פרשת ויקהל לפי שבע המידות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

חסד: אהבת ואחדות ישראל

ענינו של שם הפרשה, פתיחת "ראשון", הוא הקהלת קהילות על ידי משה על מנת לצוות את העם על נדבת ומלאכת המשכן. משה פותח בצווי מצות שבת כדי ללמד שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. הקהלת קהילות ברבים – ובפרט בשבת – מבטאת אהבת ואחדות ישראל (וכפי שיתבאר לקמן, בנוגע לחיבור הפרשיות, בעוד שלאהבת ישראל לבדה די ברגש הלב, אחדות ישראל – הבטוי העמוק יותר של האהבה – תלויה במודעות חזקה החודרת לרגש, והיינו שרש החסד ב-ה החסדים שבדעת; זו גם הסיבה שמשה – כח הדעת של כל ישראל – הוא המקהיל את העם ומאחד אותו).

מכיון שתכלית המשכן (עליו מצווים בהקהלה זו) היא אחדות ישראל מובן מדוע מלאכת המשכן איננה דוחה שבת – שבת גופא פועלת את האחדות בכלל ישראל, ושוב אין צורך במלאכת המשכן (על דרך הטעם הפנימי מדוע אין תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת – משום ששבת עצמה פועלת את ענין התקיעה, וכבר אין צורך לתקוע). בשבת זוכה כל יהודי לנשמה יתרה – שענינה התגלות זיקתו של הפרט אל הכלל – והיא המכשירה את היהודים להתקהל ולהתאחד.

כל בנין המשכן מקביל למעשה שמים וארץ (כנודע במדרשים ובספרי הקבלה), וכמעשה בראשית מתברך גם הוא מהשבת (ובעומק – כמו המשכן, גם מעשה בראשית איננו דוחה את השבת, כפשוט מכך שבשבת הפסיק ה' את מעשה הבריאה). לפי זה, "ראשון" בויקהל – העוסק בבנין המשכן ובנושא השבת – מקביל ל"ראשון" של פרשת בראשית (– עיקר התגלות החסד האלקי בבריאת העולם, "עולם חסד יבנה"), בדומה למה שנתבאר בנוגע ל"ראשון" של פרשת כי תשא.

גבורה: התרוממות הלב

ב"שני" יש התגברות של תרומות העם – בסוד "גבורות גשמים", השפעה בחמימות ועוז האופיינת לגבורה – ומודגש תפקיד הנשים ("ויבֹאו האנשים על הנשים", מודגשים תכשיטי הנשים בתרומה, "וכל אשה חכמת לב בידיה טוו", "וכל הנשים… טוו את העזים") בסוד "בנין המלכות מהגבורות".

כאן מודגש כי התרומה נובעת מנשיאת הלב והתרוממותו ("כל איש אשר נשאו לבו", "וכל הנשים אשר נשא לבן אֹתנה") וכי היא גופא נעשית בתנועה של הרמה כלפי מעלה ("וכל איש אשר הניף תנופת זהב להוי'", "כל מרים תרומת כסף ונחשת") – אין זו תנועת התנדבות הפשוטה, המורידה שפע מלמעלה למטה (בדרך ההשפעה של קו החסד), אלא יש כאן תנועות של עליה והתרוממות השייכות לקו הגבורה.

תנועת נשיאת הלב מתבטאת גם בתרומת הנשיאים הנזכרת כאן (והנה, בשל התרשלות הנשיאים נרשם שמם חסר – "והנשִאִם" – באופן קרוב למלה "נשים" המודגשת כאן, כנ"ל; גם תרומת הנשיאים מיועדת לתכשיטים ה'נשיים' של הכהן הגדול, וכמבואר במ"א שהכהן הגדול הוא דמות אמהית של "בעלת בית" במשכן, ואכמ"ל).

תפארת: "דים והותר"

בפרשת כי תשא, שעסקה בצווי המשכן כפי שאמרם ה' למשה, בחירת בצלאל נזכרה ב"ראשון" (והחכמה הניתנת לבצלאל היא סוד מתנת החכמה לחסד, כפי שבארנו שם), ואילו כאן, בביצוע המעשי, הדבר נזכר ב"שלישי". זאת משום שתחתית ספירת התפארת – שני שלישיה התחתונים – יוצאת מ'כיסוי' המוחין אל חוית הלב והביצוע המעשי, וד"ל. הבאת נדבת המשכן על ידי העם – ממנה למדו חז"ל על מלאכת הוצאה באיסורי שבת – היא תחילת הביצוע בפועל (כשגם הצווי המעשי של משה ב"ראשון" וגם הכנת העם את הנדבות ב"שני" מכוסים עדיין באור השכל – צווי משה הוא לימוד תורה וכל ההכנה נעשית בחכמה רבה, כמודגש ב"שני").

