קיצור תולדות העיר שכם – יואל נוימן

א. ההיסטוריה הקדומה של שכם

שרידי הישוב הקדומים ביותר בשכם מתוארכים לתקופה הכלכוליתית, בסביבות 3,000 לפני-הספירה, אולם מהתקופה הזו אין שרידים של עיר של ממש [בהקשר לכל הנתונים המדעיים הנזכרים במאמר, ובפרט בהקשר לתיארוך – ראה בהערת הסיום הראשונה. על השימוש בתאריכים לועזיים – ראה בהערת הסיום השניה].

לראשונה, נזכרת שכם כעיר חשובה בכתובת חוסבך, טרום תקופת האבות, שם רואה פרעה השלישי את העיר כיעד לשאיפותיו האימפריאליסטיות (מלך 1878-1843 לפני הספירה).

בשנים 1850-1750לפנה"ס [תקופת האבות] גדלה העיר וההתיישבות בעיר באופן ניכר.

בתקופת החיקסוס, בין השנים 1750-1550 לפנה"ס, חלה התעצמות נוספת וניבנת חומת הענק הנראית עד ימינו [תקופת האבות והירידה למצרים].

בשנים 1550-1400 לפנה"ס מוחרבת העיר בידי המצרים ומוקמת מחדש, וב-1400 לפנה"ס, ערב כניסתם של בני-ישראל לארץ, אנו נתקלים במכתבי תל-עמרנא בתלונות של מלכים מהארץ על לבאיה מלך שכם שהטיל את חיתתו על כל האזור ומעבר לו (מאותה תקופה נמצא בעיר מכתב תלונה של מורה שלא קיבל את שכרו). אותו לבאיה הוזמן לפגישה/עימות עם פרעה באזור מגידו ושם הוא חוסל [ומעניינת ההקבלה למלך יאשיהו].

במקביל אנו מוצאים התייחסות לשכם במקרא בתקופת האבות, שבהקשר אליהם נזכרת שכם לראשונה בתורה.

ב. מתקופת האבות עד כבוש הארץ

1. אברהם אבינו

"וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ. וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו" (בראשית יב, ו-ז)

2. יעקב אבינו

"וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בְּבֹאוֹ, מִפַּדַּן אֲרָם וַיִּחַן אֶת-פְּנֵי הָעִיר. וַיִּקֶן אֶת-חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה-שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה. וַיַּצֶּב-שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא-לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל". (בראשית לג, יח-כ).

לאחר מכן יש את מעשה דינה (פרק לד) ויעקב נאלץ לשנות את מקום חניתו. אך לפני כן בני יעקב מסירים את אלהי הנכר אשר בידם והנזמים אשר באזניהם "וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם-שְׁכֶם" (בראשית לה, ד).

למעשה שמעון ולוי מיחס יעקב יותר מאוחר משמעות של כיבוש:

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל-אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (בראשית מח, כב).

למרות העזיבה, הקשר עם שכם לא נותק. כך אנו מוצאים שבשבת יעקב בחברון הנה –

"וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" (בראשית לז, יב).

3. בכבוש הארץ

בפרשת ראה, מצווה אותנו התורה:

"וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל. הֲלֹא-הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה" (דברים יא כט-ל).

יש לשים לב ששכם אינה מוזכרת כאן במפורש. ואכן ישנה מחלוקת תנאים בנידון, ולדעת ר' אליעזר "אין זה הר גריזים והר עיבל של הכותים" (ירושלמי סוטה פ"ז ה"ה), אבל המשנה הביאה רק את דעתו של ר' יהודה: "כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון בצד שכם" (סוטה פרק ז).

