שיעור ב'דבר מלכות' – לך לך – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מתוך שיעור ברמת אביב ד' חשון תשס"ח. עריכה איתיאל גלעדי. לא מוגה.

הפרשה מתחילה עם ציווי הקב"ה לאברהם אבינו, היהודי הראשון, "לך לך… אל הארץ אשר אראך". ידוע הפירוש בחסידות ש"הארץ אשר אראך" היינו המקום בו אראה אותך – המקום בו אני אגלה אחד, מקום אחד שמסוגל שאתה תתגלה בו עם כל עוצמתך. הרבי אומר ש"לך לך" זה היסוד המוסד, הכי חשוב, של כל יהודי – כל בן ובת של אברהם, אבינו הראשון – בהיות שכל התורה כולה קרויה על שם הליכה, "אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'". יהודים כל הזמן מהלכים – נשמות זה "מהלכים בין העומדים האלה" – וכל הזמן צריך להיות בהליכה. זה היסוד הכי חשוב של כל היהדות וכל דרך התורה.

הרבי פותח ואומר שאברהם אבינו נולד סמוך לאלפים שנות תורה (מתוך "שית אלפי שנין דהוה עלמא – שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח") – הוא נולד בשנת 1948 לבריאה – וכשהוא היה בן חמשים ושתים העולם הגיע לשנת האלפים, תחלת אלפים שנות תורה (אם כי התורה נתנה רק ב2448 – כשאברהם הגיע לגיל חמש מאות, שהרי הגלות היא ארבע מאות שנה מלידת יצחק, ויציאת מצרים ומ"ת 400 שנה מלידת יצחק וממילא בשנת ה-500 – "פרו ורבו", ועוד דברים – לאברהם, שהחל להאיר את אור התורה, ניתנה תורה על הר סיני). הרבי אומר שעיקר הענין של מתן תורה זה חיבור עליונים ותחתונים – עד מתן תורה היתה גזירה, מבריאת העולם, שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה. בשעת מ"ת משה עלה אל האלקים וה' ירד על הר סיני, וממילא בטלה הגזירה, אבל תחלת בטול הגזירה היא מאברהם אבינו, היהודי הראשון, בפרט מברית מילה שכתובה בסוף פרשת לך לך. אז יש כבר מצוה בגוף של היהודי, חפצא דקדושה ממש, שזה ודאי וודאי חיבור עליונים ותחתונים בפועל ממש. המסר של מתן תורה זה לחבר רוחניות וגשמיות, שמים וארץ, ובשביל זה צריך שהנשמה תלך ממטה למעלה ומלמעלה למטה. לכן יש שני פירושים ב"לך לך" – מלמטה למעלה, לשרש שלך, או מלמעלה למטה, מהשרש למציאות, ובאמת צריך את שני הפירושים כדי לחבר עליונים ותחתונים. הרבי כותב חידוש ראשון שעיקר ה"אלפים תורה" לא התחיל בדיוק בשנת האלפים, אלא מהציווי של "לך לך" – אז מתחיל עיקר ענין התורה, בציווי זה על שתי כוונותיו (ציווי דו סטרי). מתי זה היה? כתוב בפירוש בתורה שהציווי היה כשאברהם היה בן 75, אז זה היה בשנת 2023. ידועה השאלה מדוע הנסיון של אור כשדים לא מופיע בתורה שבכתב, אלא רק בחז"ל – "הכל הולך אחר הפתיחה", אז למה לא מספרים נסיון ראשון? יש משהו שבשביל התורה העיקר זה "לך לך" (זה רק אסמכתא לחזק את מה שהרבי אומר שראשית מ"ת לישראל הוא מציווי זה, לכן זה מה שהכי חשוב לתורה להדגיש), הליכה ממעלה למטה וממטה למעלה עד שישקו זה לזה. 2023 = ז"פ 289 = ז"פ טוב בריבוע, "אין טוב אלא תורה", "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". טוב זה דבק – "אומר לדבק טוב הוא" – "את השמים ואת הארץ", חיבור עליונים ותחתונים. יש הרבה מאמרי חז"ל שחיבור זה קשור לשבע – שבעה דורות להורדת השכינה מהרקיע עד לארץ. טוב בריבוע = ברא אלהים, ו-טוב הוא ר"ת של החיבור הבא אחר כך בין שמים לארץ (שם הטוב של מורנו הבעל שם טוב). עוד יותר, יש שיטה בקבלה שכל ענין הוא גלום בתוך שמו בלשה"ק, שזה עצם מהותו, והוא משתלשל ומתגלה בתהליך של אחוריים – של הוספת אות בכל פעם. לדוגמה, הפנים של התורה זה רק תורה, אבל ראשית השתלשלות והתגלות התורה בעולם זה בסוד אחור (שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע) – ת תו תור תורה = 2023.