השוני בבחירת בצלאל בין "ראשון" של פרשת כי תשא ל"שלישי" של פרשתנו מתבטא גם בכח המתחדש כאן: שוב לא מדובר רק בחכמה, תבונה ודעת (כח המוחין – "אור המאיר לעצמו"), אלא גם "להורֹת נתן בלבו" – בצלאל זוכה ל"אור המאיר לזולתו" המאפיין את התפארת (והוא בבחינת "מארי תורה" – "תורה לשון הוראה" המכוונים בתקוני זהר לתפארת). גם החיבור המעשי של בצלאל ואהליהב – ששייכים לשני קצוות שונים של העם, לשבט יהודה המרומם והמלכותי ולשבט דן הירוד (מבני השפחות) – מבטא את מיזוג הגוונים היחודי לתפארת. בעבודת ה' "לא נכר שוע לפני דל" (כלשון רש"י בנוגע לחיבור בצלאל ואהליהב כאן) – דווקא עבודת כל נשמות ישראל כאחד היא היוצרת את הפאר האמיתי.

"שלישי" חותם במיזוג יפהפה של התפשטות החסד ("מרבים העם להביא") וצמצום הגבורה ("ויכלא העם מהביא") המתקיים בתפארת. דווקא בתפארת תתכן נשיאת ההפכים של "והמלאכה היתה דים… והותר". עצם פעולת "ויעבירו קול במחנה [לאמר כל איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש]" שייכת לתפארת – שהיא בסוד ה"קול" בכ"מ בקבלה.

נצח: הוצאה לפועל

ב"רביעי", הנצח ה"יוצא לבר" כראשית כחות הביצוע והמעשה, מתחילה עשית המשכן בפועל (כשבניגוד לציווי, הפותח בכלים ועובר לאהל, העשיה מתחילה מהאהל וממשיכה בכלים – האורות המקיפים שורים דווקא על הכחות המעשיים, כשהם מדלגים על השכל והרגש הפנימיים שלא יכולים להכילם).

הוד: נתינת הנפש

ב"חמישי" מתבטאת התמימות הכנה והרצינית שבהוד – שעיקרה הנכונות להודות על האמת ולהתמסר לה באופן שלמעלה מטעם ודעת – בקרשים, "עצי שטים עומדים", המבטאים כח ההתמסרות ב"שטות דקדושה" (כמבואר במאמרי החסידות באריכות), ובנתינת נפשו של בצלאל על המלאכה (– "לפי שנתן נפשו על המלאכה… נקראת על שמו").

יסוד: המנורה ומזבח הקטרת

ב"ששי" מפורטת עשית המנורה. ענין המנורה שייך לספירת התפארת (כפי שנתבאר ביחס לצווי המנורה שהופיע ב"שלישי" של פרשת תרומה) – והיסוד, ענף התפארת, מוציא לפועל את המנורה.

בהמשך מתוארת עשית מזבח הקטרת, הרומז לכח התקשרות ה"צדיק יסוד עולם" אל ה' (כמאמר רבי שמעון בר יוחאי – "בחד קטירא אתקטרנא"[1]. על אף שבפרשת תצוה הופיע מזבח הקטרת ב"שביעי" (ונתבאר שם כי זהו כח התקשרות הנוקבא באחורי ז"א), הרי ש'טבעי' יותר לייחס את כח ההתקשרות לספירת היסוד – שענינה קישור וחיבור (בסדר עשית כלי המשכן מופיע לעתים הסדר ההגיוני והמתבקש עוד יותר מבסדר כתיבת הציווי עליהם – כפי שהעשיה בפועל מקדימה את האהל לכלים, על פי ההגיון, בעוד בכתיבה הוקדמו הכלים הפנימיים לאהל החיצוני).

מלכות: מזבח העולה וחצר המשכן

ב"שביעי" מתוארת עשית מזבח העולה. מזבח העולה מסמל במשכן את ספירת המלכות היורדת למציאות התחתונה (יוצאת מתחום יריעות המשכן לעמוד בחצר המשכן) לברר ממנה ניצוצות ולהעלות מיין נוקבין לעולמות העליונים (בהעלאת הקרבנות). כשם שהערנו בנוגע למזבח הקטרת המחליף את מקומו בין הציווי לעשיה, גם הציווי על מזבח העולה היה ב"ששי" של פרשת תרומה (ושם נתבאר כי הוא בסוד יסוד נוקבא בפרטות), אך 'טבעי' יותר לייחס את מזבח העולה לכללות ספירת המלכות.

"שביעי" חותם בבנין חצר המשכן, שהציווי עליו הופיע ב"שביעי" של פרשת תרומה – וכפי שנתבאר שם בהרחבה, החצר היא ההיקף החיצוני והרחב ביותר של המשכן, בסוד המלכות הכללית ביותר.

[1] לעיל היה מזבח העולה ב"ששי" (בסוד יסוד נוקבא) ומזבח הקטרת ב"שביעי" (בסוד התקשרות הנוקבא בז"א) – אך 'טבעי' יותר ליחסם למלכות וליסוד כפשוטם, וד"ל.