פרשת מקץ, ויקץ פרעה – סוד היקיצה משנת הגלות.
מתוך מעין גנים. בעריכת איתיאל גלעדי.
בעתה אחישנה
חז"ל מלמדים ש"שנתים ימים" – ימי השינה ששהה יוסף בבור כלאו – הם תוצאת בטחונו בשר המשקים. לגבי צדיק כיוסף ההשתדלות לצאת מכלאו בסיוע אדם נחשבת כפגם בבטחונו בה', ובשלו התעכב עוד שנתיים בכלאו. עולה, כי לו לא שם יוסף את בטחונו באדם היתה מוקדמת גאולתו בשנתיים ימים, אך מאחר שפגם נאלץ להמתין לזמן היקיצה של הימים משנתם – "קץ הימים", בו מקיצים ימי הגלות בעצמם מן השינה, ומתעוררת גאולת יוסף.
הבנה זו מוליכה למבנה זהה ביחס לגאולת הכלל: לו 'זכה' יוסף היה נגאל בזמן מוקדם יותר, וכש'לא זכה' (בשל מעשיו) חכה ל"קץ הימים" – הזמן הקצוב ליקיצה משינת הגלות והכלא. כך נאמר ביחס לגאולת הכלל: "בעתה אחישנה", ודרשו חז"ל "זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה'"[א]. אם זוכים ישראל מוקדמת גאולתם, וכש"לא זכו" – מגיעה גאולתם בקץ הקצוב מראש, "קץ הפלאות" (עליו נאמר "קץ שם לחשך"[ב] – בו מסתיימים מאליהם ימי השכחה).
יקיצה – הבשלה פנימית
נעמיק במשמעות השרש יקץ בתנ"ך – יקיצה היא התעוררות מהשינה, אך מה ההבדל הדק בין יקיצה להתעוררות? מעיון בפסוקים עולה ש'התעוררות' נגרמת בדרך כלל כתוצאה מהתערבות של גורם זר (כפי שקראנו בהפטרת חנוכה – "וישב המלאך הדֹבר בי ויעירני"). גם כשההתעוררות באה מבפנים, הריהי רוח ממרום המפעמת באדם לעוררו – הארה חיצונית, ולא דבר טבעי-עצמי לו. לעומת זאת, ה'יקיצה' נובעת מתוך האדם פנימה – האדם מקיץ מהשינה בעצמו, או, מוטב לומר: היקיצה היא הסיום הטבעי-ההכרחי, ה'קצה', של השינה. גם כשבאה הקריאה להקיץ מבחוץ, היא קריאה לאדם שיקיץ מעצמו – התמרמרות על כך שהוא ישן, ולא חש בעצמו שכבר הגיע זמן לקום.
וביחס לגאולת ישראל: התעוררות הגאולה בטרם 'מיצוי' הגלות – גאולת "אחישנה" – היא התעוררות שמימית להחיש את הגאולה, גאולה הבאה מחוץ לעולם, מעל לטבע. בגאולה זו חשים רוח פנימית המפעמת ומעוררת – הגאולה היא גאולה 'רוחנית', ניסית ועל-טבעית (בגדר של "זכו – 'וארו עם ענני שמיא'"ג). לעומת זאת, הקץ – זמן היקיצה – קבוע מראש כסיום הגלות, בגאולה כזו נתפס הכל כתהליך טבעי ממשי, ולא כאירוע רוחני בו מעורבת התעוררות מלמעלה (בגדר של "לא זכו – 'עני ורוכב על חמור'"ג).
מדרך זו מובנת מעלה בגאולת "בעתה" לגבי גאולת "אחישנה" המעוררת[ג]: ההתעוררות משנה את המצב תוך התערבות חיצונית, שכל כמה שהיא משמחת ומעוררת, אין היא פנימית וטבעית לאדם. גאולת "אחישנה" נובעת מזכותם של ישראל, אך זוהי 'זכיה' ולא 'שכר', כלומר: אין הדבר משקף את מצבו הקיומי של העם, וממילא הדברים נתפסים לו כבאים מבחוץ, ואין הוא חש הזדהות מלאה עם תכני הגאולה. ומנגד, היקיצה הטבעית אינה מלהיבה כהתעוררות רוחנית-נסית הבאה מבחוץ, אך תכניה באים לה מתוכה – בגאולת "בעתה" חש האדם הזדהות מלאה עם הגאולה, היא מתאימה בדיוק למצבו הקיומי – הגלות 'נגמרה לו' והגאולה היא השלב הבא ה'מתאים לו'.
