יש ספירה שחוסמת את הברכה ויש ספירה של משה רבינו שמביאה ברכה עד בלי די, "בלי עין הרע"…
פרשת פקודי, כשמה כן היא, עוסקת בתחילתה במפקד – ספירה מדויקת של הזהב, הכסף והנחשת שניתנו להקמת המשכן, כאשר ספירת הכסף היא גם מניין בני ישראל שכל אחד מהם נתן מחצית השקל. לאחר מכן מסופר על עשיית בגדי הכהונה, ולבסוף: סיכום עבודת המשכן וכליו, המסתיימת בברכתו של משה רבינו, "וירא משה את כל המלאכה… ויברך אתם משה" – ברכה שהתוכן שלה הוא "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" (רש"י). הפרשה כולה (וספר שמות כולו) מסתיימת בהקמת המשכן (באחד בניסן) והשראת השכינה בו, "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".
הספירה השלילית
אם כן, נראה שהספירה המדויקת היא זו שמביאה לבסוף את הברכה והשראת השכינה. אך כאשר אנו נזכרים במשמעות הרגילה של המפקד והספירה, בתורה ובדברי חז"ל, אנו מתחילים להסתבך: האם ספירה היא טובה או רעה?
אפשר לחשוב שרק "הסבתא הפולניה" שלנו (או המרוקאית, ממש אין הבדל) חוששת לספור דברים, ובמיוחד לספור בני-אדם, לכל-הפחות חייבים להוסיף "בלי עין הרע"… אך האמת היא שלא מדובר ב"סיפורי סבתא", כך רואים כבר מהפסוקים של "פרשת שקלים" (בפרשת כי תשא), שם נאמר "ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם" – ומפרש רש"י "שהמניין שולט בו עין הרע… כמו שמצינו בימי דוד [כאשר דוד המלך ספר את העם ובגלל זה היתה מגפה גדולה]". דהיינו, במניין יש סכנה אלא שמחצית השקל היא "כופר נפש" המגן מפני הרעה. העניין הזה מתבטא גם בהלכה, כמו באיסור לספור את ישראל (יומא כב, ב). ובכל זאת, בפרשה שלנו נראה שהספירה עצמה היא היסוד לברכה! כיצד נסביר את הדברים?
שאלה זו מופיעה כבר בספר הזוהר, אך לפני שנגיע אליו ננסה להבין מעט מהי הבעיה בספירה (חוץ מלהכניס את הסבתא ללחץ). באופן פשוט, הספירה מנוגדת למושג הברכה. ברגע שהדבר ספור ומנוי, הוא מוחלט ומוגבל באופן סופי, זהו זה ותו לא. ואילו הברכה היא שפע, תוספת וריבוי, עוד ועוד, "והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (כרמז הידוע בשרש ברך המורכב מהאותיות הכפולות באלף-בית: ב – שתי יחידות. ר – שתי מאות. כ – שתי עשרות). הספירה 'הורגת' את הנספרים, מתייחסת אליהם כדבר דומם ומת לגמרי, ואילו הברכה היא ביטוי לנביעה של חיים, מוסיף והולך. לכן אסור לספור אנשים, בני אדם אינם שורת מספרים מתים!
כך ניתן להבין גם את ההלכה המופלאה שכאשר אדם עומד למדוד את התבואה בגורן הוא מתפלל "יהי רצון מלפניך… שתשלח ברכה בַּכֶּרִי הזה", אבל אם מדד ואחר כך בירך "הרי זו תפילת שוא", כיון "שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית ח,ב). המדידה חותכת ומגבילה, ולאחריה יש לערימת התבואה גודל ידוע וסופי שממנו אפשר רק לרדת (כמו בריקבון וכדו'), והברכה מסתלקת. אבל לפני המדידה הכל נזיל, כאילו נמצא עדיין בתחום ה"בלי גבול", חבוי בתוך "מקור הברכה" הנעלם. לפי זה, ההסתכלות הרגילה שלנו היא היא "עין הרע" – מעצם העובדה שהראייה האנושית מביאה את הדבר לתחום הנגלה, הנספר, המוגבל והסופי.
