התבוננות על המשמעות הפנימית של קרבן העומר וספירת העומר.
"כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם…"
קרבן העומר מוקרב ממחרת יום-טוב ראשון של פסח, הנקרא כאן 'שבת'. קרבן העומר מיוחד בכך שהוא בא דוקא מן השעורים, מאכל בהמה. דבר זה מבטא נפילה מסוימת ביחס ללילה הראשון של פסח, ליל הסדר, שבו אנו אוכלים מצה, מאכל אדם[ב], ובו יש אור גדול של יציאה מעבדות לחירות, "מצה זו שאנו אוכלים… שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה".
נתבונן בעניין העומר, בזמן בית המקדש ובזמננו, מה תפקידו ביחס לגאולה ומדוע הוא בא דווקא בצמוד אליה.
שתי נפשות
בכדי להבין את עניינו של העומר, נקדים את היסוד הגדול שעליו בונה אדמו"ר הזקן בעל התניא את ספרו העיקרי, שעל שמו הוא נקרא – ספר התניא.
אדה"ז מסביר שיש לאדם שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית. הנפש האלוקית משתוקקת להתכלל בה' ולעלות אליו, והיא "חלק אלו-ה ממעל ממש". גם כל התענוגים שלה הם אלוקיים בלבד, ואין לה שום חפץ בעולם-הזה כלל. מנגד, ה' נטע באדם גם נפש בהמית, שהיא בדיוק היפוכה של הנפש האלוקית. היא נטועה חזק בעולם-הזה, כל מגמתה ושאיפתה הוא העולם-הזה ותענוגיו, והיא מה שקושר את האדם – גם את נפשו האלוקית – כל-כך חזק אל העולם-הזה.
מדוע חשוב כל כך להבחין בין שתי הנפשות הללו, ולדעת שהאדם מורכב משתיהן כאחד?
כאשר אני מערב את שתי הנפשות, ומתייחס לעצמי כאל נפש אחת, במבט ראשון נדמה לי שאני מרוויח; הנה אני קשור באמת אל הקדושה, ואני מכריע שזהו הצד העיקרי שלי. אבל באמת אני מפסיד הכל. כי בסופו של דבר, אני מרגיש ויודע שיש לי קשר חזק לא פחות לעולם-הזה, שזה חלק ממני לגמרי, ואז כאשר אני נופל אני בא לידי יאוש – אין שום סיכוי שאוכל להיות באמת קדוש. הרי הקשר שלי לעולם-הזה ממשי לא פחות מהקשר אל הקדושה, אז מה היכולת שלי לעבוד את ה' באמת?
לכן באים ומלמדים אותי שאני מורכב משתי נפשות, שלכל אחת טבע משלה, ותפקידי לנהל ביניהן מלחמה ולהשליט את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית. במלחמה זו, לא רק שהנפש האלוקית יכולה לנצח אלא גם להרויח משהו גדול מאוד – שעל-ידי-זה היא תתעצם ויתגלה בה מה שלא יכול להתגלות כפי שהיא לבדה, ואז גם הנפש הבהמית תגיע לייעודה. הידיעה הזו – שיש כאן הבחנה ועימות בין שני צדדים שונים – היא שמאפשרת לנהל את המלחמה הזו באמת, לא להתייאש מנפילות ולהתייחס נכון גם לגילויים של קדושה בנפש: מחד, לא לטעות ולייחס לעצמי את הטוב כאילו הוא מגיע ממני, אלא לזקוף את כל הטוב לקב"ה אשר נטע בי את הנפש האלוקית, ומצד שני, לא לתמוה על עצמי כשאני נופל במעשים לא טובים ולא ליפול מזה ליאוש, כיון שכל הנפילות באות מהנפש הבהמית שטבעה לרדת למטה.
התמקדות בנפש הבהמית
העומר הבא ממאכל-בהמה מסמל בעבודת ה' את הנפש הבהמית של כל יהודי, את הצד הבהמי שיש באדם. כאשר אני מקריב את העומר, אני בעצם מתמקד בנפש הבהמית, אני שם אליה לב כשהיא בפני עצמה, ולא מנסה להסתיר אותה.
הנטיה הרגילה שלי בקשר עם ה' היא להבליט את החלקים הטובים, הקשורים, ולהתעלם או להחביא את החלקים שבהם אני לא קשור אליו. כפי שאמרנו, הנטיה הזו גורמת לחוסר אמון תמידי ביציבות הקשר או באמינות הקשר עם ה', מפני שכל הזמן צריך להחביא משהו. בעומר אני מוציא את החלק הבהמי, זה שאין בו מודעות אלוקית, ושם אותו "על השולחן". זה מאפשר לי לייצר קשר בריא עם ה', קשר שמודע לכל החלקים של הנפש שלי, וכולל אותם.