הרבי אומר שהתורה מצריכה שכל יהודי יהיה כל הזמן בהליכה – "ילכו מחיל אל חיל" בחילא דאורייתא. הכח שלנו זה כח התורה, שמתחיל מאברהם אבינו, ומי שקשור לא לתורה אף פעם לא עומד אלא תמיד הולך – "יראה אל אלהים בציון", הולכים עד שמגיעים לנקודה הפנימית שמתגלה בארץ ישראל. בשביל שנגיע לגילוי הפנימי הזה, של ימות המשיח, זה על ידי "ילכו מחיל אל חיל" (צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא). יש נשמה מיוחדת, ואכמ"ל בכך, שהוא המעלה כל הזמן את כולנו מחיל אל חיל – "בניהו בן יהוידע בן איש חיל" (כתיב חי וקרי חיל פעם אחת בתנ"ך, ופעם אחת כתיב חיל). יש המון סודות וענינים של האריז"ל לגבי שם זה, והכי חשוב לעניננו שהאר"י אומר שהוא הגלגול הכי חשוב בתנ"ך של אליעזר עבד אברהם – שבסוף הוא משיח בן דוד. אם יש אחד בתנ"ך שכל הזמן בהליכה, חוץ מאברהם אבינו, זה אליעזר עבדו, שהוא מתלבש בו ומחנך אותו. עיקר החינוך זה שהוא ילך כל הזמן, כי אם האדון הולך גם הלבוש שלו הולך עמו יחד. הליכת אליעזר היא יציאה מכלל ארור לכלל ברוך, הליכה אדירה מן הקצה אל הקצה. גם אצל אברהם יש הליכה מהקצה אל הקצה – "'מי יתן טהור מטמא' אברהם מתרח", כל הזמן הליכה מטהור לטמא. אחר כך הוא מתגלגל הלאה בכלב בן יפנה, ואחר כך בבניהו בן יהוידע, עד שהוא שייך למשיח בן דוד. מה כתוב בהמשך הפרשה על אברהם? "ויסע אברהם הלך ונסוע הנגבה". בחסידות מסבירים שההלוך ונסוע של אברהם זה יותר מהרצוא ושוב של המלאכים. במלאכים כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" – רץ ועולה ואז שב למקומו, "כל חי מתנועע", אבל עם כל התנועה הוא חוזר לאותו מקום. כמה שהוא בתנועה הוא לא זז, לכן המלאך נקרא "עומד". על אברהם אבינו נאמר "הלוך ונסוע" – בתחלת פרשתנו – וכתוב שזה המקביל לרו"ש של מלאכים, אבל כל הזמן מתקדם "הנגבה". מה זה הרו"ש שלו, כשלא שב למקום הראשון, אז כתוב בחסידות (וכן הפשט) שהכוונה שמתקדם ואז חונה בשביל לאזור כח, אבל לא חוזר אחורה – אדם הולך כמה שיכול, נח בלילה, ולמחרת ממשיך. הפלא הוא שלחניה של אברהם קוראים "נסוע" – זה מדגיש שגם בחניה הוא נוסע, כל הזמן הוא בתנופה קדימה. "הנגבה" – עד אור אין סוף שלפני הצמצום הראשון. אם כן, כתוב שהרו"ש של נשמת היהודי כל הזמן מתקדם ליעד אין סופי, שבעולם הזה היינו "עד ולא עד בכלל" – הולכים אליו, אבל אי אפשר להגיע. אבל בעולם הבא יהיה "עד ועד בכלל" – שנגיע – כרמוז בהמשך הפרשה ב"עד מקום שכם עד אלון מורה" (עד ועד בכלל, ולא כמו היום שאלון מורה הוא לא בתוך שכם, שזה "עד ולא עד בכלל").