ואכן מיד עם הכניסה לארץ וכיבושה הניסי של יריחו וכיבוש העי, 'רצים' בני ישראל אל שכם:

בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל (סוטה לו,א)

שם הם מקיימים את מצוות התורה, ככתוב בספר יהושע (ח, ל-לד):

אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה… וַיִּכְתָּב-שָׁם עַל-הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה… וְכָל-יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-ה' כַּגֵּר כָּאֶזְרָח חֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל-מוּל הַר-עֵיבָל. כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד-ה' לְבָרֵךְ אֶת-הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה. לד וְאַחֲרֵי-כֵן, קָרָא אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, הַבְּרָכָה, וְהַקְּלָלָה כְּכָל-הַכָּתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה…

ג. מכבוש הארץ עד גלות בבל

 1. בסוף ימי יהושע

כאשר רוצה יהושע לכנס את כל שבטי ישראל לפני מותו, הוא מכנסם בשכם (ירושלים טרם נבחרה אז), ככתוב בסוף ספר יהושע (פרק כד):

"וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת-כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה… וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם… וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים וַיִּקַּח אֶבֶן גְּדוֹלָה וַיְקִימֶהָ שָּׁם תַּחַת הָאַלָּה אֲשֶׁר בְּמִקְדַּשׁ ה'.

וְאֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר-הֶעֱלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי-חֲמוֹר אֲבִי-שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה וַיִּהְיוּ לִבְנֵי-יוֹסֵף לְנַחֲלָה.

2. אבימלך

לאחר מות יהושע מתחוללת בשכם פרשה מוזרה, פרשת אבימלך. אבימלך הוא בן גדעון מפלגשו אשר בשכם (שופטים ח, לא). למשפחת אחי אמו הוא קורא "בעלי שכם" (שם ט, ב) והם ממליכים אותו עליהם עקב היותו מאחיהם. ההמלכה עצמה היא בשכם "וַיֵּאָסְפוּ כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל-בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם-אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם" (שם פס' ו)

בעזרתם בעלי שכם, הורג אבימלך את כל שבעים אחיו מלבד אחיו הקטן יותם אשר נמלט. לאחר הרצח, נושא יותם משלו המפורסם אל בעלי שכם מראש הר גריזים, ונמלט [יותם נמלט 'בארה'. יתכן שהוא יורד מהר גריזים אל 'בארות' הקדומה = הכפר 'בורין' בפאתי צומת יצהר של ימינו].

אבימלך מולך שלוש שנים עד שניבע קרע בינו לבעלי שכם (שם פס' כג). געל בן עבד, שהיה כנראה מנכבדי שכם, מורד באבימלך. זבול ממונה מטעם אבימלך על ענייני העיר. אבימלך מנצח בקרב, הורג אח תושביה והורס את העיר "וַיִּלְכֹּד אֶת-הָעִיר וְאֶת-הָעָם אֲשֶׁר-בָּהּ הָרָג וַיִּתֹּץ אֶת-הָעִיר וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח" (פס' מה), אבל חשובי העיר "בעלי מגדל שכם" התבצרו במגדל העיר "וַיָּבֹאוּ אֶל-צְרִיחַ בֵּית אֵל בְּרִית" (פס' מו) אך גם אותם, כאלף נפש, שורף אבימלך (פס' מט).

3. רחבעם

עם התגלות בחירת ירושלים יורדת חשיבותה של שכם. אף על פי כן, לאחר מות המלך שלמה, ברצות רחבעם בנו למנוע מרד ופילוג, הוא מארגן את טכס ההכתרה בשכם "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל-יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ" (מלכים א' יב, א).

למרות זאת המרד פורץ ורחבעם בקושי נחלץ בגפו (שם פס' יח). המלכות מתפלגת ושכם היא הבירה הראשונה של מלכות ירבעם "וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ" (פס' כה).

אולם כבר ירבעם יוצא משכם וממקם את בירתו המנהלתית בפנואל (לכאורה ממזרח לירדן, בנחלת מנשה), כאמור "ויצא משם ויבן את פנואל". את המרכז הדתי בונה ירבעם בבית אל (מסביב לעגל).

ד. התור השומרוני של שכם

עד גלות שומרון (720 לפנה"ס), שכם אינה חוזרת להיות עיר בירה וממילא אינה במרכז המאורעות. אולם אנו יודעים שגם אחרי הגלות נשארו בה שרידים יהודים. מיד לאחר חורבן המקדש, באים לירושלים אנשים משכם שעוד טרם שמעו את בשורת החורבן: "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן" (ירמיה מא, ה).

האשורים שהגלו את ישראל נהגו לעשות כך בכל מקומות כיבושם, כך שמעשיהם היו בגדר של "חילופי אוכלוסין". במסגרת חילופים אלו הם הביאו לכאן מהאזורים ההרריים שבצפון מזרח עיראק של ימינו מתיישבים חדשים "וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ" (מלכים ב' יז, כד).

