התבוננות בפרשה על פי הקבלת שבעת הקרואים לשבע המידות – מחסד עד מלכות. מתוך מעין גנים תשס"ב בעריכת איתיאל גלעדי.
חסד: המשכת הברכות לתכליתם
"ראשון" פותח את כל ברכות ישראל שבפרשה, ברכות הנמשכות ממדת החסד של אברהם אבינו (לו נאמר "והיה ברכה"). בכללות המשכת הברכה היא מתחילת התורה, מה-ב רבתי של "בראשית" – שהיא לשון ברכה – עד ליעדה במלכות, כנסת ישראל, אליו מגיעים בסוף התורה.
בפרטות, המשכת הברכות היא משירת האזינו שכללה ו קצוות (כפי שנתבאר בפרשת האזינו ש"האזינו השמים" עולה דעת הכוללת ו פעמים דעה (ו-ו קצוות אלו נמשכים למלכות – כשכל שבט הוא הכלי-המלכות הכונס לתוכו את אורות הברכה – הכל בסוד המלה "וזאת(=אור אין סוף) המשכת ה-ו קצוות למלכות המכונה "זאת".
גבורה: גבורת שבט לוי
"שני" פותח בברכת לוי – בדרך כלל הלויים מכוונים כנגד הגבורה, אך כאן כולל שבט לוי גם את הכהנים אנשי החסד (ובשל היותו כולל הן צד החסד והן את צד הגבורה מכוון לוי בלידתו, כשלישי לרחם, כנגד ספירת התפארת) – ועל אף שלוי מכונה "איש חסידך" מיד מתוארת גבורת לוי בעמידתו בנסיונות מסה ומי מריבה (במי מריבה בא ה' בעלילה על משה, שלא יכנס לארץ, בסוד הפסוק "נורא עלילה על בני אדם" שסופי התיבות שלו א-להים, שם הגבורה). גבורת לוי מודגשת עוד יותר בתיאור מלחמותיהם עם ישראל, עד לשיא הגבורה ב"האֹמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע". החסד הרב של "איש חסידך" מתגבר ומופיע כגבורה גדולה (גם ""תֻמיך ואוריך" הם ריכוז וצמצום עצום של קדושת השכינה להופיע באורים ובתומים, כשהסדר הלא רגיל המקדים תומים לאורים מדגיש את צד הגבורה – לה ולענפיה שייכת התמימות – על פני צד החסד והאור). בזכות גבורת בני לוי הם זוכים לעבוד את ה' במקדש, ב"קטורה באפך וכליל על מזבחך" – כל עמוד העבודה שייך לקו הגבורה, ובפרט העבודות שמפרט הכתוב (וכן "אפך" ו"מזבחך" רומזים לדין וגבורה) – ומשה מברכם בכח גבורה ומלחמה גם למלחמות בהן הם עוד עתידים לעמוד (מלחמות בית חשמונאי).
לשבט לוי נסמך שבט בנימין, בשל מקום המקדש שבחלקו. בנימין הוא השבט שהכו בו הגבורות הקשות ביותר, הוא הצטמצם מאד וכמעט נכחד. אף על פי כן, כאן מתוארות רק מעלות בנימין – ולא הגבורות. מעבר לכך שיש כאן כבר מעבר מהגבורה לתפארת, מופיעה הגבורה בברכת בנימין בתיאור תפארת מקום המקדש – על "ובין כתפיו שכן" נאמר "אין לך נאה בשור יותר מכתפיו", בסוד פני השור שמן השמאל, מצד הגבורה.
תפארת: משה מלגאו ויעקב מלבר
"שלישי" עוסק בברכות יוסף, שברכותיו רבות, מגוונות ומפוארות יותר מכל השבטים. בדומה לפרשת האזינו, שב"שלישי" בה הופיעו ברכות גשמיות (וגם שם התיחסו ברכות אלו בעיקר לנחלת יוסף, כמפורש שם בדברי חז"ל וברש"י), ברכות ל"תפארת גופא", גם כאן מתחילות ברכות הגוף הגשמיות ב"שלישי" (בעוד שב"ראשון" נתברכו השבטים בסליחת עוונות בחסד ה', וב"שני" נתברך לוי בכח וגבורה ובנימין בקירוב ה') – עיקר משמעות הברכה היא שפע גשמי, לכן מופיעה לראשונה בתוך נוסח הברכות לשון ברכה ("מבֹרכת"). יוסף שייך למדת היסוד, אך עולה לשרשו בתפארת בסוד "כתפארת אדם לשבת בית". אדםבמספר קדמי עולה יוסף, וחז"ל דרשו כי יוסף מכונה "אדם" בתורה.