קצתי בחיי
להמחשת המוסבר עד כה, נעמיק בסיבות היקיצה ונחדד את יתרונותיה:
בחסידות מוסבר הבדל בין שתי רמות גבוהות בקירוב רחוקים (בו תלויה הגאולה): קיים גילוי אור נעלה כזה, שהרחוקים הזקוקים לתיקון נמשכים אליו מעצמם – אור המעורר נקודה פנימית באדם[ד]. אמנם, אור זה פועל רק על אדם 'חי', כזה שהזיקה לקדושה חיה וקיימת בו, נמשכת לאור ונדלקת במגע עמו – אדם שישן (או מעולף) בלבד, ועדיין שמץ חיים וערנות בתוכו, מתעורר כאשר פונים אליו מבחוץ. לעומתו, אדם 'מת' לא חש משיכה לאור, ואין האור פועל עליו – אדם השרוי בתרדמת, איננו מגיב אל החוץ.
מעל לאור נעלה, המושך רחוקים ומעורר אותם לגאולה ועבודת ה', קיימת דרך נוספת – שיגלה המשיח. דרך זו אינה מגלה לזולת אור חיצוני לו – המעורר רק כשיש בו עדיין שמץ פתיחות וערנות למתרחש סביב – אלא חושפת את הדברים מתוכו, מחיה את הנקודה ה'מתה' שבו. עיקרה של דרך זו בתחושת ה'קץ' המתעוררת באדם – ההרגשה שדרכו הגיעה לקִצה, ועליו להתפתח ולהפתח למשהו שונה. זו תחושת מיאוס בחיי ההווה – "קצתי בחיי" – וכשנמאס ל'מת' לחיות באופן בו הוא חי, מניע השברון הפנימי הזה תנועת תשובה משיחית ועצמית – 'תנועת תחית המתים'.
הקיצו ורננו שֹכני עפר
וכיוון נוסף המברר מדוע 'תנועת תחית המתים' המשיחית דורשת יקיצה דווקא: כח האור הנעלה נובע מהיותו 'מקרב' – עוקר אנשים ממקומם ומקרבם. קירוב רחוקים מופנה לנמצאים בדיוטא התחתונה ביותר, אך האור הנעלה אינו חודר לדיוטא זו, אלא מכוון למשוך ולהוציא מ'מקום' זה את הנמצאים בו, וכאשר יתקרבו – להשפיע עליהם ולשנותם. אלו שיש בהם עדיין שמץ חיות – שהגדרתה "כל חי מתנועע" – נמשכים לשונה והחדש, ומסוגלים לעקור ממקומם. את העוקר ממקומו ומתקרב ל'זירת המשפיע' קל יחסית לשנות.
אמנם, ה'מת' אינו מתנועע – הוא 'קבור' במקומו. ה'מת' חש טוב בדיוטא בה הוא נמצא, ואינו מעונין לזוז ולהתקרב לאחר ולחדש – הוא חסר כל 'חוש' בקדושה, והאור לא יקרב אותו. "קץ הפלאות" מאופיין ברוח גאולה המופיעה במקומות הנמוכים עצמם, כשמגיע הקץ הטבעי לחושך, ו"שֹכני עפר" מקיצים ומרננים במקומם שלהם. המשיח חופר בארות (כיצחק), ומעורר מתוך העפר (ומהקבורים בו) את נביעת המים החיים, את מעין הגאולה.
[א] סנהדרין צח, א.
[ב] איוב כח, ג.
[ג] וכפי שבאר הרבי מליובאוויטש במעלת גאולת "עני ורוכב על חמור" על גאולת "וארו עם ענני שמיא".
[ד] כבזמן שלמה המלך, שאומות העולם נמשכו אליו מעצמם (מלכת שבא וכדו').