עממים אלו – שלשרידיהם כיום אנו קוראים 'שומרונים' – נקראו ע"י חז"ל 'כותים'. הם קבלו חלקית את אמונת ישראל אך פרשו עצמם מכלל ישראל ומבחירת ירושלים וראו את הבחירה בשכם ולכן לא קבלום חז"ל, כמו שכתוב במסכת כותים בסופה "מאימתי מקבלים אותם, משכפרו בהר גריזים והודו בירושלים ובתחיית המתים".

[ראוי לשים לב שהשומרונים מקבלים עליהם את התורה מתוך הכרה שהיא 'משפט אלוהי הארץ' אך לצורך כך מובא אליהם אחד מכהני שומרון המכהן בבית אל. כך יוצא שהם מקבלים את התורה של כהני ירובעם המשלבת את עבודת העגל בעבודת ה' מחד, ומאידך אינה מכירה בירושלים כמקום אשר בחר ה'.]

מאז, במשך מאות שנים, הוו השומרונים את האוכלוסייה המרכזית בעיר. בזמן כיבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון, שלחו לו השומרונים 7000 איש לסיוע בכיבוש צור, וכתמורה הרשו להם לבנות "בית מקדש" משלהם על הר גריזים. יוסף בן מתתיהו מציין (קדמוניות יא, ח) "שהרבה מפושעי בני עמנו נספחו לעבודת מקדשם". אומנם חכמינו מספרים כי הם ניסו לנצל את מצבם כדי לפגוע ביהודים ובמקדש אך זממם לא עלה בידם (ראה את המסופר בגמרא יומא סט).

בימי אנטיוכוס אפיפנוס (=אנטיוכוס הרשע של חנוכה), הושם המקדש השומרוני לבית אלילות יווני. תוך כדי פשרה ע"מ לרצות את המקומיים, הוגדר אליל מקומי שכמי שקיבל מעמד שווה בפנתאון האלילי היווני.

מאחר שהשומרונים ערכו טבח ביהודי העיר, עלה עליהם יוחנן בן הורקנוס המכבי (בשנת 128 לפנה"ס) הרג את מרבית תושביה, הרס את העיר (כסה אותה בעפר) וגם את מקדש "יופיטר קסניוס" שעל הר גריזים – ניתץ.

פלטנוס וניאפוליס

העיר נשארה מאז חרבה, וסביבותיה קמה התיישבות כפרית שמוזכרת במדרש, בשם פלטנוס (דולב ביוונית, שממנו צמח ככל הנראה השיבוש הערבי "בלטה").

כ-150 שנה אחר-כך, בשנת 72 למניינם, שלוש שנים לאחר חורבן המקדש, יסד טיטוס על יסודות הכפר "מעברתה" – באזור הצר ביותר שבין גריזים לעיבל, כשני ק"מ מערבית לשכם – עיר חדשה "פלאביה ניאפוליס". פלאביה – על-שם השושלת הקיסרית, ניאפוליס = עיר חדשה. מעמד העיר הקנה לתושביה זכויות רבות, כולל התקנת מתקני שעשועים – היפודרום (מרוץ סוסים), תיאטרון, אמפיתיאטרון, מזרקות ועוד, שאכן הוקמו בה ושרידיהם נחשפו בשנות השלטון הישראלי ע"י קמ"ט ארכיאולוגיה ד"ר יצחק מגן. ראוי לציון שמועד ההקמה, שנים ספורות לאחר  החרבת בית שני ע"י הרומאים, אינו מקרי. ככל הנראה יסוד העיר קשור להתחיבות לתת תמורה הולמת לחיילים הרומאים שהשתתפו בקרבות החורבן.

על מטבעות העיר מזמן אנטונינוס פיוס, 160-159 למניינם, ניכרת נטייה ברורה לאלילות. יתכן שעל תקופה זו דברו חז"ל כשאמרו (על השומרונים) "דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים" (חולין ו, א).

 מכיוון שהשומרונים תמכו במלחמת האזרחים שפרצה ב-פסקניוס והוא הפסיד, שלל מהם יריבו, שניצח, ספטמיוס סוורוס, את זכות העיר והחזירה להם רק לפני מותו ע"פ הפצרת בנו קרקלה.

