על החוש המיוחד לחודש שבט – חוש האכילה. מתוך דף 'התחדשות' ע"פ דברי הרב גינזבורג, בעריכת ניר מנוסי.
לא קל להיות בפסגת שרשרת המזון. מתחתינו כל יצורי ממלכות הצומח והחי אוכלים ונאכלים בטבעיות ובפשטות. רק אנו הולכים ומסתבכים עם מזוננו, מסתבכים והולכים. פעם אנו אוכלים יותר מדי ופעם מהר מדי, פעם מעט מדי ופעם לאט מדי. פעמים שאנו זוללים וסובאים, ופעמים – צמים ומסתגפים. האנושות, כך נראה, סובלת מהפרעת אכילה. יש אין ספור שיטות, דיאטות והדרכות לאכילה נכונה, אך בסופו של דבר נראה שאף אחת מהן לא תעזור לנו עד שלא נוכל בעצמנו לחוש איך ועד כמה לאכול.
נא להכיר את החוש האחד-עשר מבין שנים-עשר חושי הנפש: חוש האכילה. חוש האכילה מקביל לחודש שבט, שבו חל ט"ו בשבט – הלא הוא ראש השנה לאילן, חג הפרות ושבעת המינים. הוא שייך לשבט אשר, עליו נאמר "מֵאשר שְׁמֵנָה לחמו והוא יתן מעדני מלך" וכי הוא "טובל בשמן רגלו" – הוא מבורך בשפע מזון ואף שומן, אך במובן החיובי ביותר האפשרי.
כיצד מפתחים חוש אכילה מתוקן?
חטא עץ הדעת
על מנת להשיב על שאלה זו עלינו להתחקות אחר שורש הפרעת האכילה שלנו, הנקודה בנפש בה מופרים איזוניה הטבעיים בכל הנוגע לאוכל. בתורה, מסומלת נקודה זו בידי סיפור החטא הראשון בעולם, חטא עץ הדעת. העובדה כי מכל הדברים בעולם היה כרוך החטא הראשון דוקא באכילה מלמדת אותנו עד כמה עמוקה ורגישה נקודה זו בהוויתנו.
ניתן להמשיל את גן העדן לרחם, ואת הגירוש ממנו – ללידה. והנה, אחד הדברים הבולטים ביותר בתקופת ההריון הוא שהאכילה בו היא יחסית פשוטה ונטולת תסביכים. העובר ברחם ניזון ישירות לתוך בטנו, ללא תיווך מתערב של מודעות או בחירה. אף אכילתה של האם – היודעת שהיא 'אוכלת עבור שניים' ושכרסה תופחת ממילא – הרבה יותר טבעית ומשוחררת מבדרך כלל. באותו אופן ניתן לדמיין את החיים בגן עדן, בו כל מה שאכלו הוא פירות מתוקים הישר מהעצים, כמצב בו האכילה נטולת מודעות עצמית. אכן, גם על האיסור לאכול מפירות עץ הדעת לא כתוב שהתקבל בהתנגדות כלשהי.
הפרת האיזון הזה נעשית בידי הנחש. הנחש מבקש לחבל בקשר הטבעי בין האדם ואלוקיו, ולשם כך מחדיר באדם מודעות עצמית שלילית – הרגשה שהוא נבדל ורחוק מה'. וכיצד הוא עושה זאת? דרך פיתוי האדם לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. פרי עץ הדעת הופך את האכילה הטבעית של גן עדן לאכילה מודעת לעצמה – אכילה המרוכזת בעונג האישי והבונה חוויה של פירוד ועצמאות.
מסתבר שהדבר הראשון בחיי האדם שנעשה נגוע בידי מודעות עצמית הוא האכילה (המודעות לַעירום, לפיכך, התרחשה רק אחר-כך, אולי כהרחבה של המודעות לאכילה לכדי מודעות אל הגוף בכלל). המקום בו האדם החל להרגיש את עצמו לראשונה כמשהו נבדל הוא בטנו. דבר זה מומחש בכך שהמלה אני זהה בגימטריה למלה בטן: חווית האני הנפרד שלנו מרוכזת כביכול בבטננו. דבר זה מוביל ישירות לגירוש מגן עדן, שמתגלה כהגחה מבטן האם לטובת הקיום הנבדל של בטננו שלנו.
