על קברות הצדיקים – מערכת

חשיבות מרובה נודעת למקום קבורתם ומנוחתם של רועי ישראל, בפרט כאשר מקום זה מפורש בתורה או בנביאים. כאן נביא מעט מקורות הנוגעים למנהג ישראל לפקוד קברות צדיקים.

צדיקים בחייהם

בחיי הצדיק בעלמא-הדין, מצוה לדבוק בו ולאהבו, וזוהי הדרך לאהבה ודבקות בה', כדברי חז"ל[א]:

"ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום" – וכי אפשר לדבוקי בשכינה? והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אוכלה'! אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר "לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו" – וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.

וכן אמרו חז"ל: "את ה' אלהיך תירא" – "לרבות תלמידי חכמים"[ב]. שהרי הצדיקים הם "מרכבה לשכינה"[ג] –"ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה", כדברי הרמב"ן[ד].

אל הצדיק אנו באים גם בכדי לבקש ממנו שיתפלל בעדנו, כמו שמוצאים אנו פעמים רבות מספור בתורה בנביאים ובדברי חז"ל, למשל: דברי ה' לאבימלך על אברהם אבינו "כי נביא הוא ויתפלל בעדך"[ה], דברי משה רבינו "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים" – "להתפלל על חוליהם"[ו], דברי העם למשה "ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו… התפלל אל ה'"[ז], ואצל שמואל הנביא: "ויאמרו כל העם אל שמואל התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהיך"[ח]. וכן אמרו חז"ל "כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים"[ט], וגדול כוחו של הצדיק עד שבתפילתו יכול לבטל את גזירת המקום[י].

צדיקים במיתתם

"צדיקים במיתתם קרויים חיים"[יא] – הקשר החי של בית ישראל עם דמות הצדיק ממשיך גם לאחר מיתתו. וכך אמרו חז"ל: "גפן ממצרים תסיע – מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענין על המתים אלו האבות"[יב]. ובזוהר הקדוש אף נאמר[יג]: "צדיקא אף על גב דאתפטר מהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחיוהי" [–  אף על פי שנפטר הצדיק מזה העולם, לא הסתלק ולא נאבד מכל העולמות, שהרי בכל העולמות נמצא יותר מבחייו].

קשר זה עם הצדיק שנפטר מתבטא גם בקשר ממשי עם מקום קבורתו. כך למשל היו נוהגים "יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם"[יד].

וכן מנהג קדום הוא להשתטח על קברות הצדיקים[טו], במיוחד למטרת תפילה, כדברי חז"ל שביום התענית יוצאים לבית הקברות "כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים"[טז]. כך מצינו כבר בתורה: "ויעלו בנגב ויבא עד חברון"… מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים"[יז]. וכן רחל אמנו נקברה בדרך אפרת בכדי "שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים"[יח].

ועל משה רבינו אמרו חז"ל[יט]:

מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד ביהמ"ק ליחרב ולהגלות את ישראל מארצם. שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בתפילה ויתחננו למשה ויאמרו לו משה רבינו עמוד בתפילה בעדנו. ועומד משה ומבטל את הגזרה מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".

פעולת צדיק

בדברי הזוהר הקדוש נמצא פתח למעלת ההשתטחות[כ]:

ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא ובכאן על קברייהו… כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון ומודיעי להו צערא דעלמא, וכלהו עאלין בההוא פתחא דגן עדן ומודיעי לרוח… וכלהו מודיעין לנשמה, ונשמה אודעת לקב"ה וכולהו בעאן רחמי על חיין וחס קודשא בריך הוא על עלמא בגיניהון. ועל דא אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו".

[תרגום: ובשעה שצריך העולם רחמים, והולכים החיים ומודיעים לנפשות הצדיקים ובוכים על קבריהם… אז מתעוררות נפשות הצדיקים ומתכנסות והולכות לישיני חברון ומודיעות להם צער העולם. וכולם נכנסים באותו פתח של גן העדן ומודיעים לרוח.. וכולם מודיעים לנשמה. ונשמה מודיעה לקב"ה וכולם מבקשים רחמים על החיים ומרחם הקב"ה על העולם בזכותם. ועל זה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו"].