בשנת 249 למניינם העלה פליפוס האב את העיר למעמד של קולוניה.

בשנים 529-484 למניינם מרדו השומרונים בביזנטים [ביזנט=רומי המזרחית. לאחר התנצרותה הרשמית של רומא חל בה פילוג ו'מלכות רומי הקדושה' התפלגה לשתי טומאות נפרדות]. כתוצאה מכך, ירדו השומרונים מעל במת ההיסטוריה.

ה. מהכיבוש הרומאי ועד ימי הבינים

באותם מאות שנים מהכיבוש הרומאי ועד סוף ימי הביזנטים, היתה שכם עזובה מיהודים. הדבר בא לידי ביטוי ביחסם של חז"ל שהחילו על העוברים דרך שכם ומחוזותיה את 'טומאת ארץ העמים'.

מאותה תקופה הידרדרה ארץ-ישראל כולה ובשלבים מהירים הפכה להיות פרובינציה מזרחית נידחת. אף-על-פי-כן משכה הארץ בקדושתה נוסעים לא מעטים ואף עולים, ומכיוון שבשכם שוכן קבר יוסף נמשכו אליה רבים מן התיירים ותיארוה.

הנוסע האלמוני מבורדו מזכיר ביומן מסעותיו (333 למניינים) את ביקורו בקבר יוסף.

אבסביוס (אחד מ'אבות-הכנסייה', במאה ה-4), כותב באונומסטיקון (ספר השמות הגיאוגרפיים שבמקרא): "שכם היום חרבה ומראים את המקום בפרברי ניאפוליס. שם מראים גם את קבר יוסף".

מפת מידבא, מתחילת המאה ה- 6, גם היא מציינת את "ציון יוסף" בצד "ניאפוליס".

הלקסיקוגרף אלבגדדי כתב בשנת 1225 "בלאטה – עיירה במחוז נאבלוס בארץ פלסטין. היהודים סבורים כי נמרוד בן כנען חי במקום זה ובו השליך את אברהם לתוך האש… במקום זה נקבר יוסף הצדיק, קברו המפורסם הוא ע"י עץ"…

הערה: בכל הכתבים מהגניזה הקהירית לא נמצא אזור שכם ואף ש"לא ראינו אינה ראיה", אומר הדבר דרשני, וכנראה שלא היה ישוב יהודי בה גם בין השנים 800-1200. באותה תקופה כותב הנוסע רבי בנימין מטודלה במפורש "אין יהודים בשכם".

לעומת זאת כותב הרמב"ן שכאשר פשטו הטאטרים [=המונגולים] על הארץ והחריבו את ירושלים (1299) הבריחו היהודים את ספרי התורה מירושלים לשכם. ומכאן שישבו בה יהודים, אם כי ייתכן שרק גולים זמניים.

ר' שמואל בר' שמעון משיירת בעלי התוספות שעלו ארצה כותב באותה תקופה "וראינו קברו של יוסף הצדיק ולנו שם ועשינו שם שבת בשמחה".

מעט מאוחר יותר מבקר גם תלמיד הרמב"ן במקום ומזכיר לראשונה את שני העמודים למרגלות הקבר וחומת אבנים נמוכה מסביב לקבר.

ו. ימי השלטון התורכי

כל הנוסעים שאחר-כך אינם מזכירים ישוב יהודי, כנראה מהסיבה שכתב ר' עובדיה מברטנורא "כל הדרך לא הלכנו כי אם בלילה מפני יראת הכאפרי (שודדים). בלילה קמנו לעלות לדרכנו. ה' מצא את עוון עבדיך כי פגענו בדרך משרתי הקאפרי משכם, והחזירו אותנו אחור אל מחנה הקרוב לשכם ושם עמדנו כל הלילה באימה וביראה. ויהי בבוקר נתפשרו עימהם 14 דוקטים (מטבעות זהב) והגיע חלקי 14 כסף. בליל ו' נסענו מהמחנה והלכנו כל הלילה בפחד ורעדה פן ירדפונו אנשי שכם כי רובם שופכי דמים".

