על התפילה במקדש ובהר – יוסף פלאי

א. עבודת הלב במקדש

לדעת הרמב"ם, התפילה היא מצות-עשה מן התורה, כפי שהוא כותב בתחילת הלכות תפילה: "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה, שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם' – אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

מצות התפילה במקדש

בספר המצוות (מ"ע ה) מביא הרמב"ם גם את דרשת חכמים על הפסוק "אותו תעבוד" – "עובדו בתורתו,עובדו במקדשו" – ומבאר: "רוצה לומר ללכת שם להתפלל בו ונכחו, כמו שבאר שלמה עליו השלום". כלומר, בתוך המצוה הכללית של התפילה קיים פרט מיוחד והוא הקשר שבין התפילה למקדש! אך מהי כוונת הדברים, והרי ודאי שאין חיוב ללכת למקדש בכל יום בכדי להתפלל?

נראה לבאר שהתפילה במקדש מהווה חלק הכרחי מן המכלול של עבודת המקדש, מכיון שהתפילה מוגדרת כאופן מיוחד של עבודת-ה' והמקדש הוא הוא מקום העבודה.

ואפשר לומר שגם מבחינת האדם המתפלל, קיימת מצוה מיוחדת לבוא ולהתפלל במקדש. ולפחות, כשהאדם מגיע ממילא למקדש, עליו לשאת תפילה בהזדמנות זו.

יתירה מזו: באמת כל תפילה צריכה להיות קשורה למקדש, שכן גם כשאיננו מתפללים במקדש הרי אנו מכוונים תפילתנו נוכח המקדש, וכמו שמדגיש הרמב"ם "ללכת שם להתפלל בו ונכחו". כך גם טורח הרמב"ם להדגיש בהלכות תפילה, כשהוא מבאר כי מן התורה אין לתפילה נוסח וזמן קבועים: "מדבֵּר כפי יכולתו ובכל עת שירצה. וכן מניין התפילות כל אחד כפי יכלתו… והכל היו מתפללין נוכח המקדש…" – הרי שגם הגדרת התפילה היסודית מדאורייתא מחייבת לקשר את התפילה למקדש.

אך מכל מקום יש להבין: הרי את דרשת חכמים "עובדו במקדשו" ניתן היה לפרש בפשטות כמתייחסת לעבודות המקדש המיוחדות, וכלל לא לתפילה! וכך אמנם מפרש הרמב"ן (בהשגותיו לסהמ"צ): "עבודו במקדשו – פירושו לומר שיעבדו אותו במקדשו בעבודת הקרבנות והשיר וההשתחואה שם" (ולא בתפילה, שלדעתו אינה מצוה מן התורה).

מדוע בכל זאת 'מתעקש' הרמב"ם לפרש ש"עובדו במקדשו" כולל את התפילה? – ניכר הדבר שלפי הרמב"ם "עבודה" שאינה כוללת "עבודה שבלב" אינה עבודה שלמה, ולכן ברור שעבודת המקדש כוללת גם את עבודת התפילה.

העולם עומד על העבודה

כך שנינו בפרקי אבות: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". מהי ה"עבודה" הזו? – מוסכם שהכוונה במיוחד לעבודת המקדש, כמו שכותב הרמב"ם בפירושו, וככתוב באבות דרבי נתן: "על העבודה כיצד? כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדין בזמנן… ובזמן שאין עבודת בית המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו ואין הגשמים יורדין בזמנן… הא למדת שאין עבודה שהיא חביבה לפני הקב"ה יותר מעבודת בית המקדש". 

ומוסיף רבינו יונה: "ועל העבודה – כי הקב"ה בחר בישראל מכל האומות, וארץ ישראל מכל הארצות, ובחר בירושלים מכל ארץ ישראל, ובחר מירושלים ציון… ובחר מכל בבית הבחירה בשביל העבודה… כי מפני העבודה נברא כל העולם כולו. אז בחטאינו חרב מקדש ובטלה העבודה, והתפילה אלינו עכשיו במקומה כמו שאמרו חז"ל איזוהי עבודה שבלב הוי אומר זו תפילה".