אם הכל הולך על תורה, כמו שהרבי אומר, צריך קצת לעמוד – "נסוע" – כדי להבין זאת. עיקר מה שהרבי כאן רוצה להסביר לנו, שה"לך לך" כל הזמן צריך להיות כהקדמה לכל שלב חדש של לימוד תורה, וגם תוך כדי הלימוד, שדרך התורה ולימוד התורה זה הכל "לך לך", הכל "הליכות עולם לו". יש לשאול, אדם שנוסע כל הזמן ליעד, במיוחד שהיעד שלו זה משהו אין סופי – שבעולם הזה הוא "עד ולא עד בכלל" – איך הוא יכול לקלוט טוב מה שהוא לומד? הרי כתוב בתניא שלימוד זה לקלוט – עיון זה לשקוע בנושא הנלמד שאדם מפנים זאת. כתוב בחסידות שבהפנמה יש שני שלבים –תפיסה וקליטה, במח ובלב. צריך לתפוס וצריך לקלוט – זה שרה, הכח לתפוס במח (באויר) את חצי ההברקות של אברהם אבינו, ורבקה זה לקלוט ולהפנים ממש את האור של יצחק אבינו. בכל אופן, כל הפנמה זה בחינת נוק', אשה, בעוד הגבר זורק את החצים, מבריק את ההברקות. תכלית הכוונה היא לתפוס את זה, להרות מזה, להוליד מזה – שזה האשה. לכן התפיסה זה שרה והקליטה זה רבקה, כך כתוב. אז איך אפשר תוך כדי תנועה, תוך כדי הליכה, לתפוס ולקלוט בפנימיות? לכאורה צריך לעמוד, כמו בפסוק "עמוד והתבונן נפלאות אל" – בשביל להתבונן צריך לעמוד, לעצור, ואם אדם בתנועה הוא לא יכול להתבונן טוב. אז איך זה הולך ביחד, שתורה זה "לך לך"? יש הרבה צדיקים שאמרו שכאשר לומדים תורה ודאי צריך לעצור על מנת לקלוט מה שאני לומד, אבל אפשר להגזים ולהתעכב יותר מדי – לדוש ולהעלות גרה של החומר הנלמד – וזה לא טוב, בגלל שצריך להתקדם. אומרים שאם יש לך קושיות על החומר שאתה לומד עכשיו, וגם אחרי שאתה מתבונן בזה קצת אתה לא מוצא מוצא לפתור את הבעיות בלימוד, אז כנראה התירוץ נמצא הלאה בספר – "שפל לסיפא דקרא", לך לסוף וזה יפתור לך את הבעיה. אם אתה יותר מדי עומד עכשיו על המקום זה ממש לא טוב, זה נקרא שאתה נעשה תקוע לגריעותא. גם דורשים את לשון חז"ל "שפל לסיפא דקרא" כלשון שפלות – מי שיש לו שפלות בלב יודע שאיני יכול להבין הכל כעת, ואני חייב להתקדם. גם יודע שהתורה היא אין סופית, וממילא בעולם הזה זה "עד ולא עד בכלל" (על דרך פירוש הבעל שם טוב ל"תורת הוי' תמימה" – שכל הלימוד כליקוק מהיום והתורה עצמה נשארה תמימה – ואם לומדים כך אז התורה היא "משיבת נפש", מוסיפה חיות בנפש). רוצים לומר שאחד שמתעכב יותר מדי, שממש עומד – סטגנטי – גם מה שיתפוס זה בחינת חיצוניות, אין לו מקיפים. אחד שהוא "הלוך ונסוע", שגם כאשר עומד על ענין זה תוך כדי מנטליות של התקדמות ונסיעה – עד שהעמידה שלו נקראת "נסוע" – וממילא הכל זה הלכה-הליכה, אז גם בעמידתו הוא ימשיך מקיפים חדשים. מי שרק חושב להבין הכל בשכל, ובשביל זה מתעכב, אז אין לו מקיפים כלל, וגם הפנימי מתדרדר עד שיש לו רק חיצוניות פנימי. מי שכל הזמן "הלוך ונסוע" אז מתקדם, ממשיך לעצמו מקיפים, ואז גם הפנימי שמשיג הוא באמת בחינת פנימיות.

