ברוח קדשו.

"אשר יצר" של הרבי

עוד משהו קטן, מוסר השכל שטוב בשביל כל אחד ללמוד:

פעם שאלו את אחד מצדיקי אותו דור שהיה תלמיד וחסיד של רבי חיים מצאנז, מה למדת מהרבי שלך. והוא אמר, למדתי מהרבי איך לכוון בברכת "אשר יצר". כידוע, זו ברכה שרוב האנשים אומרים אתה מתוך שגרה, ולא כל-כך שמים לב לברכה.

סיפור נוסף הוא על צדיק אחר מאותו דור, שהיה קשור לרבי אחר, שפעם בא לצאנז, ופעם אחת הרבי יצא לשירותים באמצע התפלה, וכשחזר לעמוד – הוא היה חזן – התחיל בהתלהבות לא את התפילה אלא אשר יצר. אותו אחד אמר שכוונתו כל כך תפסה את לבי שכמעט התנתקתי מהרבי שלי ונעשיתי חסיד שלו.

הדבר דומה למה שמספרים על אחד מתלמידי הבעש"ט, גאון גדול מאד, שחזר הביתה אחרי כמה שנים אצל הבעש"ט, וכשחבריו שאלו מה למד אצלו הוא ענה, למדתי לברך "שהכל נהיה בדברו". התפלאו – הרי זאת אתה יודע מילדותך – וענה שתמיד אמרתי זאת סתם, וכעת אני מרגיש זאת כאשר אני אומר זאת.

גם כאן יש ברכה שמזלזלים בה – אשר יצר – אבל אצל רבי חיים מצאנז יש שני סיפורים כמה שתפס צדיקים איך שהיה אומר ברכה זו בהתלהבות. כל אחד יכול ללמוד מזה כמה קדושה יש בדבר שלכאורה שגרתי, שלא שמים לב אליו.

זכותו תגן עלינו, ובזכותו ובזכות כל הצדיקים והתלמידים יבוא מלך המשיח, והרבי מצאנז יהיה אחד מהסנהדרין שלו, ונזכה לשמוח ביחד עם כולם.