התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד ועד מלכות.
מתוך מעין גנים תשס"ב. נרשם ע"י איתיאל גלעדי
פרשת היסוד
פרשתנו היא הפרשה התשיעית בתורה, ובהקבלת הפרשיות ל-י הספירות היא מכוונת כנגד היסוד. ואכן, רוב הפרשה עוסקת ביוסף, ה"צדיק יסוד עולם". הסיפור היחיד בפרשה שאינו מתקשר ישירות ליוסף עוסק גם הוא במדת הברית – בפגם הברית של בני יהודה (ושלו), ממנו משתלשלת לידת המשיח. כל ז הקרואים – ששנה זו אנו עוסקים בהקבלתם ל-זספירות הלב: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – צבועים בגוון המיוחד ליוסף (כפי שמצינו בחיי שרה – הפרשה החמישית, שכנגד הגבורה – הצבועה בגבורת יצחק, ובתולדות – הפרשה הששית, שכנגד התפארת – הצבועה בתפארת יעקב).
בכל חומש י פרשיות פלוס. הבסיס זה עשר. אם יש יותר מעשר אז או שהמלכות יורדת למטה, או יותר נכון (כמו בבראשית), אחרי שמגיעים למלכות יש עליה באו"ח (ויגש – עלית המלכות ליסוד; "ויחי" – עלית המלכות לת"ת שתברך כל השבטים). בסיס עשר, אח"כ יש כוללים. בתוך כל פרשה גופא יש ז קרואים. חמשה חומשים או התפשטות ה"ח בה"ק (כנגד ה"פ אור ביום א דמע"ב) או יותר יפה לומר שכנגד חמשה פרצופים כללים באצילות: אריך, אבא, אמא, ז"א, מלכות (לכן כנגד נרנח"י). בראשית או החסד של כל החסדים או הכתר של הכל (אריך אנפין). אם רוצים לכוון כל פרשה לעצמה אז וישב זה חסד עד מלכות שביסוד אריך (עם כל הכוונות בזה). אם מחלקים במדבר לשלשה זה חלוקת הז"א – מקבלים שבע. או שבע הספירות עצמן (הכי פשוט), אך לפי הפרצופים זה עיקר ההתגלות של ג קוים, שקורית דווקא בז"א.
חסד: אהבת יוסף
על פתיחת "ראשון" – "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – נדרש בחסידות שהתפארת של יעקב אוחזת גם באהבה וגם ביראה, והוא מסוגל לישב את "פחד יצחק" ("מגורי אביו") באמצעות כח האהבה. האחיזה באהבה לצד היראה – חבור שאפשרי בעבודת ה' בלבד, כנודע – והגברת האהבה והחסד על הגבורה מאפשרת לחוות יראת ה' עמוקה מתוך ישוב הדעת וללא איבוד האיזון. הכלי לחיבור מאוזן של אהבה ויראה הוא "בארץ כנען" – מדת ההכנעה הבאה עם אהבת אברהם, שאמר "ואנכי עפר ואפר" (וביעקב: "קטנתי מכל החסדים" דווקא). על פסוק זה מביא רש"י כי "בקש יעקב לישב בשלוה" – יעקב רוצה לשבת בשקט ובטחה, באוירה של "אך טוב וחסד".
אב, הבטוי לרצונותיו (אב מלשון "אבה", במשמעות של רצון) ואהבותיו, באות לידי מימוש גלוי בבניו ש"באים מאהבה".
על הפסוק "אלה תולדֹת יעקב יוסף" דרשו חז"ל כי "התולדות הללו לא באו אלא בזכות יוסף ובשבילו" – העמדת תולדות באה מאהבה (שבפשט היינו אהבת יעקב לרחל, כהמשך המדרש – "כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל") ויוסף עולה יב פעמים אהבה (יבצרופי המלה אהבה). גם גילו של יוסף – יז שנים – מרמז לטוב וחסד (טוב הוא בסוד השם הקדוש אהוה, כנודע, ובחילוף ו ו-ב באותיות בומף מתחלף שם אהוה באהבה; גם לשםאהוה יש יב צירופים, העולים בגימטריא צדיק – ענינו של יוסף, העולה יב צרופי אהבה, הוא מדת הצדיק, העולה יב צרופי אהוה).
