ל-ז' טבת יום פטירתו של האדמו"ר רבי מרדכי יוסף מאיזביצא, בעל 'מי השילוח'.
ר' מרדכי יוסף היה מגדולי תלמידי ר' שמחה בונים מפרשיסחא. לפני בואו לפרשיסחא, מכר את כל אשר לו "וכתת רגליו ללמוד תורה וכלכל עצמו בלחם צר, ולא מנע עצמו מבית מדרשו של רבו תשע שנים רצופות. רק על שבועות אחדים בשנה נסע לביתו. ואף כי היה גבר חלש, תש הכח וידוע חולי, לא הביט כלום לטובת גופו וסבל צער קור וחום, ואף כי מתולדתו היה ענוג מאוד".
אחר פטירת רבו זה, היה תלמיד-חבר לרבי מקוצק במשך י"ג שנים, עד שבשנת ת"ר פרש מקוצק ויסד בית מדרש משלו, בו הרביץ תורה לעדרים עד לפטירתו בשנת תרי"ד. מגדולי תלמידיו היו בנו ר' יעקב (ה"בית יעקב"), נכדו הרבי מראדזין (בעל התכלת), ר' לייבלי איגר ור' צדוק הכהן מלובלין.
מסופר שכאשר בא לראשונה אל הרבי ר' בונם, קם הרבי מכסאו ואמר לו: "בוא ונמדוד את עצמנו", ונעמד מולו כבודק את הבדל הגובה ביניהם. ר' בונם היה בעל קומה ואילו ר' מרדכי יוסף היה אברך קטן וצנום, וההפרשים היו ניכרים לעין-כל. פנה אליו ר' בונם בחיוך ואמר: "לעת עתה אני גדול ממך, אך אתה עודך צעיר ותוכל לגדול ממני" [הכוונה כמובן לגדלות רוחנית]. עוד אמר עליו הרבי ר' בונם כי הוא כ"מי השילוח ההולכים לאט" וחופרים לעומקי עומקים, ולכן נקרא ספרו "מי השילוח".
ר' מרדכי יוסף סלל דרך חדשה בלימוד התורה, אך אמר על עצמו "לא אוציא דברי תורה מפי עד אשר אראה מקורו היכן נאמר". בתורתו נמצאת עמקות מיוחדת, הן בחדירה לנפש האדם, והן בדרך ההתבוננות על דברי-ימי ישראל והעולם ועל התגלות תורה שבעל פה במשך הדורות. "ולימד דעת את תלמידיו שיבינו בדברי רשב"י והאר"י כמו שמבינים פשוטי דברי הלכה", "שאין שום דברי תורה שאינם שייכים לכל פרט נפש". יהי רצון שזכות הצדיק הקדוש תגן עלינו ועל כל ישראל.
על-פי הקדמת הרבי מראדזין לספר בית יעקב
לסמוך גאולה לתפילה
נאמר בגמרא שדוד המלך קרא לעצמו "חסיד" ומכל מקום היה ירא שמא יגרום החטא ולא יזכה לראות בטוב ה'. כי אלו השתי מדות, בטחון ויראה, המה עומק גדול היאך מתאחדין בלב אחד. כי בתפיסת האדם המה שני הפכים… ובזה נמצא עומק גדול שאע"פ שיש בו בטחון הוא ירא שמא יגרום החטא. כי באדם נמצאו שני פתחים, פתח אחד פתוח לטוב וברגע אחד יכול להשתנות ולהיטיב דרכיו, וכן יש פתח שפתוח להיפך וחלילה ברגע אחד יכול להתהפך לגמרי. והיינו מחמת שהאדם צריך כל ימיו להוסיף קדושה, ולכן כיון שהאדם מוסיף קדושה ונכנס בפתח הפתוח להיטיב וכל מה שמתגבר הקדושה כן לנגדו מתגבר הכח להיפך. וזה שנמצא אף בבעל הבטחון ג"כ יראה שמא יגרום החטא. ולכן אמרו חז"ל "איזהו בן העולם-הבא זה הסומך גאולה לתפילה" – כי ענין גאולה הוא שמחה ובטחון שרצון השי"ת הוא תמיד לגאול את ישראל מכל רע. ותפילה היא יראה שמתפלל להשי"ת שיושיע אותו. ומי שמייחד שני אלו הוא בן העוה"ב, כי זה אינו מצד תפיסת האדם לאחד השמחה והיראה, ורק מצד ישועת השי"ת שמושיע למי שהוא בן עוה"ב.
מתוך "מי השילוח" ח"ב, לקוטי הש"ס, ברכות