מהי הגאווה היהודית החיובית
מעובד מדברי הרב. ע"פ הפתיחה לספר "על ישראל גאוותו". מתוך עלון 'הרכבת נוסעת'
בריש פרשת תולדות נאמר לרבקה אמנו: "שני גיים [כתיב, גוים קרי] בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר". מהכתיב "גיים" דרשו חז"ל: "שני גיאי גוים בבטנך, זה מתגאה בעולמו וזה מתגאה במלכותו".
גאוות יעקב אבינו בעולמו נובעת משייכותו ל"חיי עולם" אשר נטע הקדוש ברוך הוא בקרב ישראל. יעקב הוא "איש תם ישב אהלים" – באהלה של תורה – חיי עולם. לעומתו, עשו אחיו, הצד ציד וחוטף ואוכל, מתגאה במלכותו, ב"חיי שעה" של העולם הזה החולף ועובר כחלום יעוף (יודע הוא לצוד את הרגע).
גאותו של יעקב היא גאות אמת, גאוה של עלמא דקשוט, בעוד שגאותו של עשו היא גאוה של דמיון כוזב, של עלמא דשיקרא ("ויצא הראשון אדמוני" – דמיוני). משל משלו חז"ל: "צא ולמד משפופרת שפיה צרה, תן בה שתי אבנים זו תחת זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה והנכנסת אחרונה תצא ראשונה. נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון, ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון". יצירתו של יעקב אבינו בבטן ויציאתו לעולם רומזות לסוד "אני ראשון [ליצירה] ואני אחרון [ליציאה]". אחיזת ידו בעקב עשו רומזת לסוד "ומבלעדי אין אלהים". על ידי עבודת התפלה ("שעת צלותא שעת קרבא") – "חיי שעה" – מתגבר יעקב על עשו גם בעולם הזה. והיינו מה שנמצאו ביעקב שני קולות – "הקל [קול תפלה – 'חיי שעה'] קול [קול תורה – 'חיי עולם'] יעקב", ודוק.
שתי היודין של "גיים" הן הן שתי היודין של "וייצר הוי' אלהים את האדם…", כנגד שני היצרים שבאדם, יצר הטוב (בחינת יעקב) ויצר הרע (בחינת עשו), וכנגד שתי יצירות, יצירה לעולם הזה (בחינת "זה מתגאה במלכותו") ויצירה לתחית המתים (בחינת "זה מתגאה בעולמו"). "שני גיים בבטנך" קאי על היצירה בבטן, "ושני לאמים ממעיך יפרדו" קאי על היציאה לאויר העולם. שתי היודין של "גיים" הן שתי הטפות שמהן נוצרו יעקב ועשו, טפת יעקב נכנסת בראשונה וטפת עשו באחרונה. ההפרש בין הכתיב (המציאות כפי שהיא ב"עלמא דאתכסיא", ברחם האם) – "גיים", והקרי (המציאות כפי שהיא ב"עלמא דאתגליא", על שם היציאה, העתידה ומוכנה לבוא, לאויר העולם, גם בהיות העובר עדיין ברחם האם) – "גוים", הוא ב-י הראשונה של "גיים" הנמשכת והופכת ל-ו של "גוים". גאותו העצמית של יעקב, כאשר נולד לעולם הזה, נמשכת ויורדת עד לארץ, מקום השפלות – המקום שבו נרגשת שפלות האדם מול רוממות אל. והוא סוד "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" – גוי המגלה ומפרסם אחדותו יתברך בארץ, בזכות מדת הארץ – מדת השפלות שבו.
גאותו העצמית של יעקב אבינו (סוד ה-י הראשונה של "גיים" טרם המשכתו בסוד ה-ו של "גוים") היא בהיות נשמת יעקב "חלק אלוה ממעל ממש" – "כי חלק הוי' עמו, יעקב חבל נחלתו".
על פי זה, ניתן להקביל את כל ארבעת הלשונות של הפסוק הנ"ל לארבעת ההבדלים שבין ישראל לעמים:
"שני גיים בבטנך" הוא כנגד ההבדל הראשון, מה שנשמות ישראל הינן "חלק אלוה ממעל ממש" כנ"ל.
"ושני לאמים ממעיך יפרדו" כשיוצאים להופיע בעלמא דפרודא, והיינו בסוד "ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים" (הנאמר בנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, כנסת ישראל), כנגד ההבדל והמעלה השניה של נשמות ישראל, מה שהינן "חלק בורא שנעשה נברא".
"ולאם מלאם יאמץ" היינו המאמץ להשפיע לזולת, כנגד ההבדל השלישי, מה שכל אחד מישראל הוא משפיע בעצם.
"ורב יעבד צעיר" הוא בסוד "מאן דאיהו זעיר איהו רב, ומאן דאיהו רב איהו זעיר", כנגד ההבדל הרביעי, מה שישראל הם "המעט מכל העמים".
המבנה מתאים לסדר ההתפתחות העולה מפשט הפסוק: בתחילה שניהם כלולים בבטן, אחר-כך מופיעים לאויר העולם הזה כשונים זה מזה, כחיים ב"שני עולמות", אחר-כך מתפתח מאבק מי ישפיע וישלוט, ולשם כך יכניע את מתחרהו, ולבסוף נחלט הנצחון בצד הפחות צפוי.
יהי רצון שנזכה בקרוב ממש להתגלות המלאה, בכל תוקף ועז, של "על ישראל גאותו" – על ידי ישראל עם קרובו תתגלה גאותו של הקדוש ברוך הוא לעיני כל העמים, בגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, אמן.