ועוד האריכו לבאר את מהות ההתקשרות הנעשית בהשתטחות, שנפש האדם המשתטח מתדבקת עם נפש הצדיק, כמבואר בדברי האר"י הקדוש וגוריו, וכן בספרי החסידות[כא]. והדגישו שההשתטחות על קברות הצדיקים צריכה לבוא מתוך תשובה ולב-נשבר, ככתוב בזוהר:

וכד ישראל אתאן למתיהון אתיין בכמה תשובה לקמי קודשא בריך הוא, בתבירו דלבא, בתעניתא לקבליה וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קודשא בריך הוא עלייהו וקודשא בריך הוא חייס על עלמא בגיניהון.

[תרגום: וכשישראל באים למיתיהם, באים בכמה תשובה לפני הקב"ה, בשבירת הלב ובתענית לפניו, והכל כדי שנשמותיהם הקדושות יבקשו רחמים לפני הקב"ה עליהם, והקב"ה ירחם על העולם בגללם].

אכן, "המשתטח על קברי הצדיקים ומתפלל, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכבים שם, אך יבקש מאת השם יתברך שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר תנצב"ה"[כב]. הכל מודים שאיןלהתפלל אל המתים עצמם, כאילו שבכוחם להיטיב או להרע, אלא שנחלקו האם ניתן לפנות אל הצדיק ולבקש שיתפלל בעדנו: יש שכתבו "אין זה שאנו מבקשים מן המתים שיתפללו עלינו, רק שאנו הולכים לבית הקברות ומתחברים למתים שגם המתים יתחברו לחיים ויבקשו רחמים על ישראל, כי המתים גם-כן ישראל והם אוהבים ישראל ומבקשים רחמים על ישראל"[כג]. אך הרבה פוסקים האריכו להוכיח ולקיים את המנהג לפנות בבקשה אל המתים, וכדברי חז"ל על כלב בחברון ועל קבורת משה רבינו[כד], ולכן כתבו "ויכול להשתטח על קבר הצדיק, ויאמר הריני מבקש מנפש הצדיק הקבור פה שתתפלל עלי לפני הקדוש ברוך הוא כך וכך"[כה]. וכל אחד יחזיק במנהגו.

מקום קדוש וטהור

מלבד ההתקשרות לנשמת הצדיק שנפטר, המבקש עלינו רחמים, מעלת ההשתטחות היא גם בכך שבמקום זה שטמון בו הצדיק יש קירבה יתירה לשכינה, כדברי הר"ן[כו]: "ולא בחייהם בלבד, כי גם אחרי מותם מקומות קברותיהם ראויין להמצא השפע שם… כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם. כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא [בגלל שנמצאים] שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלקי". "דכלב שנשטתח על קברי אבות התפלל שם במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת… שהמקום גורם"[כז].

וכן כתבו גדולי הפוסקים: "מה שרגילין ללכת לבית הקברות בתעניות… משום דבבית הקברות מקום מנוחת הצדיקים ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה נתקבלה ביותר על אדמת קדש"[כח]. וגדולי המקובלים אמרו בשם הגר"א כי "בזמן הזה השראת השכינה אצל קברי הצדיקים"[כט].

ביטוי זה, שקבר הצדיק הוא "מקום קדוש וטהור", אינו סותר את ההלכה שגופו של הצדיק וקברו טמאים בטומאת-מת, ולכהנים אף אסור לבוא במגע עמם[ל], אלא שלמרות זאת נמצאת בו מעלה מיוחדת, ובחינת השראת-שכינה.

*

על פי הדברים האלה, נקל להבין עד כמה חשוב הדבר שמקום מנוחת הצדיק יהיה בידי אלו הקשורים אליו, צאנו ועמו בני ישראל. אף מצינו הקפדה מיוחדת שקברו של צדיק ישאר בנחלת זרעו – כדברי חז"ל שלא יתכן ש"נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו!", חס ושלום[לא].