[במאמר מוסגר: כשמדברים על "ברכה בכרי" פשוטו-כמשמעו, תוספת בכמות, לכאורה הדבר נשמע בלתי-הגיוני בעליל לאוזן המודרנית. הרי יש בכרי כמות מסוימת של תבואה עוד לפני שספרתי אותה! האם בעקבות התפילה שלי אחד ועוד אחד יהיו שלש? אך האמת היא שדווקא לפי המדע המודרני מתברר שהמדידה אכן משפיעה על המציאות! כך טוען הפיזיקאי בשיא הרצינות (אם כי לא בטוח עד כמה הוא מבין זאת) שקיימים חלקיקים (ברמה התת-אטומית) שכל עוד לא מדדו אותם הם באמת בלתי מוגדרים! ממילא, יכולים לחול שינויים מפתיעים, אך בתנאי שלא הכל ידוע, שיש במשוואה נתונים שעדיין 'נעלמים' ממש – הסבר אפשרי לדברי חז"ל על הברכה השורה בדבר הסמוי מן העין. אמנם חז"ל לא זקוקים לאישור המדען, אבל עצם העובדה שהמדע מגיע למסקנה כזו היא צעד חשוב בהתקדמות העולם.]
איש הגבול ואיש הבלי-גבול
המושגים המנוגדים של מספר וברכה אינם רק תיאור מצב אלא גם (ואולי בעיקר) תיאור של תכונה נפשית, מנטאליות. יש אמרה חסידית חריפה: "מתנגד הוא גבול, וחסיד הוא בלי-גבול". יש אנשים שעסוקים כל הזמן בקביעת גבולות: כשהם לומדים הלכה ומקיימים אותה הם מתייחסים בעיקר ל"מגבלות ההלכתיות" של מה שאסור לעשות ול"חובות ההלכתיות" של מה שצריך לעשות. וכשהם עוסקים בענייני הרשות הם סופרים ומודדים כל דבר. הכל צריך להיות מתוכנן עד הפרט האחרון, הכנסות והוצאות, תכנון הזמן וההישגים (וגם "תכנון המשפחה"). מנטאליות כזו, ודאי כשהיא מוקצנת, חוסמת את הברכה. כי אם הכל אצלך מחושב ומנוי, אתה לא מותיר מקום להפתעות, אז לא תקבל אותן…
לעומת זאת, ההגדרה של 'חסיד', החל בדברי חז"ל, היא מישהו שאינו הולך רק בדרך המדויקת והמחושבת: הוא עושה "לפנים משורת הדין", הוא אוהב להדר ולחבב את המצוות, הוא מוותר בממונו גם במה שאינו ממש מחויב[1], ודואג לטובת חבירו מבלי לדקדק יותר מדי על טובת עצמו[2]. החסיד הזה הוא טיפוס יותר 'זורם' ופחות לחוץ 'על המילימטר'. מנטאליות כזו מותירה הרבה מקום לברכה, כאשר אינך מודד את הכל בעין הצרה והרעה שלך, אלא מותיר הרבה "סמוי מן העין", כשאתה נוהג בשפע וברכה – מגיעה גם הברכה מלמעלה.
המחשה יפה לדרכו של החסיד היא במאמר חז"ל: "מחשבה מועלת אפילו לדברי תורה" – "מחשבה שאדם מחשב 'כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי' מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת. אפילו לדבר תורה, כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא" (סנהדרין כו,ב ורש"י). ברגע שאתה יותר מדי מתוכנן, לא תצליח…
הברכה של משה
אם כן, כיצד בכל זאת בפרשה שלנו הופכת הספירה עצמה למשהו חיובי? כעת אנו מגיעים לדברי הזוהר הקדוש[3]: "רבי יצחק שאל את רבי שמעון, הרי למדנו שהברכה אינה שורה בדבר הנתון במדידה וחשבון, וכאן במשכן מדוע היה הכל בחשבון? אמר לו… בכל מקום שסטרא דקדושה [צד הקדושה]שורה עליו, אם אותו חשבון בא מצד הקדושה הברכה שורה עליו תדיר ואינה פוסקת ממנו… אבל שאר דברי העולם שאינם באים מצד הקדושה הברכה אינה שורה עליהם כשהם בחשבון, מפני שהסטרא אחרא [הצד האחר] שהוא רע-עין יכול לשלוט עליו"… במקום אחר בספר הזהר[4] מוסבר שהברכה שרתה במלאכת המשכן כיון שכל החשבון היה על-ידי משה רבינו, כמו שמודגש בתחילת הפרשה "אשר פֻֻּקד על פי משה".