שובע, תענוג, גיוון
ניתן להצביע על שלושה צדדים באכילה, שאף כי הם חיוביים מצד עצמם, המודעות העצמית הנפולה של האדם משבשת אותם. שלושת הפנים מקבילים בדיוק לשלושת השותפים בחטא עץ הדעת – אדם, חוה והנחש – ומשתקפים בעונשיהם, כדלקמן:
הנקודה הראשונה שהשתבשה היא הרגשת השובע. הרגשה זו, האמורה להיות פשוטה וטבעית ביותר, הופכת בידי המודעות העצמית שלנו לטעונה ומתעתעת. מכיוון שרעב כרוך במצוקה והרגשת תלות, השובע מספק תחושה של עצמאות ושליטה. כתוצאה מכך, מפתה להשתמש בו כשריון של קהות מפני כל סוג של תלות וחוסר שליטה, כדרך קצרה וזמינה לרכוש 'מרכז כובד' יציב. לא לחינם אמרו חז"ל כי "אין אדם מורד במקום אלא מתוך שביעה": השובע מספק אשליית מספיקות עצמית המביאה להתכחשות לבוראנו. הזלילה הבולמוסית והאכילה החפוזה (המבקשת להשיג שובע במהירות האפשרית) נובעות שתיהן משיבוש זה. למעשה, ממנו גם משתלשלת הפרעת חוסר-האכילה הידועה, אם כי בדרך של הפוך על הפוך: היא מבקשת לשלוט בשובע עצמו. פגם זה מקביל לדמותו של אדם, שעונשו "בזעת אפיך תאכל לחם" דן אותו לחוסר שליטה וחוסר שובע.
השיבוש השני קשור בתענוג של חוש הטעם עצמו. טבעי ותמים להתענג על מאכלים העשויים בטוב-טעם, ואף דומה שיש משהו גס באדם שאינו מבחין בין טעמים גבוהים ונמוכים, נאמר בין רוטב איכותי לקטשופ זול. ברם, בשל הנתק מצרכינו הטבעיים, עונג הטעם (בפרט הטעם המתוק) הוא מקור לתאווה המובילה לשיבושים רבים באכילתנו (לא לחינם אחת מהבחנותיהם הראשונות של הפילוסופים היתה בין ה"עָרֵב" מבחינה סובייקטיבית לַ"טוב" מבחינה אובייקטיבית). המודעות הגבוהה לטעם מצד אחד מולידה אנינות ועידון, אך מצד שני משקעת את האדם בעיסוק נהנתני באכילה, המנתקו מתכליתה הפשוטה לזון אותנו. למעשה, המלה 'אנינות' פירושה גם אֵבל וצער, ובאמת ניתן לראות שככל שאדם יותר אנין טעם הוא סובל יותר, שכן כגובה ציפיותיו גודל אכזבותיו (וכן להפך – מי שאינו אנין שמח בצלחתו לא משנה מה מונח עליה; השוו בין החכם והתם בסיפורו הנודע של רבי נחמן מברסלב). פגם זה מקביל לחוה, שראתה "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל", ושעונשה "בעצב תלדי בנים" דן אותה לאובדן תענוג.
הדבר השלישי שנפגם הוא החיפוש אחר גיוון באכילה. העולם מלא טעמים וריחות, ואך טבעי שנרצה לתבל, לגוון ולסגנן את תבשילינו. ברם, אף רצון זה דרכו להתקלקל ולהסתאב בגלל מודעותינו העצמית. רדיפה אחר מגוון רב של טעמים ו'חוויות קולינריות' משקעת אותנו בגודש חוויות העולם הזה, משכיחה מאתנו את האמת הפשוטה והאחדותית של העולם הרוחני הנסתר מאחוריו (מעין הסגידה לריבוי האלילי המסווה את הבורא האחד). אכן, רדיפת הטעמים אינה אלא התגלמות של רדיפת החוויות החושניות בכלל, שביסודה מבקשת 'לטרוף' כל מה שקיים בעולם. פגם זה מקביל באופן ברור לנחש, שעונשו היה "ועפר תאכל כל ימי חייך" – הוא נידון לטעום טעם תפל אחד כל חייו.
