פניני מקדש לראש השנה – יוסף פלאי

אפרו של יצחק אבינו

בראש השנה, "יום הזכרון", מזכירים ונזכרים במיוחד בעקדת יצחק: בברכת זכרונות חותמים "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור"; גם השופר הוא זכר לאילו של יצחק – "אמר הקב"ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני"[1]; ובקריאת התורה של ראש-השנה אנו קוראים את פרשת העקדה. לפי חז"ל, עקדת יצחק עצמה היתה ביום ראש-השנה[2], ולכן קוראים פרשה זו ביום זה.

כיון שבעקדת-יצחק נתגלה גם המקום הנבחר למקדש – "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה" – הרי שזכרון העקדה הוא גם זכרון מקום המקדש. בכך מהווה ראש-השנה את ההכנה ליום-הכיפורים: בראש השנה נזכרת קביעת מקום המקדש, וביום הכיפורים מתכפרים העוונות בעבודת המקדש המגיעה לשיאה, עד "לפני ולפנים".

וראוי לעמוד על הקשר המיוחד של יצחק אבינו למקום המקדש. חז"ל אמרו[3] שאצל אברהם אבינו נקרא המקדש "הר", אצל יצחק נקרא "שדה", ואילו יעקב קראו "בית" [כלומר, דרשו את הפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה" כמכוון למקום המקדש]. וביאר המבי"ט[4] ש"הר" – היינו קדושת הר המוריה כולו, "שדה" – היינו העזרה [החצר הפתוחה כשדה], ו"בית" היינו ההיכל, הבית עצמו. אם כן, הקדושה המיוחדת המתגלה אצל יצחק היא קדושת העזרה, אשר במרכזה נמצא המזבח שבו נעקד יצחק, מקום העבודה [כמו השדה שבו עובדים].

קדושת מקום המזבח שייכת במיוחד ליצחק משום שהוא הוא הנעקד עליו, ועל כן נחשב כ"עולָה תמימה"[5]. יצחק נחשב עולה לא רק מפני שהועלה בכדי להקריבו, אלא כאילו הוקרב בפועל, שהרי אברהם העלה את האיל "תחת בנו" – "מהו תחת בנו? על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן"[6]. לכן אנו מוצאים בדברי חז"ל ש"אפרו של יצחק" עומד בכל זמן לפני הקב"ה לכפר על ישראל: "בהר ה' יֵרָאה – אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה" (רש"י). וכי מהו אפרו של יצחק? אלא שמסירות נפשו של יצחק הינה מציאות אמיתית קיימת, והאפר שהיה נעשה ממנו אילו היה נקרב, אפר זה קיים לעולם!

 וכך אומרים חז"ל כי כשהתחדשה עבודת הקרבנות בתחילת ימי בית שני, עמדו העולים – אנשי כנסת-הגדולה בהנהגת הנביאים – בפני הבעיה כיצד לזהות את מקומו המדויק של המזבח. וכיצד ידעו? "ר' יצחק נפחא אמר, אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום"[7]. בעלי רוח-הקודש, טובי-הרואי, זוכי לראות ממש את אפרו של יצחק אבינו הצבור במקום המזבח. זהו ה"רושם" של העקדה שאינו זז לעולם.

מסירות נפשו של יצחק שפשט צוארו על-גבי המזבח, היא העומדת בבסיס עבודת הקרבנות התמידית שבמזבח. שהרי זהו מטעמי הקרבנות: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש"[8]. עקדת יצחק מלמדתנו כי העבודה במקדש היא הקרבת עצמנו להיות עולה תמימה לפניו יתברך, כאילו עקדנו עצמנו לפניו.

"י-ה ראה דשן עקוד [– האפר של יצחק העקוד] והצמח לנו תרופה. כלה שוד ושבר סער וסופה". ביום הזכרון תיזכר לנו העקדה, ונתבשר בקיום התפילה: "ובבן הנעקד ישבית מדייננו".

♦

חידוש העבודה בראש השנה

בספר עזרא (פרק ג) אנו קוראים: "ויגע החדש השביעי… ויאספו העם כאיש אחד אל ירושלם. ויקם ישוע בן יוצדק ואחיו הכהנים וזרבבל בן שאלתיאל ואחיו ויבנו את מזבח אלהי ישראל להעלות עליו עולות ככתוב בתורת משה איש האלהים… ויעלו עליו עולות לה' עולות לבקר ולערב. ויעשו את חג הסוכות ככתוב… ואחרי כן עולת תמיד ולחדשים ולכל מועדי ה'… מיום אחד לחדש השביעי [=ראש השנה] החלו להעלות עולות לה' והיכל ה' לא יוסד".

אנשי "העליה הראשונה" בימי בית שני, שבו אל הארץ בעקבות הצהרת כורש מלך פרס: "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה' אלהי ישראל"[9]. ואכן, מיד לאחר שנתיישבו העולים בעריהם, נגשו למשימה הראשונה: בניין המזבח וחידוש עבודת הקרבנות.