זה הווארט הראשון. אחר כך הרבי כותב עוד משהו מענין, שמי שהוא "לך לך" בתורה, תמיד יש לו חידוש בתורה. יש כלל גדול שחז"ל אומרים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". בזה יש שתי מדרגות – "כחדשים" ו"חדשים" ממש. כתוב שלעתיד לבוא – תקופה שאנו בתוכה – "תורה חדשה מאתי תצא". הרבי אומר נקודה חשובה מאד, ש"כל יום יהיו בעיניך כחדשים", ואפילו "חדשים" ממש, זה בכלל בכלל לא מגיע ל"תורה חדשה מאתי תצא", היינו שזה אין ערוך בעוצמת ומשמועת המלה חידוש. יש מה שאדם יכול כל יום לחדש בתורה, וגם לחוות כל יום את מתן תורה – לקבל כל יום ממד חדש בתורה – אבל יחסית הכל בהדרגה, ולא בדילוג הערך לגמרי. אבל על תורת משיח כתוב שביחס לתורת עולם הזה – על כל רבדי "בכל יום יהיהו בעיניך כחדשים" – הכל כהבל יחשב ביחס תורת משיח. אם כן, הוא אומר בכללות, שיש שלושה מצבים של יהודים שלומדים תורה: יש יהודי שלומד תורה בעבר – יכול להיות גאון גדול, אבל לא חווה בכל יום מתן תורה מחדש, התורה זה תופעה מהעבר שצריך ללמוד (כמו שאחד לומד היסטוריה, מתוך אמונה שזה רלוונטי היום – "העבר מלמד את ההוה" – אבל לא שיש מתן תורה חדש, ואדרבה, עצם המחשבה שיש מתן תורה כל יום עלולה להפריע, הרי יש תורה אחת בה צריך לעסוק, ומתוך תורת העבר לקבל הוראות להוה), זה אחד שלא טעם עדיין את "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" ואינו מהלך באמת (יתכן שעדייןלא שמע בנפשו "לך לך מארצך… אל הארץ אשר אראך"), וכל הזמן מתבשל יותר ויותר בעבר. אותו גאון יהיה אחד שמאד מאד ישקע ויעמוד כדי להבין לעומק, לדעתו, את הענין. באמת יכול להיות שמתוך זה יצא ממנו גאון עולם, אבל זה גאון עולם עם איזה טעם לפגם קטן, ורק חסיד יכול להבין את זה. זה תורה של העבר, אבל תורה של ההוה זה "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" – ובכך יש שתי בחינות, "כחדשים" ו"חדשים", כמו שבכל מצב ממוצע יש שתי בחינות, כדי שיהיה "ממוצע מחובר" האוחז בשני הצדדים כדי לחברם. "כחדשים" זה אחיזת ההוה בעבר ו"חדשים" ממש זה הבחינה שבהוה שמסוגל להתחבר ולאחוז בעתיד. עתיד זה "תורה חדשה מאתי תצא", שעושה את כל תורת ההוה וכ"ש תורת העבר להבל בפניה. זה מבט וענין, נושא מאד יפה, להבין את "תלמוד תורה כנגד כולם" – המצוה, המוחין והפנימיות של כל היהדות, מה שמחיה את כל המצוות זה התורה, וצריך להבין שיש בתורה שלוש בחינות אלו (שלוש שהן ארבע, כי האמצעי מתחלק לשנים). זה עוד ווארט ונושא מאד יפה שהרבי מסביר בשיחה.