ממודעות עצמית למודעות אלוקית
בחסידות מוסבר, שהתיקון למודעות העצמית המשובשת שבעקבות חטא עץ הדעת עובר דרך שני שלבים: שלב מעבר שנקרא מודעות אלוקית ושלב סופי שניתן לכנותו מודעות טבעית. בקצרה, תפקידה של המודעות האלוקית הוא להפוך את כל סדרי המודעות העצמית השלילית, ואילו תפקיד המודעות הטבעית היא להביאנו למצב בינים מאוזן בו אנו חוזרים לחווית האני אך באופן המחובר לאלוקות.
כיצד מתבטאים שני שלבים אלו ביחס לתיקון האכילה?
בפשטות, מודעות אלוקית ביחס לאכילה הינה נסיון להתעלות עד כמה שאפשר מעל התלות באכילה ומעל חווית הסיפוק העצמי שבה. כידוע לכולנו, כאשר מודעותנו שקועה במשהו אנו שוכחים לאכול. מודעות אלוקית היא שיאה של חוויה זו – התרכזות בחיבורינו לה' עד כי האוכל לא מעניין אותנו אלא כצורך קיומי בלבד, ואכילתנו היא לחלוטין "לשם שמיים". לא במקרה, צדיקים רבים בכל הדורות הרבו לצום, או שהיו אוכלים במהירות כדי לא להנות מהאוכל. אפשר לומר שמודעות אלוקית מחליפה את תאוות האכילה בחווית כלות הנפש כלפי ה' (המלים אכילה וכליה נגזרות מאותו שורש דו-אותיותי כ.ל). במקום לאכול את העולם אנו רוצים להצטרף לתנועת ה"ויכֻלוּ השמים והארץ" של העולם וכביכול 'להאכל' בידי ה'.
בהתייחס לשלושת מישורי האכילה שמנינו – במישור השובע, מודעות אלוקית פירושה לשעות לעצת הרמב"ם ולאכול רק כדי שלושת רבעים מתחושת השובע הרגילה. אכילה כזו מבטיחה כי כך נאכל לשובע באמת, כדברי הפסוק "צדיק אוכל לשֹבע נפשו". במישור העונג, זה אומר להתחבר להרגשה שטעמו של העולם החומרי הינו בסופו של דבר מר, שכן הוא חולף וחיצוני, ומסתיר את המתיקות הרוחנית של מישורי הנשמה והאלוקות. לבסוף, במישור הגיוון מתבטא הדבר בזכירה מתמדת של מה עיקר ומה טפל בחיים, ושהטפל הוא גם תפל וחסר טעם.
נשים לב ששלושת תיקונים אלו התבטאו בלחם המן, שהיה כמעט המזון היחיד של עם ישראל במדבר, ושניתן לראותו כמין קורס בתיקון האכילה שעמנו עבר בדרך לארץ ישראל. לחם המן תואר כ"לחם הקלֹקֵל", כאשר הכוונה איננה שהוא מקולקל אלא שהוא קל – שאינו משביע (מתואר במדרש שלא הזדקקו לעשות צרכים אחרי המן; הוא ענה בדיוק על צרכי הגוף, אך בדיוק משום כך לא סיפק הרגשת שובע). במקום אחר מתלוננים בני ישראל "אין כל בלתי אל המן עינינו" – חסר להם מגוון הטעמים שהיה במצרים, וממילא גם לא היה להם תענוג באכילתו.