מצב זה בלט כל כך עד שר' חיים פלג'י כותב (בשנת 1760) על הסכמה של מהר"י קארו: "וכל קדושים עמו החרימו שלא ידורו דירת קבע בשכם… ובזמננו יצא תלמיד חכם מארץ-ישראל והשתדל לסובב נתיבות כדי לעשות ישוב בשכם ובית הטבילה בית-הכנסת ותלמוד-תורה ולקח אותו אלוקים בעודו עסוק בזה…, ובהדי כבשו רחמנא למה לן" [בירור הלכתי על חרם זה כתב בימינו בשו"ת ציץ-אליעזר, ח"י סימן א וחלק י"א סי' יב, ומסקנתו שאין לחוש לחרם. וכן דן בכך בשו"ת יין הטוב לרב ניסים סי' מ"ז עיי"ש].

בכל זאת, עם כיבוש הארץ בידי התורכים (1517) התייצבה הקרקע מעט ושכם, שנעשתה בירת אחד מארבע מחוזות הארץ (עזה, ירושלים, שכם, צפת), נעשתה בטוחה מעט יותר.

ר' משה באסולה מספר ב-1522 ששהה בעיר שישי ושבת, ובשבת הלך לקבר יוסף. הוא מצא בעיר קהילה בת 12 משפחות.

במפקד משלמי המסים בשנים 1539-1533 נמנים 71 משפחות יהודיות בשתי השכונות.

בשנת 1546 פקדה רעידת אדמה את הארץ ושכם נהרסה כליל. שלוש שנים אחר-כך – עשר שנים לאחר המפקד הקודם – נמסר על 36 משפחות ו-5 רווקים. ב- 1590 היה מספרם 34 משפחות.

התייר הקראי שמואל בן דוד מונה בשכם ב-1641 שש משפחות.

בשנים 1704-1698 ישב בשכם השבתאי נחמיה חייא חיון ימ"ש (נביאו של משיח השקר שבתאי צבי שר"י), אך לא ידוע מה היה היקף קהלו.

ר' דוד דבית הלל – מעלית הפרושים בסביבות שנת 1820, מספר על 10 משפחות יהודיות, ועל הערבים בשכם הוא אומר "והם אנשים רעים מאד".

עקב דלדולה של שכם, תיקנו רבני ירושלים, בערך בשנת 1785, שכל מבקר בקבר יוסף ישלם ל'קהילה' ארבעה גרושים, ומבקרים בירושלים שאינם עולים שכמה יתרמו לקהילת שכם גרוש וחצי.

על אף התקנה של רבני ירושלים, לא זכה הישוב להתפתח. ב-1832 מזכיר ר' חיים דובריש כמה בעלי בתים בשכם (הוא מציין שעשו פורים בי"ד ובט"ו).

ב-1834 נמנו בעיר 2 מנינים ספרדיים ואחד אשכנזי, ואף מצטרף לישוב ר' יוסף דוד עייש, בנו של הראשל"צ ר' יעקב משה עייש.

ב-1837 נמנו בעיר 25 משפחות וכמספר זה בערך נמנו ב-1860. באותה שנה ניסו 6 משפחות אשכנזיות להתיישב בעיר אך בני "המחמדים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות גם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו", ועל כן עזבו.

מאז התדלדל הישוב לחלוטין. ב-1867 נמנים במקום 12 משפחות. ב-1881 הם שולחים כרוז זעקה לרבני ירושלים שיאפשרו להם לפחות להחזיק שו"ב, אך ללא הועיל. ב-1899 נמנים במקום 31 נפש וב-1908 עת ביקר יצחק בן צבי במקום, לא הייתה בו נפש יהודית.

באותה תקופה גם ניסה חסיד אשכנזי, הרב משה מנדל וורנר (תלמיד בעל ה'אבני נזר'), לייסד קהילה בשכם. בשנת תרמ"ד-1884 הוא קיבל מכתב המלצה חם מהרבי יעקב מצ'כנאוו, בו כתב בין היתר כי "יושבי ירושלים.. מצבם רע.. יבקשו למו מקלט בעיר שכם… ירושלים נבחרת לקדושה.. עיר שכם אדמתה פוריה ודשנה.. גם דירה מרווחת תשיגו במחיר מצער.. ובזה יתעוררו רבים לבוא לארץ הקדושה..". "אחינו אנשי בריתנו התעוררו… לישוב עיר הקדושה שכם ת"ו..". אולם גם ניסיון זה כשל.