נתקדם ונגיע למה שהוא אולי עיקר השיחה של הדבר מלכות: בהמשך הפרשה הקב"ה כורת עם אברהם, אבינו הראשון, שתי בריתות. קודם כל, אחרי מלחמת המלכים, כשאברהם מוסר את נפשו להציל את אחינו לוט (שממנו עתידות לצאת שתי פרידות טובות, רות המואביה ונעמה העמונית, מהן יוצא מלך המשיח – לכן צריך למסור את הנפש ממש, בשביל להביא משיח לעולם), הקב"ה כורת עמו ברית על הארץ – ברית בין הבתרים. אחר כך, יותר מאוחר, בגיל 99, הקב"ה כורת עוד הפעם ברית עם אברהם אבינו – ברית מילה – ובה הקב"ה גם מוסיף אות לשמו. עד אז נקרא אברם, ועכשיו ה' נותן לו ה' וקורא לו אברהם, וחז"ל לומדים שמאז אסור לקרוא לו יותר אברם. מה שאין כן לגבי יעקב-ישראל, שרואים שהתורה מרבה בכל התנ"ך לקרוא לו יעקב גם אחר כך, כי זה שתי בחינות שלו, יעקב זה למטה וישראל למעלה, והוא כל הזמן עולה ויורד בין דרגת הצדיק-ישראל לדרגת הבינוני-יעקב. אצל אברהם לא כך, עד ברית המילה הוא אברם, ואחר כך הקורא לו אברם עובר במצות עשה. מה היחס בין ברית מילה לברית בין הבתרים? לכאורה מסתבר לחשוב שברית מילה – הבאה אחרי ברית בין הבתרים, אצל מישהו שכל ענינו זה עליה והליכה מחיל אל חיל – יותר נעלית. כל ברית עם ה' זה משהו מאד גבוה, ששרשו ברדל"א, אבל אם יש קודם ברית על הארץ ואחר כך ברית קדש בגוף היהודי (שהופכת אותו לחפצא דקדושה, בחיבור עליונים ותחתונים) נראה שהשניה יותר נעלית. אבל, אם מדייקים – וכך יוצא משיחת הרבי כאן, ואולי זה החידוש הכי מופלא כאן – ברית מילה, "אות ברית קדש", זה בחינת משיח בן יוסף (שענינו שמירת הברית), וברית בין הבתרים על הארץ-המלכות זה בחינת משיח בן דוד. אף על פי שאצל אברהם אבינו הסדר הוא ברית בין הבתרים ואז ברית מילה, הרי שבאחרית הימים – עכשיו – הסדר הוא ברית מילה קודם, ואז ברית בין הבתרים, הבאה לידי יישום והגשמה אצל משיח (בכיבוש עשרת העממין, לע"ל). ברית מילה זה להיות יהודי (וגם אשה, שנולדה מהולה), אבל משיח – הרבי אמר "אני משוגע על משיח" – זה ברית בין הבתרים. בשביל משיח צריך קודם כל להיות יהודי, ולכן הסדר הוא קודם ברית מילה ואז ברית בין הבתרים. משיח בן דוד הוא משיח סתם, ועצם הביטוי ברית בין הבתרים = 1331 = 11 בחזקת 3. ידוע שהרבי הכי אהב את המספר 11 – כפי שנבאר עוד בהמשך – ע"ס ועוד "חד ולא בחושבן". 11 ב"תלת זימני הוי חזקה" זה "ברית בין הבתרים". אם כי נתנו לאברהם עשרה עממין כנראה הוא עצמו ה"חד ולא בחושבן" – "אחד היה אברהם", "כי אחד קראתיו". עבודתנו בזמן הזה היא דווקא לרשת את הקיני הקניזי והקדמוני – כפי שעוד נבאר – ועשרת הדורות נמסרו לו. 1331 = משיח במספר קדמי (מ = 145, ש = 1095, י = 55, ח = 36), משיח שנולד ומתגלה מהקדמוני, הגבוה בין עשרת העממין, כנגד הכתר (שלושת עממי לע"ל, שכבר נתנו לאברהם עם שבעת עממי כנען, זה כח"ב – קדמוני, קניזי, קיני – אדום-מואב-עמון). איך יודעים על הקשר בין ברית בין הבתרים למשיח? רש"י מפרש, בפשש"מ, שהעיט שירד על הפגרים זה דוד המלך שבא לכלות את כל העממין ולהביא משיח, ואברהם היה צריך להשיב אותו כי עוד לא בא הזמן של משיח אצל דוד, ורק צאצאו משיח בן דוד יזכה לכך. אם כן, מפורש בחז"ל שמופיע בברית בין הבתרים שרש נשמת דוד המלך. ואילו בברית מילה מופיע שרש נשמת יוסף הצדיק, שממנו יוצא משיח בן יוסף.