כל העלילה של "ראשון" סובבת סביב אהבה – סביב אהבתו היתרה של יעקב ליוסף, בן זקוניו[א], והעדפתו אותו על שאר בניו. גם שנאת האחים היא חלק ממדת האהבה (מעבר לכך שהשנאה נובעת מהאהבה היתרה) – פעמים רבות היפוכה של מדה הוא חלק ממנה עצמה, והשנאה איננה דווקא גבורה[ב], אלא היפוך האהבה[ג]. על עקרון זה בנוי כל סוד התמורות בספר יצירה, שבכל ספירה מאירים שני הפכים ממש, שזה הוא תמורתו של זה – כל מדה היא קו מסוים בנפש, ואותו קו ממש יכול להופיע באופן של קירוב ויכול להופיע באופן של דחיה (בסוד "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת"[ד] – בכל ספירה וספירה), באופן חיובי ובאופן שלילי (והיינו אור החסד ואור הגבורה המאירים בכל ספירה מהדעת, כנודע בסוד התפשטות החסדים והגבורות מהדעת לכל ספירה וספירה). בעומק, היחס העמוק אל יוסף – יחס האהבה של יעקב והיפוכו-השלמתו בשנאת האחים – לא בא אליו רק מן החוץ. אצל יוסף בולטת האהבה העצמית – גם 'התפנקותו' וטפוחו העצמי (כש"סלסל בשערו"), גם חלומותיו המאדירים אותו וגם טבעו הנערי ("והוא נער"; הנער מתנער מכל אשמה ולא רואה בעצמו כל רע, ברוב אהבתו העצמית) מעידים על כך. אהבתו העצמית מראה כי באמת הוא זקוק לאהבה והערצה מכולם – צורך נפשי עמוק זה קיים אצל מי שקשור לאמו מאד אך לא זוכה לקבל ממנה את אהבתה. יוסף הוא יתום (ויתמות זו קושרת אותו באופן עמוק מאד לאמו – יתום רומז ל"יפה תאר ויפה מראה", תכונה שמקבל יוסף מרחל שהיתה "יפת תאר ויפת מראה", תכונה המעוררת אהבה, כפשוט), והוא זקוק למילוי אהבת אמו (על כן גוער בו אביו על חלומותיו, בהסבירו לו שאמו מתה, ואל לו לשגות בדברים בטלים[ה]). "ראשון" חותם ב"ואביו שמר את הדבר" – שמירה והמתנה לקיומם של דברים, בצפיה הבאה מתוך אהבה, היא תכונה נפשית של חסד[ו].
גבורה: "ויתנכלו אֹתו להמיתו"
ב"שני" מגיעה שנאת האחים לבטוי בפועל – הם מחליטים להרוג את יוסף. שוב אין מדובר רק באהבה מהופכת, אלא באיבה שמביאה למעשה של גבורה ודין[ז] – מעשה רצח. יוסף הולך לשכם – "מקום מוכן לפורענות" הגדוש באוירה של דין – ופוגש בשדה את גבריאל, מלאך הגבורה (כלימוד חז"ל כי "וימצאהו איש" היינו "והאיש גבריאל"). כשיוסף מתקרב מתנכלים האחים איך להרגו – נכלים ותחבולות הן קלקול הגבורה, דרך עיקשת ופתלתלה להתגבר על היריב – ולזרוק את גופתו "באחד הבֹרות" (הבור מסמל את החלל שנוצר מצמצום הגבורה). גם מזימת ראובן להצלת יוסף היא נכלי גבורה (שלא נעדר מהם בור הגבורה), הנובעים מפחד שמא יתלה בו הסרחון (כמבואר בחז"ל). אחר שהאחים מתכננים להרוג את יוסף בעל החלומות נאמר "ונראה מה יהיו חלומותיו". חז"ל דרשו שרוח הקדש אמרה זאת, במובן של 'נראה דבר מי יקום' – מי ה"גבר" שיתגבר וינצח בסוף הסיפור (אם מבינים שהאחים אמרו משפט זה, הרי שזו אמירה צינית – כל ציניות שייכת לגבורה שבנפש, מקור הצחוק והדין המתאחדים באמירות ציניות).