ברכות יוסף מתאפיינות בגיוון, כשכל פסוק מכיל ניגוד, השלמה ומיזוג של שני מושגים – שמים-תהום, שמש-ירח, הרים-גבעות – ניגוד-איזון היוצר תפארת. שיא תפארתו של יוסף מתגלה בפסוק "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו", כשגבורתו וכחו – "בהם עמים ינגח" – באות לו מקרניו המפוארות (דבר המלמד שיפי האדם מעניק לו גבורה להלחם באויביו ולנצחם). הדר השור-הראם של יוסף – בקרניו – הוא "חותם בולט" ואילו הדר השור של בנימין – בשקיעה שבין כתפיו – הוא בסוד "חותם שוקע". "חותם בולט" ו"חותם שוקע" הם יסודות הזכר והנקבה, אליהם מכוונים יוסף ובנימין.
בכלל, יוסף מתואר בתורה כמפואר, "יפה תאר יפה מראה", והוא הדומה יותר מכל אחיו לאביו יעקב, שמדתו תפארת. היחס בין יעקב למשה הוא "משה מלגאו ויעקב מלבר" – משה הוא נשמת התפארת – שעל כן דווקא בברכותיו ליוסף בולט כי "אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב" (וכאן אומר זאת רש"י). כשמשה מברך את יוסף הוא לוקח אותו ומעלה אותו למקומו של יעקב, והוא עצמו נכנס להיות נשמת התפארת המברכת אותו (ועוד יותר מכך, מכיון ש"כל אור חוזר – חוזר לקדמותו ממש", משה מעלה את היסוד לשרשו הלא מודע, עד למקומו שלו בדעת, בסוד הלולב הממשיך מהדעת ליסוד ומעלה את היסוד אל הדעת, כנודע).
נצח: "חלק מחֹקק ספון"
שותפות זבולון ויששכר – "שמח זבולֻן בצאתך ויששכר באהליך" – היא שותפות בין כח היציאה לבר של הנצח הקיים בזבולון לבין כח ההמשכיות והחינוך של הנצח הקיים ביששכר (וכן כח ה"כליות יועצות" של הנצח וההוד שייך ליששכר). בכלל, השותפות שייכת לספירות נצח והוד, המתפקדות כ"תרין פלגי גופא" (ובהן מאיר שם צבאות, שהוא השתפא– סוד השותפות – באתב"ש). הקדמת זבולון ליששכר היא הקדמת הסיבה למסובב – "הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה" – מתוך תודעת הנצח וההוד החשה בהכרח הסיבה הגשמית לצורך המסובב הרוחני, "אם אין קמח [הנטחן על ידי ה'שחקים', הנצח וההוד] אין תורה". ברכת "עמים הר יקראו" שייכת לעומק רום של הנצח, וכן, הר משרה תחושת בטחון – כבפסוק "ירושלם הרים סביב לה והוי' סביב לעמו" – ובטחון הוא פנימיות הנצח (לפי זה ה"ימים" בפסוק שייכים להוד, והיניקה – "כי שפע ימים יינקו" – מתייחסת לדדים, המכוונים כנגד נצח והוד).
"רביעי" חותם בברכת גד – היוצאים חלוצים לפני המחנה (בכח היציאה לבר הראשונית והחלוצית של הנצח) – שיזכו לנצחון פלאי על אויביהם. גד רומז לספירה השביעית – ספירת הנצח (כשהחלוקה ל-ג ו-ד היא החלוקה ל-ג ראשונות ול-ד מדות הלב עד לנצח) שבט גד בחר לו לנחלה את עבר הירדן "כי שם חלקת מחֹקק ספון" – ברצונם להיות בצד בו קבור משה רבינו (וממילא שם נמשכים חייו הנצחיים), שמדתו נצח. "רביעי" מסיים בתיאור משה – "צדקת הוי' עשה ומשפטיו עם ישראל".