עבור ימינו אנו, כלי יסודי שמציעה היהדות במעבר לאכילה מתוך מודעות אלוקית הוא הברכות. הציווי לברך על המזון נלמד מהביטוי "ואכלת ושבעת וברכת", שמיד לאחריו אנו מוזהרים מכך ששובע עלול להוביל אותנו לשכחת ה'. לציווי זה לברך אחרי שאכלנו הוסיפו חז"ל את החיוב לומר ברכה גם לפני שאנו אוכלים. אמירת ברכה לפני האכילה בולמת את ההתנפלות הטבעית על האוכל ומאפשרת לנו לגשת אליו ממקום גבוה יותר. העצירה לפני האכילה אינה טבעית כמובן. אך עלינו לזכור, שבהיותנו יצורים המודעים לעצמנו אף אכילתנו ה'טבעית' אינה טבעית, אלא ממוסכת ומתווכת בידי מודעותינו. העצירה הבלתי-טבעית לפני האכילה על מנת לברך, לפיכך, אינה מנוגדת לאכילתנו אלא להפך, מותאמת אליה. היא מבקשת לנתב את חוסר-הטבעיות של האכילה ממקום של התכחשות לה' למקום של הכרה בו, ובכך בעצם להשיבה בהדרגתה אל טבעה המקורי.
העצירה הקשובה לפני האכילה קשורה לחוש הנגדי והמשלים של חוש האכילה, הוא חוש השמיעה (השייך לחודש אב הניצב 'מול' חודש שבט). אכילה מתוקנת אפשרית רק לאחר שאנו מאמצים את חוש השמיעה הפנימית שלנו, המבקש להאזין לפנימיות הצד החומרי של המציאות. לפני האכילה, עלינו לעצום את עינינו (שהן כידוע גדולות מקיבתנו ואינן חפצות בטובתה), ללכת מעבר לרעש של תאוות האכילה שלנו, ולהקשיב לשני קולות: האחד של בטננו, הלוחשת מה היא צריכה ורוצה באמת, והשני של האוכל עצמו, של ניצוץ הקדושה בעל האיכות המיוחדת שהקב"ה טבע בתוכו. הקשבה זו סוללת את הדרך לאכילה רגועה ומתוקנת יותר, וזו אף ממשיכה את ההקשבה ומתאחדת עם הצלילים שהיא שומעת.
…וממודעות אלוקית למודעות טבעית
אך כאמור, המודעות האלוקית איננה אלא שלב מעבר בדרך למודעות המתוקנת באמת, היא המודעות הטבעית. המודעות הטבעית נשענת על גבי נקודת המבט של המודעות האלוקית, אך מחזירה אותה לתוך החיים ומשלבת אותה בתוך החוויה הארצית – במקרה שלנו, בתוך חווית האכילה. באופן זה 'מרפאת' המודעות הטבעית את האכילה וממתיקה אותה, ובכך משלימה את תיקון חטא עץ הדעת ומשיבה אותנו, בוגרים ומפותחים יותר, לגן עדן.
במישור השובע, מתבטאת המודעות הטבעית ביכולת לשבוע מבלי שהדבר יהיה כרוך בתחושת אטימות או מרדנות אלא להפך – ברגש של הכרת תודה לבורא על השפע העולה על גדותיו שהוא חלק עמנו. במישור התענוג, היא מסוגלת להתחבר לטוב הטעם ולשמחה שבאכילה, אך הפעם באופן המסוגל להעריך אותם כדברים השייכים לה', שבטובו הוא חולק עמנו (בפרט, המתיקות הופכת להיות זכרון מתוק לפירות גן עדן, דרך לחוות 'גן עדן עלי אדמות'). לבסוף, במישור הגיוון היא יודעת להתייחס לקשת הטעמים הפרושה בפנינו כהד לאינסופיותו של הבורא כפי שהיא משתקפת בחומר הנברא, ושדרכו אנו מסוגלים לטעום ממנה.
השאיפה למודעות טבעית משתקפת בדמותה של ארץ ישראל, שההליכה במדבר ואכילת המן שואפות אליה. ארץ ישראל משופעת במגוון מינים וטעמים מענגים, ומובטח בה ש"לא בְמִסְכֵּנֻת תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה". לבריאות ובתאבון!