תפארת: המתקת הדין
"שלישי" פותח בהסרת בגד תפארתו של יוסף – כנודע שבגדים הם "לכבוד ולתפארת" (כאמור בבגדי כהונה), ובפרט כתנת הפסים המפוארת ומרובת הגוונים – "ויפשיטו את יוסף את כֻתנתו". העיסוק בבגדי התפארת ממשיך לאורך כל הקטע: השבטים מכתימים בדם את כתנת יוסף (היינו הגברת הדינים-הדמים כדי לפגום בשלמות התפארת) ומביאים אותו ליעקב, שמדתו תפארת, כדי להכיר את כתנת בנו (ההכרה שייכת לדעת – נשמת התפארת). כשיעקב מזהה את הכתנת הוא קורע את בגדי תפארתו שלו עצמו. כללות הנושא של "שלישי" הוא המתקה מסוימת של הדין שהתעורר בגבורה של "שני" – אחר שהאחים רצו להרוג את יוסף ולהשליך את גופתו לבור, ואחר שהשליכוהו לבור, מלא נחשים ועקרבים, כדי שימות בו (על אף שראובן זמם כבר אז להצילו), נמתק הענין במכירת יוסף, שהצילה את חייו. בתוך המכירה עצמה אומרים חז"ל שה' רחם על יוסף והכין לו שיירה נושאת בשמים, שלא כדרך שיירות הישמעאלים, על מנת שיוסף לא יסבול ריח רע. כל גילויי הרחמים הללו – שהם פנימיות התפארת – הם המתקה מסוימת של הדין. אין זו "המתקת הדינים בשרשם" – המתקת הדינים במקורם שבבינה, ההופכת וממתיקה את הדין לגמרי – אלא גילוי של "רחמים בדין". עם היות שמדת הדין עוד מתוחה בגלוי, יש בתוכה פן של רחמים – אלו רחמים כפי שמתגלים היום, כשבתוך פיגוע ואסון ר"ל יש גם ממד של נס והצלה חלקיים – בהמתקה כזאת פעמים רבות שאין חשים ברחמים תוך כדי האירוע, אך המתבונן מה יכול היה להיות חש שהיתה כאן המתקה מסוימת. [לפי חז"ל "וירד יהודה" ב"רביעי"[ח] בא בעקבות טענות אחיו עליו, מדוע אמר להם למכור את יוסף, ולא להצילו לגמרי – שהרי היו שומעים לו, כפי ששמעו לעצת המכירה – זו טענה מדוע לא ריחם יותר, מדוע המתיק את הדינים למטה, המתקה חלקית, ולא המתיקם בשרשם.]
דרשת חז"ל על "ויבך אֹתו אביו" – שיצחק בכה ברחמים על יעקב (כשנאסר עליו לגלות לו ברוח קדשו שיוסף חי[ט] – ממחישה את ה"רחמים בדין": יצחק, מקור הגבורות, מעורר רחמים על בנו. כל בני בית יעקב באו לנחמו – הנחמה נשמכת מיסוד אמא לתפארת ז"א, וד"ל. גם פסוק הסיום של קטע זה – מכירת יוסף לפוטיפר, ממנה הוא התגלגל בסופו של דבר להיות משנה לפרעה – הוא הכנה רחוקה לרווח והצלה שיעמדו ליהודים ממקום אחר. שוב יש כאן ממד של רחמים, הנסתר בינתים, בתוך התרחשות הדין הכללית.
נצח: נצחון תמר
ב"רביעי" מוסגר ספור עצמאי[י], שכל כולו "לבר מגופא" (כאמור בנצח) – יהודה יורד מעם אחיו ואף יוצא לעשות שותפות עם גוי (וכך פוגם ב"נצח ישראל" – בנצח ובהוד מאיר השם הקדוש צבאות שבאתב"ש היינו השתפא, בסוד השותפות הקדושה שבין הנצח וההוד), נולדים לו בנים (בסוד הנצח, כנ"ל בכמה פרשיות), כשהתורה מדגישה את אופן יציאתם מהרחם ("לבר מגופא") יותר מבכל סיפור אחר של לידה (ובפרט מודגש כאן הנצח של פריצת פרץ מהרחם, המנצחת ו'עוקפת' את לידת זרח).
קטע זה עוסק בהתגלגלות "אורו של מלך המשיח" (העולה תמר במילוי – תו מם ריש – וכן עולה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד), כדרשת חז"ל – הגילוי העצמי של "נצח ישראל". דווקא על התגלגלות נשמה זו, באופנים כאלו, אמרו חז"ל "בהדי כבשי דרחמנא למה לך?" – נשמת המשיח באה משרש "נצח ישראל", מהעצמות המסתתרת ב"רישא דלא ידע ולא אתידע", ועל כן אין כל ידיעה והבנה בדרך התגלגלותה. נשמת יהודה שייכת למלכות, אך ראשית בנין המוחין של המלכות הוא בנצח (וכן בסדר השבטים יהודה הוא הרביעי, המקביל לנצח הרביעי בספירות הלב[יא]). גם תמר שייכת לנצח (כמבואר במ"א בסוד פרצוף י הנשים בתנ"ך שיש ר בשמותיהם) – בהיותה מתמרת ועולה, בסוד "עומק רום" שבנצח – כעולה באופן בולט מסיפור זה בתורה, כדלקמן.