אך אם מדברי רבינו יונה נראה כאילו עבודת התפילה תופסת את מקומה המרכזי רק באין מקדש, הרי על-פי דברי הרמב"ם נראה כי עבודת המקדש עצמה – שעליה העולם עומד – כוללת הן את עבודת הקרבנות הממשית והן את התפילה, עבודת הלב, ועבודה שלמה זו היא מעמודי העולם.

w

נראה שהעולים להר הבית בטהרה כיום, על מנת להתפלל בחצרות בית ה', זוכים אף הם לקיים את המצוה המיוחדת של עבודת התפילה במקדש, ולהיות שותפים בהחזקת אחד היסודות שעליהם עומד העולם.

ב. התפילה במקדש ונוכח המקדש

תפילת שלמה

בחנוכת בית-המקדש הראשון, נשא שלמה המלך תפילה ארוכה שתוכנה המרכזי הוא התפילה במקדש: "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחנתו ה' אלהי… להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה… לשמוע אל הרנה ואל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה. ושמעת אל תחנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה" (מלכים א' פרק ח). נעיין מעט בתפילת שלמה, בה מתבארת הזיקה שבין התפילה למקדש.

שלמה ממשיך ומפרט מקרים שונים של צורך בתפילה: "בהנגף עמך ישראל לפני אויב… בהעצר שמים ולא יהיה מטר… רעב כי יהיה בארץ, דבר כי יהיה… כל נגע כל מחלה. כל תפלה כל תחנה… לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו" – בכל המקרים הללו יבואו להתפלל אל ה' במקדשו: "ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך" ("אל הבית הזה" = "בבית הזה", רד"ק).

התפילה מרחוק לכיוון המקדש

מכאן ואילך עובר שלמה למציאות אחרת: "כי יצא עמך למלחמה על אויבו בדרך… והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך", או "כי יחטאו לך… ונתתם לפני אויב ושבום שוביהם אל ארץ האויב… והשיבו אל לבם בארץ אשר נשבו שם… והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך" – בתחילה דובר על כך שבעת-הצורך באים להתפלל במקדש, וכעת מדובר במציאות שלא ניתן לבוא ולהתפלל במקדש – במלחמה או בגלות. לכן בתחילה נאמר "והתפללו אל המקום הזה", "ופרש כפיו אל הבית הזה" וכדו', ואילו כעת מדובר על תפילה לה' "דרך" המקדש. "עד עתה זכר התפילה שתהיה בתוך הבית הקדוש הזה, ובא עתה לזכור התפילה שתהיה חוץ מהבית לנוכח בית המקדש, כשלא יהיה אפשר שתהיה בבית המקדש" (רלב"ג).

זהו המקור לכך שבכל מקום יש להתפלל נוכח המקדש, וכמו שנהג דניאל בבבל: "וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְּעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא" [וחלונות פתוחים לו בעלייתו נגד ירושלים, ושלש פעמים ביום הוא כורע על ברכיו ומתפלל]. וכך נפסק בהלכה: "בקומו להתפלל אם היה עומד בחוצה לארץ יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים" (שו"ע או"ח צד), ובכך "נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד" (ברכות ל, א).

התחליף והמקור

מתפילת שלמה למדנו לא רק את עצם החיוב להתפלל נוכח המקדש, אלא גם שהתפילה נוכח המקדש הריהי מעין תחליף לתפילה במקדש עצמו – מתן אפשרות להתפלל "דרך המקדש" גם מחוץ למקדש ולארץ-הקודש – כשם שעצם מציאותם של בתי-כנסיות בחו"ל הינה מעין תחליף לבית המקדש: "ואהי להם למקדש מעטבארצות אשר באו שם" – "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל" (מגילה כט, א).

אלא שהתחליף הזה כוחו יפה רק כשאיננו מתיימר לבוא במקום המקור. כשאיננו יכולים להתפלל במקדש – אז ביכולתנו "ליצור קשר" גם מרחוק, אך אם נזניח את התפילה במקדש – שוב לא תהיה התפילה נוכח המקדש "מחוברת" למקורה, וכדברי ר' יעקב עמדין (בסידורו): "ידוע שחובת המתפלל לכוון גופו כנגד ירושלים… [אך] לא יספיק זה הרושם והרמז שאנו עושים… אלא היכא דלא אפשר, אז תעלה לנו הכוונה והמחשבה הטובה ותצטרף למעשה הנמנע מפני האונס והסכנה… אמנם לא ישובח ולא תועיל הכוונה במקום שאין טענת אונס… ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות בלבו הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור בארץ ישראל… ולהשתוקק להיות זוכה להתפלל שם לפני היכל מלך" – וכשם שנכונים הדברים לגבי העליה לארץ בכלל, כך נכונים הם לגבי העליה אל המקדש.