הוד: מהפרט אל הכלל
ב"חמישי" כלולות ברכות בני בלהה – דן ונפתלי – ואחריהן באה ברכת אשר. הפתיחה בברכת דן, לשון דין, שייכת להוד – ענף הגבורה והבינה ("מינה דינין מתערין") – ודן מתואר כגור אריה (בעוד שבברכות יעקב רק יהודה כונה אריה, הרי שבברכות משה הנצח וההוד, גד ודן, מכונים לביא וגור אריה; בברכות יעקב תואר דן כנחש, המכיש את עקב הרוכב – כנודע שמקום אחיזת הנחש היא בעקב שמאל, בהוד הפגיע.
נפתלי – שאצל יעקב תואר כאילה הרצה מהר, וכאן הוא מבורך כ"שבע רצון" – זוכה ל"ים ודרום" שהם, כפירוש הרמב"ן, "עלמא דאתכסיא" (סוד הבינה) ו"עלמא דאתגליא" (סוד המלכות) – אל ההוד עולה המלכות ("איהי בהוד") ויורדת הבינה ("בינה עד הוד אתפשטת"), וכך מתחברים שני העולמות. בפשט, "ים" כאן הוא הכנרת שלחופה טבריא, ה"עומק תחת" (סוד ההוד) של הארץ. נפתלי רומז להוד, שהרי מנינו הוא כביטוי ההוד העיקרי – "מודה אני לפניך מלך חי וקים". ועוד, חיבור האות בה חותם האדם את יומו – "המאיר לעולם כולו בכבודו" – והאות בה פותח האדם את יומו – "מודה אני לפניך" – עולה כמנין אילה, שבח נפתלי בברכת יעקב. מתוך 'ריצת' האדם בחלומותיו הוא קם בבוקר ומבטא את הודו-הודיתו לה' (כאשר אחרי שהאדם הלך לשון עם "דאגה בלב איש" – מתוך הודאה במעשיו הרעים – מתחדשת נשמתו בבאר העליונה, ועליו לקום "שבע רצון ומלא ברכת הוי'"; לפי זה שני העולמות – "ים ודרום" – הוא חיבור-ירושת העליה לעלמא דאתכסיא בשינה לבין היקיצה בעלמא דאתגליא" ("ירשה" רומז גם לשירה שאמרה דבורה, עליה רמז יעקב בברכת נפתלי – "הנֹתן אמרי שפר").
אשר מבורך בבנות יפות – בסוד "איהי בהוד" – אשר כל השבטים הודו ביפין והללו אותן (בנות אלו נשאו לכהנים גדולים, בבחינת אהרן הכהן שמדתו הוד). "וטובל בשמן רגלו" קאי בעיקר על רגל שמאל המכוונת כנגד ההוד.
המשך הברכות – "ברזל ונחשת מנעלך" (סוד חיבור המלכות-הברזל והתפארת-הנחשת דרך ההוד שביניהם) – כבר מוסבות על כלל ישראל (כאשר "ברזל" רומז ל"אבי ברזית" משבט אשר, עליו נאמר שהשיא בנותיו לכהנים גדולים). בספירת ההוד מסתיימים הפרטים ומתחולל המעבר לכללים – כנודע בסוד כוונות ספירת העומר. מעבר חלק וכמעט בלתי מורגש זה נעשה בכח תמימות ההוד – כשמגיעים לברכת היהודי הפשוט והתמים הוא מפנה ברכה זו לכלל ישראל (אליו הוא מחובר בטבעיות ובפשטות). בפרט, אחר סיום הפרטים בהוד שבהוד מתחילים הכללים ביסוד שבהוד – סוד "ברזל ונחשת מנעלך [- הנעילה-חתימה רומזת ליסוד] וכימיך דבאך [דימוי של זוב, אך חיובי – הזלת כסף וזהב לארץ ישראל, כמפורש ברש"י]". "חמישי" חותם במלכות שבהוד – ביטוי "ובגאותו [גאוה עולה הוד, אך היא תכונה מלכותית] שחקים [הרקיע המכוון כנגד הנצח וההוד]".