קברו של יוסף הצדיק, "צדיק יסוד עולם" שמשה רבינו ויהושע בן-נון עסקו בקבורתו, ודאי וודאי שצריך להיות תחת יד ישראל, הנקראים כולם על שמו של יוסף, ואז נוכל לשוב ולפקוד כראוי את המקום הזה בשכם עיר הברית.

[א] כתובות קיא,ב.

[ב] פסחים כב,ב.

[ג] בראשית רבה מז,ו.

[ד] דברים יא,כב.

[ה] בראשית כ,ז.

[ו] רמב"ן שמות יח,טו.

[ז] במדבר כא,ז.

[ח] שמואל א' יב,יט.

[ט] בבא בתרא קטז,א. והובא ברמ"א יו"ד שלה,י.

[י] מועד קטן טז,ב.

[יא] רש"י בראשית יא,לב.

[יב] שמות רבה מד,א.

[יג]  זוהר ח"ג עא,ב. וראה ביאור הדבר בספר התניא, אגה"ק כז.

[יד] רש"י יבמות קכב,א בשם הגאונים.

[טו] למעשה, מלבד ההשתטחות על קברי צדיקים, מנהג ישראל הוא לבקר קברי אבות וקברי קרובים, כדברי הרדב"ז (על הרמב"ם הלכות אבל פ"ד ה"ד): "וכן נהגו כל ישראל לפקוד את מתיהם ולהשתטח על קבריהם". ויש בזה פרטי הלכה ומנהג רבים, ראה בגשר החיים ח"א פכ"ט.

[טז] תענית טז,א. וראה שם כג,ב שכך עשו גדולי החכמים בעת הצורך.

[יז] סוטה לד,ב.

[יח] רש"י בראשית מח,ז.

[יט] סוטה יד,א, לגירסת העין-יעקב והגהת הב"ח.

[כ] זוהר ח"ג ע,ב. עיין שם באורך.

[כא] ראה ב"קונטרס ההשתטחות" לאדמו"ר האמצעי ר' דובער מליובאוויטש.

[כב] מהרי"ל הל' תענית. הובאו דבריו בבאר-היטב או"ח תקפ"א,ד.

[כג] מהר"ל נתיב העבודה פרק יב [בהקשר לדבריו שם כנגד הנוהגים לומר"מכניסי רחמים" וכו'. וראה מה שהמליץ טוב על המנהג במבוא לסדור 'אוצר התפילות'].

[כד] ראה מה שכתב בגשר החיים ח"ב פכ"ו. וראה עוד שו"ת רב פעלים ח"ב יו"ד סי' לא, שו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' נג, שו"ת אגרות משה או"ח ח"ה סי' מג. ועוד.

[כה] בן איש חי שנה ראשונה פרשת נצבים.

[כו] דרשות הר"ן, הדרוש השמיני. וכיו"ב בספר העיקרים מאמר רביעי פל"ה.

[כז] הב"ח ביו"ד ריז בשם תשובת מהר"ר חיים פלטיאל. עיי"ש, ובש"ך יו"ד קעט סקט"ו.

[כח] מהרי"ל הלכות תענית. וראה בשו"ת משפט כהן סי' קמז שדן אם מלבד התועלת בהשתטחות על קברי צדיקים, שעל ידי כך הצדיקים מבקשים עליו רחמים, יש בזה גם גדר של מצוה, עיי"ש.

[כט]  מובא בספר הק' לשם שבו ואחלמה ח"ד.

[ל] אמנם יש מן הפוסקים הסוברים שצדיקים במיתתם אינם מטמאים, ומכל מקום הדעה המקובלת בהלכה היא שאין לסמוך על זה, ראה פתחי תשובה יו"ד שעב,ב. שדי-חמד מערכת ראש השנה כלל א אות ו.

[לא] בבא בתרא קיב,א.