בכתוב מודגש כי בשלב זה "היכל ה' לא יוסד" עדיין. רק לאחר זמן הניחו העולים את היסודות לבנין הבית, וגם אז נתעכבה הבנייה לשנים רבות, כמפורש בספר עזרא. במשך כל אותם שנים – שמונה-עשרה שנה לפי מניין חז"ל[10] – התקיימה עבודת הקרבנות במזבח, כאשר מבנה המקדש עצמו איננו בנוי! זהו היסוד להלכה האמורה במשנה[11]: "אמר רבי יהושע, שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית… שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". כך גם פוסק הרמב"ם להלכה[12] וכן סוברים רוב הפוסקים, שניתן לחדש את עבודת הקרבנות גם קודם בניין המקדש, כיון שקדושת המקום קיימת בתוקפה ואינה בטלה לעולם.

ראשית השנה בחודש תשרי מתאימה להיות גם ראשית עבודת ה' במקום המקדש, ורמז נאה נתנו בדבר: "ראש השנה" עולה בגימטריא "בית המקדש".

♦

שיר של ראש השנה

ע"פ ר' עודד כיטוב

שירת הלויים היא ממצוות התמיד במקדש. אולם נראה שעניין מיוחד יש בשיר של ראש השנה, "יום התרועה" הגדול. כך שנינו במשנה "בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום. פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה"[13]. דהיינו: בדרך-כלל, כבר בשעות הבוקר ביום שלמחרת כ"ט באלול, היתה מתקבלת העדות על חידוש הלבנה ונתקדש החודש בבית-הדין-הגדול, ואז היו הלויים אומרים שיר של יום-טוב בעת הקרבת קרבן תמיד של בין-הערבים במקדש. אך פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונוצר בלבול בשיר שבמקדש, ולכן נקבעה תקנה המגבילה את זמן קבלת העדים עד המנחה בלבד – תקנה שיש לה השלכה על כל קביעות מועדי השנה הבאה!

על משנה זו שואלים: מדוע הוזכר כאן קלקול השיר ולא קלקול הקרבן, והרי באותה הפעם גם לא ידעו הכהנים האם להקריב קרבן מוסף או לא? על כך עונים המפרשים: עם קרבן-מוסף היה ניתן "להסתדר" ולהקריבו מאוחר יותר, אך לקלקול בשיר של קרבן-התמיד אין תקנה[14].

מעבר להסברים השונים במישור ההלכתי, ניתן לומר בדרך הדרש[15] כי רק בשיר-המקדש בא עיקרו-של-יום לידי ביטוי שלם. השיר העולה בראש השנה, יום בריאת האדם ופקידת כל היצור, הלא הוא משמיע את "ניגונה" של השנה כולה ונותן לה כיוון. אמנם ראש השנה הוא בבחינת נקודת-התחלה דקה, מכוסה ונעלמת, "בַּכֵּסֶה ליום חגנו", לכן גם שירו מכוסה ונעלם הוא, ואי אפשר לו להשמע אלא על-ידי הלויים המשוררים במקום המקדש, המקום שממנו מתחיל הכל, בריאת העולם ובריאת האדם. הספק ואי-הבהירות בדבר קביעות היום, פוגעים בראש וראשונה ביכולת השיר של הלויים במקדש. כדאי וראוי הוא זה השיר הראשון לדחות את קביעות היום בעבור צלילותו ובהירותו, לבל תעכר עלינו השנה כולה ותערב כל שמחתה.

♦

[1] ראש השנה טז,א. ובספר החינוך, מצוה שלא, כתב שתקיעת שופר בראש-השנה היא "לקבוע מחשבתינו על ענין עקידת יצחק ונצייר בנפשנו לעשות גם בנו כמוהו לאהבת ה', ומתוך כך יעלה זכרוננו לפני ה' לטוב, כלומר שנהיה זכאים לפניו".

[2] ראה פסיקתא רבתי פרשה מ, ובזוהר פרשת ויקרא יח,א.

[3] פסחים פח,א.

[4] "קרית ספר", הלכות בית הבחירה.

[5] בראשית רבה סד,ג.

[6] רש"י בראשית כב,יג.

[7] זבחים סב,א (ומעניין שר' יצחק הנפח הוא המדבר על אפרו של יצחק).

[8] רמב"ן ויקרא א,ט.

[9] עזרא א,ג.

[10] ראה פירוש רש"י בתחילת ספר עזרא.

[11] עדויות ו,ח

[12] הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ד.

[13] ראש-השנה ד,ד.

[14] ראה במפרשים לראש-השנה ל,ב.

[15] מתוך "המקדש בשנה", ר' עודד כי טוב נ"י.