עֹנג ושמחה
זמן הקרבת העומר נקרא "ממחרת השבת". יומו הראשון של חג הפסח הוא יום-טוב, ובפסוקים המדברים על היום הזה עצמו הוא לא מכונה בשם שבת. רק כאשר מדובר על העומר, כאשר מגיעים למחרתו של אותו יום, אז מתייחסים אליו למפרע כאל שבת. מדוע?
תחילה נבאר את ההבדל בין שבת ליום-טוב. שבת עיקרה ענג, ויום טוב עיקרו שמחה. השמחה מופיעה בתורה במפורש בחג השבועות "ושמחת לפני ה' אלהיך", ובמיוחד בחג הסוכות "ושמחת בחגך והיית אך שמח", וחז"ל למדו שגם בפסח יש מצות שמחה. "שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלווים עליו שנאמר ושמחת בחגך"[ג]. בשבת, לעומת זאת, המצוה המיוחדת היא לענג את השבת "וקראת לשבת עֹנג"[ד]. מהו ההבדל בין ענג לשמחה?
בענג – האדם נתון מאד בתוך הענג, וכל דבר שיבוא מבחוץ יפריע לו. למשל, מי שמתענג ובא אדם אחר ותמה, 'מה הוא מתענג?', הדבר יכול לקלקל לו מייד את כל הענג. לעומת זאת, בשמחה המציאות היא הפוכה; מי ששמח יכול על-ידי השמחה שלו לשמח גם אחרים. מי שנמצא במעגל-רוקדים שמח ורואה מישהו עומד בחוץ, הנטיה שלו היא למשוך אותו בכח פנימה. השמחה שלי כבר תספיק גם בשבילו. זו נטייה הפוכה ממי שמתענג שהוא כמכונס בעולם משלו [בחסידות מוסבר שזה מפני שבענג נמצאים במצב יותר פנימי, יותר עמוק, והמציאות החיצונית לא שייכת בו בכלל. לכן כשהיא מופיעה, היא מקלקלת. ואילו השמחה היא על החידוש שאפילו מציאות נפולה יכולה לקבל חיות חדשה מלמעלה, לכן נמצאים במצב שבו המציאות החיצונית – או המציאות הקודמת, שלפני השמחה – עוד נמצאת ברקע, ודווקא משום כך שמחים, על היציאה מהמציאות ההיא. לכן המציאות הזו אינה מאיימת].
והנה הפסח שייך אמנם לחגים שבהם יש לשמוח, אבל יש בו פן הדומה לשבת, ענג פנימי ולא שמחה פורצת. לכן לא נאמרה בפירוש בתורה מצות שמחה בחג, ולכן יום-טוב ראשון של פסח נקרא שבת. אלא שהצד הזה מודגש רק "ממחרת", ביום שאחרי החג, אז ניתן להבחין שהיה כאן גם צד של ענג, כאשר המציאות החיצונית מפירה את הענג ומקלקלת אותו.
המתח והרגישות
משל למה הדבר דומה? לבני זוג מיד לאחר האירוסין[ה]. בתקופה הזו הם נותנים הרבה מקום ותשומת-לב זה לזה, ורוצים לבנות ביחד קשר חזק ועמוק מאד – ודווקא בגלל זה יש המון רגישות ומתח. כל פגיעה קטנה או חוסר תשומת-לב של אחד כלפי השני הופכת להיות כואבת מאד ויכולה לגרום לפגיעה ולמריבות וכו'. בבני זוג שחיים ביחד הרבה שנים, וכבר מחתנים ילדים ורואים נכדים – יש פחות את התחושה הזו; הקשר כבר יציב, כבר נושא פירות, ולא כל דבר קטן יערער אותו. אבל בקשר שמתחיל ומתרקם, דווקא בגלל הפוטנציאל האדיר שבו, ובגלל שעדיין הפוטנציאל לא מומש, יש הרבה מאד רגישות.