בין יהודה לתמר נוצר מאבק הנחרז בשאלה 'מי ינצח?', ובסופו של דבר תמר מנצחת את יהודה (עד שהשכינה חותמת נצחון זה באמירת "[צדקה] ממני", כדרשת חז"ל). ב"פתח אליהו" מבואר כי נצח והוד הם "מאזני צדק" המכריעים "פלוני אתה זכאי" (בנצח) ו"פלוני אתה חייב" (בהוד) – כהכרעה בסיפור זה. תמר מבקשת את סמלי הנצח של יהודה (– סמלי הנצח של מלכותו העתידה), ואחר כך משתמשת בהם לבקשת "הכר נא" – תמר מתחננת שיהודה יודה על האמת (במדת ההוד), ואז יתברר נצחונה (כפי שהודאת עשו ב"רביעי" בוישלח היא היא נצחון יעקב). הכרת יהודה בצדקת תמר היא ההכרה בנצחונה עליו.
הוד: הצלחה כלכלית
כמו "רביעי", שפתח ב"וירד יהודה" (בלשון פעיל, כתכונת הנצח הפעיל), גם "חמישי" פותח בירידה – "ויוסף הורד מצרימה" (בלשון סביל, כתכונת ההוד הסביל). אכן, נצח והוד הם "עומק רום" ו"עומק תחת" (כמבואר בספר יצירה) – ירידת הנצח (עומק רום) היא פגם ואילו ירידת ההוד (עומק תחת) היא עצם ענינו. לכן מבואר בחסידות שירידת יוסף למצרים היא עצם ענינו ויחודו של יוסף – בניגוד לשאר השבטים, שענינם הוא עליה והתבודדות מהמציאות, יוסף מסוגל לרדת ולגלות אלקות גם במיצרים הנמוכים ביותר. [ויש להוסיף: הירידה הפעילה היא פגם, כשהאדם יורד ברצונו, אך מי שמורד בעל כרחו בוודאי אינו פוגם בכך. אליבא דאמת עצם ענינו של האדם בא אליו בעל כרחו דווקא, ועליו להודות עליו בהודאה שלמעלה מטעם ודעת, ואכמ"ל]
כל הצלחתו הכלכלית של יוסף בבית אדוניו היא המשך להצלחה הכלכלית של אביו עם המקלות ב"חמישי" של ויצא – שם נתבאר כי כל סוד העסקים והכלכלה שייך לספירת ההוד.
"חמישי" הוא רקע ל"ששי", כשמתואר כיצד כל עסקי פוטיפר נמסרים ליוסף, מלבד "הלחם אשר הוא אוכל". חז"ל מסבירים כי "הלחם" רומז, בלשון נקיה, לאשת פוטיפר – דבור נכון ולשון נקיה הבאים מתוך בושה שייכים להוד. חז"ל דורשים כאן שמתוך שיוסף ראה עצמו מושל – בסוד "תמורת ממשלה עבדות" (עלית יוסף העבד העברי להיות מושל) שבהוד, כנודע בספר יצירה – החל מסלסל בשערו וכדו'. דבר זה הביא למהפך שלילי במצבו – בסוד "הודי נהפך עלי למשחית" – וה' 'גירה בו את הדב' והביאו לידי נסיון ומאסר (וכלשון רש"י: "אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדב").
יסוד: שמירת הברית
ב"ששי" מופיע הנסיון הקשה של יוסף על שמירת הברית, ועמידתו בנסיון מזכה אותו במדתו, מדת הצדיק שומר הברית. כאן בולט ענין שהוזכר בפרשות קודמות – שמירת הברית קשורה עם בריחה, עם "וינס ויצא החוצה".
