העקדה אינה רק 'מתיחה'…
עקידת יצחק מטלטלת אותנו בין שני קצוות: מצד אחד, רגע-השיא של העקידה – "וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו". ומן הצד השני, מיד אחר-כך: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". לכאורה, שני המוקדים הללו סותרים לגמרי זה את זה, ומה פשר הדבר?
לא עלתה על לבי
לפי דברי חז"ל, כל מעשה העקדה הוא הסתרת רצון ה' האמיתי, שכן הקב"ה מעולם לא התכוון שאברהם ישחוט את יצחק, ורק אברהם טעה לחשוב כך, וכמו שמביא רש"י:
אמר לו אברהם… אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע', וחזרת ואמרת 'קח נא את בנך', עכשיו אתה אומר לי 'אל תשלח ידך אל הנער'. אמר לו הקב"ה, לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה, כשאמרתי לך קח… לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו ['והעלהו שם לעולה'] אסקתיה אחתיה [העלית אותו, הורד אותו].
כך גם פירשו חז"ל את דברי ה' בקשר לקרבנות-אדם "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיהו יט, ה) – "וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו לא עלתה על לבי שישחוט" (רש"י שם).
אם כן, עקדת יצחק היא סיפור של "מתיחה" גדולה! אברהם חשב שנדרש ממנו לשחוט את יצחק, הוא מתגבר על כל המניעות, ממצה את כל כוחות נפשו ומצליח להגיע ל"רגע האמת" כשיצחק עקוד על המזבח והמאכלת מוכנה לשחטו… ואז, מגלה לו הקב"ה שהכל היה "בצחוק". כמעט היינו אומרים, בלשון העם: "עבדתי עליך"… עקדת יצחק הופכת לצחוק אחד גדול. מה באמת קורה כאן? האם הכל רק צחוק? ומה הטעם בצחוק אשר כזה, בשעשועים מוזרים שכאלה?
הרגע הנשגב
ושוב, מול הקוטב הזה עומד בכל התוקף הקוטב האחר, הנוקב ויורד עד התהום, הרציני עד מאוד, עד מוות. שהרי גם לאחר שהסתיים המעשה כפי שהסתיים, גם לאחר שהתברר שאין כל כוונה לשחוט את יצחק, מכל מקום רגעי השיא הנוראים חרותים ועומדים לעד ולעולם. זהו הנסיון הגדול ביותר, שיא הפסגה בדרכו של אברהם אבינו עליו השלום, "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה". וזכות עקדת יצחק, העומדת לישראל לעולם, היא זכות הרגע הזה בו "כבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם".
הרגעים האלה – כאשר "שניהם יחדיו" הולכים לעשות רצון ה', כאשר "עין במר בוכה ולב שמח… עוקד והנעקד והמזבח" – טבועים עמוק בנשמה היהודית, ומהוים את הדגם הנשגב של מסירות-הנפש – יסוד היסודות של העם היהודי בכל הדורות. כל יהודי יודע כי אם ידרש לכך, עליו ללכת בדרך אברהם ויצחק: למסור עצמו למות כיצחק הנעקד, ואף להמית כאברהם העוקד [למשל: אם היום יצוה נביא על האדם לשחוט את בנו לה', ודאי שצריך לשמוע בקולו [וכמו שכתב הראי"ה קוק במשפט כהן סימן קמח].
אם כן, המתח הגדול המלוה את סיפור העקדה אינו מתפוגג ונעלם גם לאחר שהתברר שהיתה זו "מתיחה". שני הקטבים אמת. וכיצד ניתן להבין זאת?
עולַת אדם
המפתח להבנת הענין נעוץ בציווי ה' "והעלהו שם לעולה". שכן מה פירוש הדבר להעלות אדם לעולה? העלאת בהמה לעולה היינו שחיטתה, זריקת דמה ושריפת בשרה על המזבח, כשעיקר משמעות המלה 'עולָה' מתייחסת להעלאת הבשר כליל למזבח. אך האם ניתן להשוות בין בשר-הבהמה לבשר-האדם? בשר הבהמה ודמה הוא עיקר הבהמה, ויש משמעות ברורה לזריקת הדם ושריפת הבשר – אותו בשר שבבהמה אחרת עומד לאכילת האדם וכעת ניתן לגבוה. אך איזו משמעות יכולה להיות להקרבת בשר האדם ודמו לאחר מיתתו, לאחר שפרחה נשמתו ורוח-חיים אין בו?