הרבי אומר כאן משהו מהפכני – אנו יודעים מאז הצ"צ והלאה, בתשובתו לחסיד שרצה לעלות לארץ ממש, והצ"צ מנע ממנו ואמר לו "מאך דא ארץ ישראל" (בכל מקום יהודי יכול להחדיר ארץ ישראל). הרבי תמיד מצטט זאת בתוך הוראה כללית, שלא צריך לרוץ דווקא לארץ ישראל, כי יש ענין להכין את הקרקע של חו"ל ל"עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל הארצות" (אחרי העליה לארץ כפשוטו). זה הכשרת קרקע בחו"ל, שתהיה ראויה להתפשטות ארץ ישראל לחו"ל – זה כלל גדול בחסידות חב"ד. והנה, בדבר מלכות של השבוע הרבי עושה שינוי מהפכני בגישה (כמו שבכל הסדרה של דבר מלכות, שיחות השנה האחרונה ששמענו מפי הרבי, הכל זה מהפכני – להכנס לראש של משיח מעל ומעבר לכל מה שהיה קודם, ולאורך כל הדבר מלכות הרבי אומר על כל מיני דברים שכבר נגמרו ורק צריך שמשיח יבוא, כל הלך הרוח הוא שמה שאתה חושב שהוא תנאי כבר נגמר) – אומר שנגמרה עבודת "מאך דא ארץ ישראל", וכעת עלינו לרשת את הקיני והקניזי והקדמוני. הרבי אומר שכל זמן שלא יורשים בפועל ממש – שלמות ארץ ישראל עד הפרת, גבולות ההבטחה של אברהם אבינו, שעל שם כך הארץ נקראת "הארץ המובטחת" ("דה פרומיס לנד") – לא בא משיח. זו משימת הדור שלנו, מפרשת לך לך תשנ"ב, לכבוש בגשמיות את ארצות קיני קניזי וקדמוני, והרבי מוסיף שאם ישראל יהיה נחוש בדעתו אומות העולם לא יתנגדו לכך וימסרו לנו את הארצות בדרכי נעם. אם אני סתם לומד את שיחת הרבי, הרבי אומר משהו תקיף – כעת הגיע הזמן לכבוש – אז מצטייר שהולכים עם נשק, "יד ישראל תקיפה", וצה"ל יכול לעשות זאת היום אם רק יחליטו. אז אני מתחמם, הולכים לכבוש, ומיד הרבי אומר שתדעו לכם שאומות העולם יתנו לנו את זה על מגש של כסף – זה קצת מחליש אותי. קודם כל, זה לא נשמע לי מציאותי, וחוץ מזה זה גם מוציא לי את הנשמה, כי זה שהתחלתי להתחמם שהולכים לכבוש יש גאות יחידה של עם ישראל, ואם נותנים לי על מגש של כסף עוד הפעם אני סמרטוט קודם. אם כן, זו אליה וקוץ בה. אפשר לומר שכל פעם שהרבי אומר שזה יהיה בדרכי נעם זה מפני הצנזורה, אבל קצת קשה להסביר כך, וצריך לומר שלא. כדי להבין את זה לעומק זה מיניה וביה מהשיחה עצמה. ההבדל בינינו לבין כל אומות העולם, בעצם, הוא שכל אומות העולם הן בשרש מלאכים ואנחנו נשמות. על המלאכים כתוב "והחיות רצוא ושוב" – רצים ושבים, בהרבה תנועה, אבל באמת עומדים על מקומם – ואילו הנשמות זה "הלוך ונסוע הנגבה" עד אין סוף. כמו שאומרים לגבי "יד ישראל תקיפה", ברגע שאנו עמ"י מתגבשים ומתלכדים להיות בטבע היהודי שלנו של מהלך, שכל הגוים עומדים ואנו מהלכים ביניהם, אז באמת אומות העולם יתקפלו בפנינו ויתנו לנו את הכל בדרכי נעם, וזה לא יפגע בכהוא זה בגאות היחידה שלנו, ואדרבה, זה רק יהיה סימן מן השמים עד כמה אנו באין ערוך אחרת מכל אומות העולם. זו הגאוה הכי גדולה – ולא רק גאות הנצחון בקרב. בכל אופן, בשיחה זו הרבי עושה מהפך ואומר שנגמר גם הענין של "מאך דא ארץ ישראל", והיעד שלנו רק קניזי-קיני-קדמוני, קק"ק, קדוש-קדוש-קדוש, היכל קדש קדשים. ידוע שפסוק זה מחובר משתי מלים – ישראל וקדוש קדוש קדוש, ואכמ"ל (יש כאן מישהו שיכול להסביר…). כתוב ש"עתידים צדיקים שיאמרו [המלאכים] לפניהם קדוש" – המלאכים זה הגוים. זה רמוז בתורה בפסוק הזה – "את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמוני". זו עבודתנו, פשוטו כמשמעו, וכבר לא "מאך דא ארץ ישראל".