הלשון "וינס" (המודגשת ד פעמים במעשה זה) רומזת לנסיון, שהפך את יוסף נס להתנוסס במדתו המיוחדת. "ויצא החוצה" רומז לדרשת חז"ל על "ויוצא אותו החוצה" – שהקב"ה הוציא את אברהם לגמרי מחוץ לעולם, מעל כל הטבע וכל איצטגנינותו – והדבר מלמד על כך ששומר הברית זוכה לצאת לגמרי מהמציאות ולחיות מעליה (ד פעמים "וינס" היינו יציאה החוצה מכל ד העולמות – אצילות בריאה יצירה עשיה). אחר שעמד יוסף בנסיון ושמר את בריתו, על אף שבפשטות הוא נכנס לגלות קשה יותר בכלא, שוב אין הוא חש כלוא במציאות ואין הוא משועבד לה – ב"וינס" ברח יוסף מאונס אשת אדוניו, ועל ידי כך גם יצא מכל אונס ושעבוד בעולם (ולעומת זאת, מי שפוגם את בריתו שוקע ונעשה 'מכור' לעולם ומשועבד למציאות כולה). לכן יוסף הוא המבשר את בני ישראל שהם עתידים לצאת משעבוד מצרים, בהיותו למעלה מכל מיצרי המציאות. גם ביציאת מצרים עצמה לקח משה את "עצמות יוסף" – את עצם ענינו של יוסף – והן שהיו שרש לכל הנסים שהתחוללו במדבר (וכן בכלל מבואר בתניא שהתגלות ה' בעולם היא על ידי הצדיקים והנסים, ואליבא דאמת הנסים מתחוללים על ידי הצדיקים שומרי הברית שבכחם לנוס מהמציאות).
מלכות: מלכות הגוים
ב"שביעי" מופיע לראשונה פרעה כמלך. חטא השרים נגד פרעה – פשיעתם מתוך חוסר תשומת לב מספקת למלכות (והיינו חטא השכחה הפוגם במלכות, כדלקמן) – הוא פגם המלכות דקליפה. כאן מופיע לראשונה בתורה פתרון מפורש של חלומות שלא פשוטם כמשמעם – זהו גילוי עמוקות מני חשך, מחלומות לילה בלתי מובנים, בסוד המלכות היורדת בלילה לתחום החשך כדי לטרוף טרף ולברר בירורים (טרף עולה רפח עם הכולל, רמז ל-רפח ניצוצין אותם יש לברר). כחלק מתופעת ירידת המלכות יש אף בלבול של החלומות בין החולמים, כשכל אחד חולם את חלום עצמו ופתרון חברו – אכן, שרש החילוף בין השרים קשור לבטולם הראוי למלכות (והיינו התכללות "שר של אש" – שר האופים – עם "שר של מים" – שר המשקים – תופעה המתאפשרת רק מצד הבטול למלך).
פתרון החלומות ממשיך ב"ראשון" של מקץ – "נעוץ סופן [המלכות של וישב] בתחילתן [החסד של מקץ]" – פרשת מקץ, הפרשה העשירית בתורה, המכוונת כנגד המלכות, ממשיכה ומשתלשלת מהמלכות של פרשת היסוד (– שרש פרצוף המלכות הוא ב"עטרת היסוד", במלכות של פרצוף ז"א).
"שביעי" חותם ב"[ולא זכר שר המשקים את יוסף] וישכחהו" – ירידת המלכות לחשך ולשכחה, הנובעת מפגם המלכות דקדושה כאשר יוסף מסתמך על מלכות הגוים (מלכותפרעה, העולה בגימטריא "וישכחהו"; "יוסף וישכחהו" עולה, כמובן, יוסף פרעה העולהאסנת – האשה שנתן פרעה ליוסף – זהו רמז בולט למלכותו-אשתו של יוסף, בסוד "עטרת היסוד", במלכות של פרשת היסוד שבסוד "עטרת היסוד").
[א] "זקן" הוא בסוד "זה קנה חכמה", ו"בן זקונים" היינו הארת החסד מהחכמה. יעקב היה בן צא שנים בלידת יוסף – צא הוא חצי יעקב, ואם כן זו הלידה הכי עצמית של יעקב, עצם המשכת הזרע ה"יורה כחץ", וד"ל – צא הוא המשולש של יג (אהבה), היינו שהאהבה ליוסף קשורה גם בשלמות האהבה אליה הגיע יעקב בעת לידתו.