כך הדבר בקשר שבין ישראל והקב"ה בפסח. ה' גואל אותנו, לוקח אותנו לו לעם, ומבקש לתת לנו את חמדתו הגנוזה – את התורה. כעת, הזמן שבין הגאולה למתן תורה – שהוא כמו זמן האירוסין בין בני זוג, בין הלקיחה לחתונה – הוא זמן מאד רגיש. צריך "ללכת על ביצים" ולהזהר מאד שלא לפגוע ולא לקלקל את הקשר המתרקם.
הקשר והרגישות בבית המקדש ובימינו
המשל הזה נכון במיוחד בזמן שבית-המקדש קיים. כשהמקדש עומד על מכונו, יש מקום אחד שבו כולם שותפים בקשר-חי עם ה'. כל יהודי מרגיש שם שהוא שייך לקב"ה באופן מלא, ממש כמו בן יחיד. כי הרי יש כאן מקום שהקב"ה משרה בו את שכינתו, וכולנו שייכים אליו. כאשר יש בית מקדש, יש אהבה בין כל היהודים, כולם מרגישים שיש להם חלק שווה באלוקי ישראל, כמו שמתבטא בשייכות של כולם בקרבנות הציבור.
בזמן המקדש ספירת העומר היא זמן ההתקדמות מאירוסין לנישואין, ורק צריך לשים-לב ולהיזהר שהדרך תעבור בשלום, מתוך ציפיה דרוכה. עם ישראל כולו, על כל הפרטים שבו המתקשרים יחד באהבה, הולך ובונה את הקשר הנכון עם ה' אלקיו.
אבל שנאת חנם החריבה את המקדש. שנאת חנם מתחילה במתחים פנימיים בין יהודים – כמו תלמידי ר' עקיבא שמתו בימי ספירת העומר על שלא נהגו כבוד זה בזה – עד שמגיעים, ח"ו, לחורבן גמור. ולענייננו נסביר: כאשר יש ערוץ-תקשורת חיובי בין בני-זוג, אפשר לפתור נכון כל מתיחות קטנה וכל 'חריקה' לפני שתתפתח למשבר גדול ומאיים. אבל כשיש 'קצר-בתקשורת', כל אחד מבני-הזוג נותר עם עצמו ומתחיל להתלבט ולהסתבך בתוך עצמו מה לעשות ומה לומר, האם כדאי לומר כך או כך, האם הדבר הזה יועיל או אולי דוקא להיפך, וכו'. כך בקשר בין ישראל והקב"ה: כאשר הכל 'זורם' בצורה נכונה, כל המעקשים נפתרים וכל הפגמים מתיישרים במקום שבו יש "שכינה ביניהם", בבית המקדש. אבל כשיש בעיות, כשאין קשר ישיר של "פנים בפנים", אז ישראל בתוך עצמם מתחילים להתלבט ולהסתבך בין הנטיות השונות. זהו השרש של המתיחות בין היהודים; כל יהודי מייצג נקודה מיוחדת ומסוימת (כמו ברמז: ישראל ראשי תבות: יש ששים רבוא אותיות לתורה), קשר ייחודי עם ה', והנה מתעורר דיון פנימי מתוח ונוקב, האם כך או כך. בפנימיות, היהודים רבים ומתקוטטים על הקשר עם הקב"ה, ומזה נוצרת קנאה דקה, אולי ה' מרוצה דוקא מהחבר שלי ולא ממני (אחרת במה יש לקנא?). מכאן יכול הדבר להשתלשל לחוסר כבוד הדדי ומתיחות קשה, עד כדי קנאה ושנאת חנם של ממש. לכן בזמן החורבן מתלווה לימי ספירת העומר תחושה של חסרון ואבלות מסויימת, ומתיחות שאותה עלינו לתקן.
בין הגאולה למתן תורה
בתקופה הזו, של ספירת העומר, מצד אחד ה' כבר גאל את עם ישראל, לקח אותנו לו לעם, ומצד שני עדיין אין את הכלים המתאימים לבטא את הקשר – עוד לא היתה החתונה, "ביום חתונתו זה מתן תורה"[ו]. לכן הזמן הזה יוצר באופן טבעי מתיחויות.
בהתאם למשל שהזכרנו, לזוג שמתארס לקראת החתונה, הרי שביום האירוסין עצמו יש שמחה גדולה מאד, כיון שמה שבא בעיקר לידי ביטוי ביום הזה הוא החיבור הגדול שנולד בין השניים. אבל מיום זה ואילך באים לידי ביטוי דווקא המתחים הקשורים בקשר – ההכנות, ההתלבטויות, ההכרעות הראשונות. כל אלו יוצרים תקופה מתוחה במיוחד, כידוע לכל מי שהיה שותף בתקופה כזו.