אם כן, יש "סטרא דקדושה", דבר של קדושה, שבו המניין אינו סותר את הברכה, אך כדי להגיע לדרגה הזו צריך שמשה רבינו יהיה בתמונה. כדי להסביר את הדרגה הזו, נחזור לאמרה החסידית שהבאנו קודם, וכעת נצטט את כולה: "מתנגד הוא גבול. חסיד הוא בלי גבול. רבי הוא בלי גבול בגבול". כלומר, דרגת החסיד שהוסברה קודם עדיין אינה התכלית, יש בה משהו של "תוהו". אמנם החסיד שלנו הוא ירא-שמים ומהדר במצוות, אבל ברגע שהוא רואה יותר מדי מספרים הוא נעשה עצוב… בשבילו, כל ספירה מכניסה "עין הרע" וחוסמת את הברכה. אך מה לעשות שה' ברא גם את המספרים ואת כל הסעיפים-הקטנים, האם אין להם תפקיד? הרבי האמיתי (כמו משה רבינו) אינו נבהל מהרבה מספרים ופרטי-פרטים, הוא יכול לספור ולמנות ולשקול ולמדוד, ועדיין לחוש את הבלי-גבול. הוא ממשיך ומשרה את הבלי גבול בתוך הגבול! היכולת של הרבי לעשות זאת היא מכח היותו בטל כלפי הקב"ה, ונקודת הבטול הזו קיימת גם בכל פרטי הפרטים.
ראינו שהחסיד אינו מתכנן יותר מדי את ההספק בלימוד, שהרי "מחשבה מועלת" – אבל באותו מקום בגמרא נאמר "אם עסוקים לשמה אינה מועלת". כלומר, החסיד חושד בעצמו שאם יציב לעצמו אתגר שניתן למדוד אותו, הוא עובר מתחום הקדושה לתחום הסיפוק העצמי הנמדד, אבל מי שבאמת לומד לשמה, מתוך יראת שמים ובטול לנותן התורה, יכול להציב לעצמו אתגרים מדידים ומוגבלים שבתוכם תתפשט הברכה.
ובחזרה לפרשת פקודי: העינים של משה רבינו רואות את כל המשקלים המדויקים של המשכן כ"סטרא דקדושה" שבטל לגמרי למקורו האלוקי, וכך המספר הופך להיות כלי מתאים לברכה עד בלי די, ממש "בלי עין הרע", עד להשראת השכינה, "בלי גבול בגבול".
כל זה נרמז כבר בשם הפרשה, פקודי. השרש פקד הוא רב משמעויות בלשון-הקדש: המשמעות הפשוטה אצלנו מתחילה בספירה, אבל פקידה מבטאת גם יחס פנימי, מפקידה במובן של השגחה ועד לפקידה במובן של זיווג איש ואשה. סיסמת הגאולה ממצרים היתה "פקד יפקד" – ה' פוקד את עמו ישראל, פוקד וסופר את מניינם, פוקד ומשגיח עליהם, ופוקד אותם כפקידת האיש את אשתו בהשראת השכינה במשכן.
[1] ראה למשל שבת קכ, א וברש"י ד"ה חסידי "אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה".
[2] ראה נדה יז, א בתוס' ד"ה שורפן חסיד.
[3] זהר ח"ב רכה, א.
[4] שם רכא, ב.