ורמז נוסף: "זקֻנים" עולה אור, ו"בן זקֻנים" עולה ראובן – בלידת יוסף הוא תופס את מקום הבכורה של ראובן, כידוע. לפי דרשת חז"ל ראובן נקרא בשם זה דווקא על שם הקשר שלו ליוסף, ויחסו הטוב אליו על אף שהוא נוטל ממנו את בכורתו: "ראו מה בין בני לבן חמי שמכר הבכורה ליעקב וזה לא מכרה ליוסף ולא ערער עליו ולא עוד שלא ערער עליו אלא שביקש להוציאו מן הבור" (רש"י לבראשית כט, לב עפ"י ברכות ז, ???).
[ב] יש לומר כי שנאה זו היא הגבורה שבחסד, ורמז לכך בחלוקת ראשון ל-ג קרואים (כקריאה במנחה של שבת, בשני ובחמישי) – שהשנאה נכנסת לעלית "לוי" (שכנגד הגבורה) הכלולה בחסד הכללי של "ראשון", ודוק.
[ג] דוגמה לכך שהשנאה קשורה לאהבה היא מה שמוסבר בתניא כי אבן הבוחן לאהבת ה' של הצדיק היא שנאתו לרע – "אהבי הוי' שנאו רע".
[ד] ???. חז"ל אומרים זאת ביחס ליצר תינוק ואשה, ויש לומר שהם כנגד ג הקוים של הספירות – התינוק האהוב בחסד, האשה ("יפת תאר ויפת מראה") בתפארת והיצר בגבורה. לכן גם לגבי היצר מודגשת הדחיה, ה"שמאל דוחה" (אע"פ שגם כלפיו יש מגמת קירוב), ואילו לגבי התינוק והאשה (שהיא בסוד התפארת הנוטה לימין) מודגש דווקא הצד העיקרי של "ימין מקרבת".
[ה] בחסידות מבואר כי דברים בטלים מעוררים באדם תאוות ואהבות רעות, ודווקא יוסף, שענינו שמירת הברית, צריך להישמר מכך.
[ו] לפי הפסוק "ואביו שמר את הדבר" מסביר הבעש"ט (כש"ט ???) את הפסוק "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומבאר שהיינו מי שמצפה ומחכה לזכות למצוה. הדוגמה לכך בתורה היא אברהם אבינו (איש החסד) היושב בפתח אהלו ומצפה לזכות לקיום מצות הכנסת אורחים – תיאור המופיע ב"ראשון" של פרשת וירא.
[ז] ואף על פי כן יש בתוך שנאתם אהבה מסותרת – כרמוז באופן נפלא בדברי האחים "ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות…" (בנוסף לראשי התיבות הנדירים הללו, "אחיו הנה בעל החלומות" עולה הוי' בריבוע, והיינו ד פעמים יג בריבוע, ואם כן ממוצע כל מלה כאן הוא אהבה פעמים אהבה!). האהבה המסותרת בלב האחים היא הנותנת כח ליוסף לסלוח להם, כשברור לו ש"האלהים חשבה לטובה" הסתתר גם בתוך אחיו כאהבה מסותרת (וכן יוסף בכלל מגלה לאחים את סוד האהבה המסותרת לה' שיש בלב כל יהודי, בסוד "גביע הכסף", כנודע בחסידות).
[ח] בנוסף לקטיעת סיפור יוסף ב"וירד יהודה" הרי שגם ב"שלישי" עצמו נקטע הסיפור עליו בחזרה למתחולל עם יעקב. גם בקטיעת הסיפור יש ממד של רחמים, מעין רמז לכך שהסיפור הנורא כבר נגמר.
[ט] והנה ניתן לדרוש לפי זה שכמו ש"אֹתו" ב"ויבך אֹתו אביו" הוא יעקב, כך גם רמוז ב"והמדנים מכרו אֹתו אל מצרים" בפסוק הבא – היינו שגם יעקב נמכר עם יוסף. הזדהות עמוקה זו של יעקב עם יוסף (שבאה לידי בטוי בכך שבנסיונו "דמות דיוקנו של אביו נראתה לו") היא עצם עומק הרחמים על יוסף, כנודע שמהות הרחמים היא הזדהות.
[י] סיפור זה פותח בתיאור זמן – "ויהי בעת ההיא" – רמז לקשר של סוד הנצח לזמן דווקא.
[יא] כל עוד יש ד בנים ללאה (ואזי "ותעמוד מלדת") הם בסוד המרכבה – חסד, גבורה, תפארת, מלכות – אך אחר לידת יששכר וזבולון מכוונים בני לאה כנגד ו ספירות הלב (ו קצוות), ודוק.