הווארט בסיום קשור לזה: ידוע, בתחלת סדרה זו של דבר מלכות, שהרבי דבר את הרמז המפורסם שהגאולה זה בעצם הגולה שמחדירים בה א (אלף-פלא) ההופך את חומר הגלם של הגולה לגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. הרבי אמר שבאלף הזאת יש שלושה רבדים – אלופו של עולם (לחוש השגח"פ בתוך הגולה), אולפנא (מוחין השייכים למדות, לימוד תורה לשון הוראה, להורות לנו הדרך), פלא (מוחין הנבדלים בעצם מהעולם הזה). בסוף צריך שגם הנבדל – הקדוש-קדוש-קדוש בעצם – יאיר בתוך הגולה. תוך כדי שהרבי התחיל לפוצץ לחסידים את הראש עם הגאולה, עם "אני את שלי עשיתי וכו'", באו החסידים ואמרו שלא יודעים מה לעשות, אז הרבי ענה שתכל'ס תלמדו ותעסקו בעניני גאולה ומשיח, וממילא זה יתן את ההשראה לדעת מה לעשות. עדיין "עשו כל אשר ביכלתכם" – על אף שגם בהמשך הרבי אומר שהכל תלוי רק במשיח עצמו (זה שיש דבר והיפוכו לא מפריע לנו בכלל) – ובשביל לטכס עצה צריך ללמוד עניני גאולה ומשיח. תמיד העצה באה מהתורה, משם בא גם ה"פלא יועץ", והעצה זה לעסוק בעניני גאולה ומשיח. כאן, בשיחת לך לך, יש עוד פצצה שלא שמים אליה לב. היות שהפירוש הכי עמוק אז היה שבאלף יש רמות, והכי גבוה זה אלף-פלא, מוחין בעצם, קדוש-קדוש-קדוש, שבפרשתנו זה "הקיני הקנזי והקדמוני", אז כאן הרבי מוסיף דבר שלא אמר קודם – שצריך לעסוק במוחין בעצם ובעניני גאולה ומשיח. חסידים אוהבים לדייק בדברי הרבי, ועד השיחה הזאת – כחצי שנה אחרי תחלת הדבר מלכות – ההוראה בכלל היתה רק עיסוק בעניני גאולה ומשיח, ובשיחה הזאת, שעיקר הענין בה הוא לרשת קיני-קניזי-קדמוני, ש"מאך דא ארץ ישראל" כבר נגמר, הסיום שהם מוחין בעצם ולכן גם בלימוד תורה (בבחינת "לך לך", כנ"ל) צריך ללמוד ענינים של מוחין בעצם. כשאומרים לחסיד ללמוד מוחין בעצם הכוונה להשכלה הכי עמוקה לשם שעשועי ההשכלה – אפילו השכלה שלא מביאה באופן מודע לידי מעשה בפועל. ידוע שצריך ללמוד תורה לשמה – ללמוד על מנת לעשות זה לשמה על פי נגלה, אבל לפי סוד (שהרבה פעמים יותר פשוט מהפשט) זה תורה לשם התורה, לא לשם המעשה (אם כי שמי שלומד ולא עושה מוטב שנהפכה לו שליתו על פניו, אבל הוא לומד תורה כמו שהיא קדמה לעולם אלפים שנה – כל עיסוקו להגיע לתורה כמו ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד" וסוף הכבוד-המעשה לבוא בדרך ממילא, דרך של מודעות טבעית, אבל הוא עוסק במוחין בעצם, בשעשועי המלך בעצמותו). זה חידוש מופלא של השיחה הזאת, והרבי מחבר את זה, שככה צריך היום ללמוד תורה (וזו הדרגה הכי גבוהה של אלף ההופכת גולה לגאולה), לעיסוק בעניני גאולה ומשיח. כלומר, העיסוק בעניני גאולה ומשיח צריך לעלות לעיסוק בדרגה של מוחין בעצם. צריך לנסות להבין זאת קצת – מוחין בעצם זה מה שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה. "ואהיה שעשעים יום יום" – יומו של הקב"ה זה אלף שנה, ו"שעשעים יום יום" זה אלפים שנה, זה משל לפנימיות אבא ופנימיות אמא. זה מה שהחכמה נוגעת ומאוחדת עם פנימיות עתיק, ואותו הדבר לגבי פנימיות הבינה. על פי זה נוכל להבין טוב מאד מה שהרבי כותב כאן – הווארט