לכן, ההסתכלות על יום-טוב ראשון של פסח בפני עצמו, היא הסתכלות של חג, של יום-טוב, של שמחה. יום שמושך אליו את כל הסביבה למציאות השמחה שלו. אבל ההסתכלות עליו ביחס להמשך הקשר, כאשר אנו שמים לב שהכל רק מתחיל ועלינו להמשיך לקראת מתן-תורה – אז אנו פונים לאחור ורואים את המימד השַבָּתִי שביום הראשון של פסח, המימד שבו היום הזה היה שבת, יום מנותק מהמציאות, ביחס להמשך שיבוא אחריו. לעומת זאת, כאשר אנו כבר מגיעים לחג השבועות, חונים נגד ההר ומקבלים את התורה, אז כבר מורגשת השמחה יותר ויותר, וכאשר מגיעים לסוכות זהו כבר "זמן שמחתנו" ממש.
העומר
מתוך ההבנה הזו, בא הציווי להקריב את העומר ולספור ספירת העומר. שכן, מי שיסרב להקריב את העומר, מי שיתכחש למציאות של הנפש הבהמית שה' נטע בתוכו, בהכרח ייפול לפגיעה בקשר. רק מי שישים את הדברים באופן גלוי, ויביא אל ה' גם את החלק הנמוך יותר שלו, יוכל לשמור על הקשר בלי לפגוע.
כך למשל, נוכל למצוא אדם שבאופן כללי יש לו קשר טוב עם חברו, אבל יש חלקים מסויימים בנפש שלו שאינם מתאימים ו'זורמים' היטב בקשר עם חברו, עד כדי כך שלפעמים הוא 'נתקל' איתו ואפילו פוגע בו. במקרה כזה יש שתי אפשרויות: או שחוסר-ההתאמה הזה יגרום לניתוק הקשר בכלל, "אם פגעת בי ממילא אני לא יקר לך". או שהפוגע יבוא אל הנפגע ויאמר לו – אתה יקר לי מאד, אבל מה אעשה, אני מודה שיש לי חולשות, ולפעמים אני קצת מתנהג כמו בהמה… אני מבקש ממך, בוא נמשיך את הקשר, נדע שיש לי גם צדדים כאלו, ולא נפחד מזה. הקשר שלנו יכול לשרוד גם דברים כאלו (בהמשך נברר טוב יותר את היחס המתאים במקרה כזה).
שלשת המצוות בעומר
אם נתבונן ביתר דיוק בקרבן העומר, נראה שיש במצוה שלשה חלקים: הבאת-הקרבת העומר, קצירת העומר, וספירת העומר. מתוכם, יש לנו היום רק את הספירה. יותר מזה: כאשר בית המקדש היה קיים, ספירת העומר הייתה על דבר ממשי, על העומר ממש. אבל היום כשאין עומר, על מה אנחנו סופרים? [באמת, מסיבה זו יש אומרים שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, אך לדעות אחרות גם היום מצות הספירה היא דאורייתא].
נתבונן במצוות העומר, על פי מה שבארנו שהעומר – השעורים – משמש כסמל לנפש הבהמית שלנו. לפי זה, קצירת העומר היא עצם ההכרה, הפניית תשומת-הלב לבהמיות, מתן המקום הנפרד לנפש הבהמית. לעומת זאת, הקרבת העומר היא ההבאה אל ה', העמידה נוכח ה' והאמירה שלנו אליו – זה המצב, יש לנו נפש בהמית, ואנו מבקשים שנמשיך את הקשר יחד איתה.
הקצירה נעשית בלילה. שימת הלב לחסרונות שלי היא דבר שאני עושה בצנעה, ביני לבין עצמי. ואילו ההקרבה נעשית ביום; כאשר אני מביא את החסרונות שלי אל ה', זה כבר נעשה בגלוי. אני כביכול מעביר אליו את 'התיק'.
הספירה נעשית גם היא בלילה (כמו הקצירה ולא כמו ההקרבה). המצוה היא שכבר בלילה נאמר "היום יום…" – בכדי שנדע שה' אוהב אותנו לגמרי, לא אהבה מותנית וחלקית, אלא אהבה מלאה וכוללת, גם את החלקים הנמוכים שבנו. לכן מוסבר בחסידות ש"ממחרת השבת" משמעותו מעל השבת, בדרגה גבוהה יותר. כיון שביום-טוב עצמו, בחינת 'שבת', מודגש הקשר של הנפש האלוקית שלנו עם ה', אבל מיד "ממחרת השבת" מתברר שהקשר שלנו עם ה' הוא כה גדול וחזק, עד שהוא כולל גם את הנפש הבהמית. זוהי עצם משמעות הספירה: זה שה' אוהב אותנו לגמרי, גם את החלקים שבנו שאינם 'בתקשורת' איתו.