גם אברהם אבינו הבין מתחילה שהקרבן הזה אינו כקרבן רגיל, שהרי את קרבן הבהמה שוחטים תחילה על הארץ ורק אחר-כך זורקים את דמה ומעלים את בשרה על המזבח – ואילו אברהם העלה את יצחק בנו על המזבח בעודנו חי ועקדו בכדי לשחטו שם! כלומר, בעוד שבקרבן בהמה השחיטה היא רק 'הקדמה' ומכשיר לעצם ההקרבה, הרי בקרבן המיוחד הזה פעולת השחיטה ומסירת-נפשו של יצחק היא העיקר. וכמו שבאר ה"שם משמואל" (וירא תרע"ח):
בעלי-חיים שעיקרם הוא החומר שלהם, הבשר והדם, על כן רק הבשר והדם על המזבח ולא השחיטה שהיא הוצאת הנפש. ועל כן שחיטה כשרה בזר, שהוצאת הנפש אינה עבודה כלל. אך למה שחשב אברהם שיצחק נבחר להקריבו לעולה, ובאדם העיקר הוא הנפש, על כן חשב שנתבקשה הנפש לקרבן, ועיקר העבודה היא הוצאת הנפש, על כן שפט שבודאי צריך שתהיה הוצאת הנפש, שהיא עיקר הקרבן, בראשו של מזבח.
[הבדל זה בא לידי ביטוי גם בעצם העקדה: אמנם גם את הבהמה קושרים לפני שחיטתה "כעקידת יצחק בן אברהם" (תמיד לא ע"ב), אך הבהמה מביטה ארצה, שהרי אין כל משמעות למבטה ול'דעתה', ואילו פניו של יצחק אבינו העקוד היו מכוונות כלפי מעלה, כשהוא מוסר בכך את נפשו, כמו שאומרים חז"ל שבאותה שעה ראה יצחק את השכינה (דברים רבה יא, ג)].
יצחק נקרב!
כך חשב אברהם אבינו בהעלותו את יצחק על גבי המזבח, אך ברגע הזה, עוצר הקב"ה את אברהם ומגלה את עיניו, כאומר לו: הבט נא וראה, אין כל צורך בשחיטה! הרי יצחק אינו בהמה כלל וכלל, בקשתי ממך להעלותו לעולה – היינו למסור את נפשו ורצונו, ואת נפשך ורצונך – והרי הכל כבר נעשה! כשהגעתם אל הרגע הזה, "עוקד והנעקד והמזבח", מוכנים להשליך ולמסור את כל ישותכם – הרי הוקרב הקרבן! יצחק הוא כבר "עולה תמימה", ואפרו צבור ועומד על המזבח, שהרי מהו האדם אם לא נפשו ורצונו ודעתו ומדותיו, אשר הגוף הוא רק לבוש להם? [וחז"ל אף אומרים כי נשמתו של יצחק פרחה ממנו, ובאה לו נשמה חדשה: "כיון שהגיע החרב על צוארו פרחה ויצאה נפשו של יצחק, וכיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר לו אל תשלח ידך חזרה נפשו לגופו", ילקוט שמעוני].
נמצא שדברי חז"ל – המדייקים שהציווי היה להעלות ולא לשחוט – הם אכן עומק פשוטו ומשמעותו של מקרא. אך על עומק המשמעות הזו ניתן לעמוד רק לאחר כל "סיפור המתח", וכך הוצרך גם אברהם אבינו לעבור בעצמו את הדרך הארוכה והמזככת עד שיבין מה באמת "עלה על לבו" של הקב"ה. מעשה העקדה נועד להרים את אברהם אל רמה גבוהה יותר של התקשרות לה' – וכפי שחז"ל פירשו את המלה 'נסיון' מלשון נס מורם – כי רק ה"מתיחה" הזו היא שמתחה עד-הקצה את כוחותיו העצומים של אברהם ואת מסירותו המוחלטת, וכשהמסירות הזו הגיעה אל שיאה – כשהאבות הגיעו אל מדרגה נעלה זו, ועוז נשמתם נחשף בכל הדרו – אז מתברר שבאמת לא יתכן שה' ציוה על קרבן של גוף-האדם (כמו בבהמה) אלא על העלאת האדם עצמו לה'. אז, רק אז, התברר כי אמנם אין כל צורך בהריגת האדם, שכן היהודי יכול להיות קרבן עולה לה' גם בחיים חיותו!
- ●●
לאורה הגדול של העקדה, אנו מתחנכים למסירות-נפש מתוך יראה ואהבה. וכשהיהודי עובר את סף הפחד ומסירות-הנפש העצומה, אז נפתחים לפניו שערים חדשים של חיים ושמחה, "באור פני מלך חיים". כך מתמתקים היראה והפחד, ונעשה צחוק גדול ושמחה גדולה בעולם. הפחד – יצחק!