האחרון, והחשוב ביותר, לגבי לימוד תורה עכ"פ (יש משימה של לימוד תורה, ומשימה של כיבוש הארץ בפועל, עד הפרת, אך כדי להבין טוב איך עושים זאת צריך כל הזמן "לך לך", ואם נתאחד סביב מסר זה כולם יתקפלו בפנינו ויתנו לנו הכל, אך לדאבוננו עוד לא הגענו אפילו ליחידים בדרגה זו, וכ"ש שלא הגענו למסה קריטית של "מהלכים בין העומדים" כדי שזה יתקיים, אבל לפחות זה בתורה אצלנו) – שלימוד התורה צריך להיות "פנימיות אבא פנימיות עתיק" ו"פנימיות אמא פנימיות עתיק". איך זה מתחבר לעניני גאולה ומשיח? זה אומר שעד כה לא הבנו מה זה גאולה ומשיח. עד כה הבנתי שיש משיח שמביא את הגאולה – גואל שמביא גאולה, "איהו גואל, איהי גאולה". לפי זה עיסוק במשיח היינו עיסוק בזכר שבא, היסוד שבא, "ביאת המשיח". בדרך כלל המשיח הוא הזכר שבא וכנסת ישראל היא המלכות – אנחנו. ככה זה ב"והנגלֹת" – משיח הוא ו של שם ה' וישראל או העולם כולו שמקבל אותו זה ה תתאה של שם ה'. אבל כאשר מתבוננים בגאולה ומשיח בדרגת השעשועים בעצם, דרגת קיני-קניזי-קדמוני, אז משיח זה פנימיות אבא והגאולה זה פנימיות אמא. זה כבר לא גואל ונגאל, כמו ב-וה (שם יש "גואל צדק" ו"צדק מלכותא קדישא" שנגאלת), אלא – במוחין בעצם, כמו אצל הרבי עצמו – משיח וגאולה, גואל וגאולה, ואין נגאל בכלל. הגאולה כבר נמצאת, אנו כבר בתוכה, וכל מה שצריך זה יחוד בין גואל וגאולה. במוחין בעצם, שזה פנימיות התורה – השמן, הרזין דרזין דאורייתא – יש היכולת לצייר-לראות את מלך המשיח. היכולת בנפש לצייר את מלך המשיח זה פנימיות אבא (שזה פנימיות עתיק), ממד אחד של שעשועי התורה העצמיים, "אאלפך חכמה". אמא בכלל נקראת כח המדמה, ופנימיות אמא זה היכולת בנפש לראות את העולם בגאולה – לכן זה "הנסתרֹת", זה לעתיד לבוא – זה לא המציאות העכשוית שזועקת "תגאל אותי", זה ה תתאה, ו-ה עילאה זה ציור הגאולה בשלמותה, ברוב הדרה. גאולה ומשיח מבחינת מוחין בעצם זה הקשר במוחין בעצם – שזה גם "קביעה רצונית", אם רואים את זה טוב שם זה גם מתממש למטה – בין ראית המשיח (זיהוי של מלך המשיח) וראית העולם במצב מושלם של גאולה. ודאי שאין גאולה בלי משיח ואין משיח בלי גאולה – זה "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין" (ב-וה יש הפרש – הגואל יושב מצורע בשערי רומי ומחכה מתי יבואו לקרוא לי לגאול את העולם הזה, יש ניתוק בין הגואל לנגאל – אבל ב-יה אין שום הפרש). אף על פי שאין שום הפרש, יש פה שני ציורים – ציור של פנימיות אבא פנימיות עתיק וציור של פנימיות אמא (שזה עיקר הציור – ציור כל העולם – רק שבתוך זה יש נקודה פנימית, הציור של הגואל כאן, עצם הלוז שבתוך הגאולה הזאת, שזה יחוד יסודות או"א עילאין). זה אולי החידוש הגדול ביותר שהרבי אומר כאן, בסוף שיחת לך לך, שהענין זה לעסוק עמוק עמוק במוחין בעצם, אלף-פלא שהרבי הזכיר מזמן, וזה לרשת את הקיני הקניזי והקדמוני עם התנופה המתמדת של לך לך, והמוחין בעצם זה כולל ומצטרף לגאולה ומשיח, ש"איהו [אבא] גואל ואיהי [אמא] גאולה". שהקב"ה יזכה אותנו שנראה זאת ממש במו עינינו, בקביעה הרצונית של העיסוק במוחין בעצם, תיכף ומיד ממש.