ב-1909 התיישב יהודי אשכנזי במקום ופתח בית מלון, אך עקב רדיפות עזב. ב-1918, מאוחר יותר, היה ניסיון של גרעין "השומר הצעיר" (!) להתיישב בשכם, אך דרכו לא צלחה.

בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, שוחררו כל שטחי ארץ ישראל שממערב לירדן ובכללם שכם (בה שכן גם מטה אש"ף). העיר שוחררה ללא קרבות, כיון שהתושבים חשבו שהטנקים של צה"ל שייכים לתגבורת העירקית [יש לציין שגם בספר יהושע לא מוזכרים קרבות וכיבוש בעיר שכם].

בעקבות המלחמה החלה התעוררות בעם לחידוש הזיקה וההתיישבות בחלקים המשוחררים – התעוררות שהחלה ביהודה (חברון וגוש עציון) ועברה אף לשומרון.

עוד לפני מלחמת יום כפור, קם גרעין אלון-מורה, שהתאחד אחרי המלחמה עם סיעת 'אמונים' במפד"ל, במטרה להתיישב בשומרון עם דגש על שכם.

ב-1976, לאחר שהורד מהקרקע שמונה פעמים, זכה גרעין אלון-מורה לאישור ישיבה במחנה הצבאי בקדום – קדומים דהיום – במבואות שכם המערביים.

ב-1979 המשיך הגרעין ועלה להתיישב ליד הכפר רוג'יב בפאתי שכם המזרחיים ("סמוך ונראה" לעיר), וב-1980 – בעקבות פסק-דין של בג"ץ – עבר לג'בל כביר (הר כביר), שם שוכן הישוב אלון מורה עד היום. שכם עצמה, עדיין נותרה מצפה ליהודים [ובאדמות רוג'יב הוקם כעבור 5 שנים הישוב תל-חיים שהוסב שמו לאיתמר]

ב-1982 נוסדה ישיבת עוד יוסף חי ע"י קבר יוסף בידי המייסד וראשון התלמידים רומם אלדובי נרו-יאיר. באותה עת החל להתגבש גרעין שכם שמטרתו – להתיישב בשכם.

על המשך ההיסטוריה – המגיעה עד ימינו אלו – עוד ייכתב בודאי, ואנו מצפים לראות בשוב העיר לבעליה.

הערות לסיום

על המחקר המדעי

המחקר הארכיאולוגי וההיסטורי אינו מדע מדוייק. בתחומים רבים העדר חומר משאיר מקום נרחב לדמיון והוא אכן סוער בקרבם של רבים מהחוקרים.

ישנם מניעים ['נגיעות' בלשון בעלי המוסר] רבים העשויים לשבש קריאה ישרת-לב במפת ההיסטוריה והארכיאולוגיה. החל במניע הפשוט של "לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו", והמשך בכך שבימינו יש תמריץ להתבלטות בצורת מלגות מחקר שהמאבק עליהם עוצמתי ויצרי לרוב.

באופן כללי ישנם השפעות רבות שיש צורך לשים לב אליהם:

1. "אהבה מקלקלת את השורה"– חוקרים רבים שבאו מאהבת התנ"ך, בהם דתיים (בעיקר נוצרים) ושאינם דתיים (כגון יגאל ידין). הם שייכו באופן אולטימטיוי ורומנטי כל ממצא לארוע ידוע מהתנ"ך או מהמקורות. כך כל גיזת צמר סווגה כחלק מציצית, כל אבן כאבן עליה ישב דוד המלך וכו'. הדברים אמורים הן בזוטות והן בזיהוי מקומות ועוד. אגב, יש שיתוף פעולה בתחום בין יהודים לנוצרים ועל כן חדשות לבקרים נשמעים כותרות מהסוג "חוקרים ישראלים גילו את התכריכים של יש"ו" וכדומה.
2. "שנאה מקלקלת את השורה"– חוקרי תנ"ך מזן בקורת המקרא, המעונינים להציגו כמסכת לא אמינה; אינטרסנטים במאבקים תיאולוגים, כמו נוצרים המעונינים בממצאים שיצדיקו את ההסטוריוגרפיה של דתם; ערבים המעונינים להוכיח את הוותק של תרבותם ו/או להכחיש זיקת היהודים, ועוד ועוד. ראוי להדגיש שיש קבוצה של חוקרים ממוצא יהודי, בעיקר באוניברסיטת תל-אביב, שהמפורסם בהם אילן פפה [חי באנגליה כבר שני עשורים], עושים כל מאמץ כדי להוכיח שהתנ"ך הוא בדיה ואין כל זיקה הסטורית יהודית מלפני בית שני או שלהי בית ראשון לארץ. עפ"ל.
3. מפורסמים ומעוררי סנסציה מטעם עצמם– כל מיני תאבי פרסום (ומלגות) שסותרים בדווקנות כל מוסכמה. למשל, לאחרונה פורסם מחקר שכותרתו "היוונים בכלל לא רצו להעביר את היהודים על דתם". בגוף המחקר מובא שהיוונים רק רצו להפסיק את שמירת השבת וכו' אבל כוונתם היתה לא להעביר על דת אלא לחבר את היהודים לעולם הגדול… אבל פעמים רבות מדובר בטענות על גופם של מאורעות תוך טיעונים משונים עד כדי גיחוך. למשל מיודעינו הד"ר [קמ"ט ארכיאולוגיה] יצחק מגן שלל את מיקומו המקובל של קבר יוסף באמצעות רצף הטיעונים הבא: 1. נמצאו קברים עתיקים במדרונות הדרומיים של הר עיבל (700 מ' צפונית לקבר יוסף). 2. לא מתאים לקבור מתים באמצע שדה פורה כי זה לא כלכלי. 3. לכן לא יתכן מיקומו הנוכחי של קבר יוסף ועלינו להניח כי הוא נקבר בשולי הר עיבל. ישפטו הקוראים בעצמם את רמת ההוכחה. אכן דוגמאות אלו הן עדיין ברמה גבוהה ביחס לדוגמאות מגוחכות אחרות המגיעות עד כדי אבסורד.

אין בכוונת סקירה זו להתיימר להכריע בנושאים הנתונים במחלוקת אלא לתת סקירה כללית בלבד. אולם ראוי להדגיש כי בעניין התיארוך של שכבות וארועים רבה המבוכה. יתר על כן בעניין ההקבלה בין ארועים מקראיים להסטוריים רבה המחלוקת ביותר.

לעניננו ראוי להדגיש כי:

א. בנושא מי הם מלכי מצריים הקשורים לאבותינו ולשיעבוד מצרים – רבו כמו רבו הדעות. אבל גם בתוך השושלות המצריות עצמם אין הסכמה בין החוקרים. גם לגבי הפולשים למצריים בעיקר ההקסוס/חקסוס היו דעות רבות, חלקם השערות רומנטיות פרועות.

ב. גם התקופה שבין מלכי בבל ותחילת בית שני, בעיקר תקופת השלטון הפרסי, שרויה בערפל עד ימי אלכסנדר מוקדון. ישנו הבדל ניכר בין הכרונולוגיה החזלי"ת של התקופה לבין התיעוד ההסטורי של השושלות הפרסיות שימי שלטונם ארוך בהרבה מהמתואר בחז"ל. עד היום לא ניתן פיתרון ותיווך הולם לבעיה.

על כן יש לראות את ההקבלות המוצגות בגוף המאמר ככלליות בלבד.

על השימוש בתאריך הלועזי

לגבי השימוש בתאריכים למניינם, לספירה ולפני הספירה – השימוש הוא לצורכי נוחות.

היו שראו בכך בתנאים מסוימים לתא דעבודה-זרה [שו"ת מהר"ם שיק], היו שראו בכך בזיון לתרבות ישראל האמיתית [מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל], והיו שראו בשנים אלו שנות שלטון רומי בישראל כמו שהמנין לשטרות הוא למלכות אלכסנדר מוקדון.

מכל מקום, בשותי"ם של ראשוני האחרונים, כגון בנימין זאב והרמ"א, מופיע התאריך למנינם מספר פעמים ללא הסתיגות. וודאי שזהו אילן גדול דיו להתלות בו.

על כל פנים, כל עוד לא הורגלו העוסקים בתאריך-עברי לדבר במספרים תחת אותיות, קשה מאוד להפנים את השימוש בתאריך לבריאת העולם [אגב, תהליך המעבר למנין בריאת העולם תחת המנין לשטרות הוא מאוחר והחל רק בשלהי תקופת הגאונים].