יסוד: חיבור השמים והארץ
"ששי" מתאר את היחס בין השמים לארץ, בסוד היסוד עליו נאמר "כי כל [= יסוד] בשמים ובארץ": "מעֹנה" היינו השמים העונים את הארץ, והמשך הפסוק מתאר כי ה' בחר למעונו את השמים וממילא "לעולם אימת הגבוה על הנמוך" (היחס בין הגבור למעלה והגבור למטה הוא היחס בין יסוד למלכות, ובפרט יש כאן המשכה מהגבורה ליסוד – ו"מעֹנה" רומז לרקיע מעון, שכנגד הגבורה – ולכן היסוד מתאפיין כאן בגבורת מלחמה). יחס השמים והארץ חוזר גם בברכת "אל ארץ ודגן ותירוש אף שמיו יערפו טל". ישראל מתוארים כ"עם נושע בהוי' מגן עזרך [אותיות זרעך, הנמשך מהיסוד] ואשר חרב גאותך [סוד 'חרב גאוה', הרומז ללולב בחג הסוכות, שייך ליסוד, כנודע]". מתוך גבורת ישראל מקוים בהם "ויכחשו אֹיביך לך" – ביסוד קיים היחס בין השקר לאמת, וכאן מתברר כי לישראל שייכת מדת האמת, והגוים נצרכים לשקר – ומתוך כך "ואתה על במותימו תדרֹך", ישראל דורכים על האויב מלמעלה למטה.
מלכות: מות משה
בדומה ל"שביעי" של האזינו, בו נצטווה משה לעלות להר העברים למות, כך כאן מת משה בפועל, בסוד "רגליה יורדות מות" של המלכות. לפני מות משה מראה ה' למשה את כל ארץ ישראל – מלכות ישראל העתידה – "עד הים האחרון" (שבסוד המלכות, כנודע שהארץ היא חיצוניות המלכות והים הוא פנימיות המלכות). שלמות תיקון המלכות היא מצבו של משה ש"לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה" – שהחיים נמשכו בשלמות עד סופם, "סיפא דכל דרגין". גם מותו של משה – "על פי הוי'" – הוא על פי סוד ה"מלכות פה" (ואף "ימי בכי אבל משה" שייכים למלכות). במלכות זו, האחרונה בתורה, בולט מאד שרש המלכות ב"רישא דלא ידע ולא אתידע" – מקום קבורתו של משה לא נודע (והוא נקבר בהר נבו, ההר בו מאיר שער ה-נ השייך ל"רישא דלא ידע ולא אתידע"), וישנו ספק מי כתב את ח פסוקי התורה האחרונים.
מיד עם מות משה מתארת התורה את עמידת יהושע למלא את מקומו, ללמד ש"לא נוגעת מלכות בחברתה אפילו כמלא נימה". עמידת התלמיד למלא את מקום רבו – מיד – היא עיקר תיקון מלכות הרב והמשכיותו. מות משה בתכלית תיקון המלכות מאפשר את המשך התפשטות מלכותו בכל הדורות.
התורה חותמת בשבחי משה – "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה [רמז לברכה שברך משה את ישראל לפני מותו – אף האותיות שבתוך הדילוג עולות ג פעמים ברכה]" – והשבח האחרון מתיחס ל"אשר עשה משה לעיני כל ישראל". חז"ל דורשים זאת על שבירת הלוחות, שעשה משה מדעתו וה' הסכים עמו על זה. בכלל, השבירה שייכת למלכות, אלא ששבירת משה את הלוחות לעיני כל ישראל היא היא הפועלת את תיקון אור העינים שלהם (יחסית לאורות אזן-חטם-פה העינים הם בסוד המלכות, ועל כן באור העינים התחוללה שבירת הכלים – מיתת המלכים – וד"ל). ב"ישר כחך" שאומר ה' למשה על כח התיקון שלו הוא מישר את כחו ודרכו להמשיך בתיקון זה לעולם ועד. השבח המיוחד על שבירת הלוחות הוא בשל מסירות הנפש על כלל ישראל שנדרשה למשה בענין זה – משה שבר את התורה, שהיא כל ענינו בעולם, בשביל לתקן את ישראל. בכלל, המלכות מבטאת את ה"אני", וכחו של מלך אמיתי להשליך את עצמו ואת כל ענינו, תוך שבירת ה"אני" שלו, כדי לתקן את העם (שהרי "אין מלך בלא עם", וממילא העם קודם למלך). זהו השבח הגדול ביותר הנאמר על משה, ועל כן רומזת התורה בסיומה למסירות נפשו המלכותית על עם ישראל.