ארבעת השלבים בעבודת ה'
נוסיף לבאר את ההבדל בין קצירת העומר לספירת העומר. בקצירה אנו עושים מעשה, קוצרים את השעורים, לוקחים את מאכל הבהמה ומתייחסים אליו. לעומת זאת, בספירה אנו פשוט מציינים עובדה: יש עומר. הבדל זה נכון גם בזמן המקדש וודאי שהוא ניכר במיוחד בימינו, כאשר בכלל אין שעורים ויש רק ספירה. אך מהו הטעם בציון העובדה בלי מעשה?
נשתמש במשל שהמשלנו קודם, על קשר בין שני אנשים, ובפרט בין בני זוג, ונפרט שוב מההתחלה:
בהתחלה יש קשר נחמד ונעים בין השנים, החלק הטוב והיפה שבכל אחד מתקשר עם החלק היפה שאצל חברו, והכל נראה מושלם. זה מקביל ליום-טוב ראשון של פסח!
בשלב הבא, אחד הצדדים שם-לב שבאמת יש אצל השני חלקים שאינם שותפים בקשר הזה, חלקים נמוכים וגסים. ובכל זאת, הוא מגלה כלפי השני אהבה, וכעת מודגש שזו אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה שכוללת את כל חלקי הנפש של השני. האהבה הזו תגרום לכך שבסופו של דבר הקשר יעמיק ויתעצם, קשר יסודי שאינו נשאר רק מעל פני השטח. זוהי ספירת העומר: גם בלילה הקב"ה רוצה שנספור "היום יום", שנדע שה' מקבל ורוצה אותנו כל-כולנו. אנו סופרים לזה שאנו אמורים להביא את העומר (כפי שניכר במיוחד בזמן הזה ), דהיינו, הספירה הזו היא זו שנותנת לנו את הכח לקצור ולהביא את העומר.
בשלב השלישי, לאחר שאני מרגיש את גודל האהבה שיש כלפי, אז אני מרגיש מספיק בטחון כדי לשים-לב ולהביא אל המודעות שלי שאכן יש לי את החלקים הנמוכים הללו שאינם שותפים פעילים בקשר. זוהי קצירת העומר, כאשר בלילה – בשלב זה, ביני לבין עצמי – אני מודה לגמרי בכך שיש בי את החלקים הללו. וכאמור, בפנימיות הספירה היא זו שנותנת כח לקצירה – מה שה' אוהב אותי כל-כך זה נותן לי כח לעשות מעשה ולהכיר מי ומה אני.
בשלב הרביעי, אני כבר מוכן לבוא אל השני ולגלות לפניו את כל לבי: כזה אני ואני מביא אליך את כולי. זוהי הבאת העומר. את מה שקצרנו בלילה אנו מביאים אל ה' ביום, בבית המקדש.
נמצא שבמשך כל ימי ספירת העומר – כהכנה לחתונה הצפויה במתן תורה – עיקר העבודה שלנו היא להתבונן באהבה שה' אוהב אותנו, שזוהי אהבה שלמה שאינה תלויה בדבר. להפנים את האהבה הזו, לדעת היטב שאכן כך הוא, ולגרום שהאהבה הזו תחלחל אל כל חלקי הנפש שלנו. כך נוכל להגיע עם כל חלקי הנפש שלנו, שבע כפול שבע, אל מתן תורה ביום החמשים, אל החתונה הגדולה שבה יתממש הקשר ויעשה פירות טובים. "הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ".
[א] מתוך שיעור בפסח תש"ע, נכתב על ידי ר' יהושע הס.
[ב] אמנם יוצאים ידי חובה גם במצה משעורים, אבל ברור שהמצה עניינה הוא מאכל אדם דוקא.
[ג] רמב"ם הלכות שביתת יום טוב ו, טז.
[ד] ישעיה נח, יג. וראה רמב"ם הלכות שבת פרק ל.
[ה] לצורך העניין כאן לא נכנס להבדל בין האירוסין במשמעות המקורית (דהיינו קידושין) לבין מה שקוראים כיום אירוסין (דהיינו שידוכין).
[ו] משנה סוף תענית.