גם כיום, על הציבור העולה להר-הבית בטהרה להפוך את המקום הזה למקום התפילה על "כל נגע כל מחלה" לפרט ולכלל, "ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת".

ג. תפילת חנה במשכן שילה

כתב הרמב"ם בהלכות תפילה (א, ג): "והכל היו מתפללין נוכח המקדש בכל מקום שיהיה". מה פירוש דבריו? הכסף-משנה כותב (בפירוש אחד) שהכוונה היא "בכל מקום שיהיה המקדש, בין שיהיה במדבר.. או בשילה.. בין שנבנה בית עולמים, לעולם מתפלל נוכח המקדש אשר עובדים בו להשם יתברך". וכן כתב רס"ג באמונות ודעות (ג, ט): "שהתפילה היתה בתחילה כנגד המשכן ואחר-כך שינה אותה והפנה אותה כנגד בית המקדש… לפי שהפניה לא היתה אלא כנגד הארון".

במסגרת עיסוקנו בתפילה במקדש, נתבונן הפעם בתפילה מפורסמת שהתקיימה במשכן, היא תפילת חנה (שמ"א א, בעקבות המלבי"ם).

הלכות גדולות מתפילת חנה

על תפילת חנה נאמר בגמרא (ברכות לא,א): "כמה הלכות גדולות יש ללמוד מאלו המקראות שנאמרו בחנה", ומכאן נלמדות הלכות יסודיות בתפילת העמידה – אמירת התפילה בלחש, כוונת הלב וכו'. אך מלבד אופןהתפילה יכולים אנו ללמוד מחנה את ערכו של מקום התפילה הלא הוא המשכן-מקדש.

חנה עולה למשכן בשילה יחד עם אלקנה אשהּ וכל ביתו, "ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה" – אלקנה עולה לשתי מטרות, להשתחוות ולזבוח, דהיינו "להתפלל לפני ה' ולזבוח שם זבחי תודה" (רד"ק), "ואע"פ שהיה מתפלל גם-כן בעירו, הנה התפילה בבית המקדש היא יותר נבחרת" (רלב"ג). על מה מתפלל אלקנה? המלבי"ם מפרש ש"היתה עלייתו להשתחוות, היינו להתפלל על חנה" שתפקד בבנים!

בתחילה הסתמכה חנה רק על תפילת בעלה הצדיק, אולם נקודת-המפנה מתרחשת כאשר חנה נוטלת את היוזמה להתפלל בעצמה על עצמה, כשנראה כי אלקנה התייאש מן הרחמים, באומרו לה "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים". כעת, כשחנה מגיעה אל תכלית מרירות-הנפש, היא חשה שאין הדבר תלוי אלא בה ופונה להתפלל נוכח המשכן. אכן, דוקא מתוך שברון-הלב ושפלות-הרוח, יכולה חנה "לפגוע" בתפילתה במקום הגבוה ביותר – "ותתפלל על ה'" – ולעורר רחמים רבים, שהרי "קרוב ה' לנשברי לב" [ובספרי החסידות מבואר שחנה בתפילתה זו התקשרה "למעלה מעלה מבחינת שם הוי"ה, המורה על התהוות העולמות וחיותן, כי אם ליבטל ולהכלל ביחודו יתברך במסירת נפש", תורה-אור פ' משפטים].

משום כך, אנו נפגשים כאן לראשונה עם התפילה בלחש, "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" – כי כאשר "ממריאים" כה גבוה בתפילה, אין העולם כולו תופס מקום ורק חנה לבדה נצבת עם ה' צבאות, הרבה ממעל לעולם הדבור. כאן מתחדשות הלכות תפילת לחש, מכח אמונתה של חנה כי ביכולתה לפנות ישירות אל הקב"ה ולשפוך את נפשה לפניו, בלא הזדקקות לאמצעים (ראה מלבי"ם).

תפילת חנה לפני ה'

נראה שהכח המיוחד של חנה בתפילתה נובע מהקשר החזק למשכן – אותו קשר שאלקנה בעלה כה טיפח והפיץ. חנה הרבתה "להתפלל לפני ה'", מתוך הידיעה כי במקום השראת השכינה ניתן לפנות אל ה' השומע שַוְעָת עניים ו"מקים מעפר דל". לכן נודרת חנה שבנה יהיה נתון לה' כל ימי חייו, "ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם". מקומו של הילד הזה הוא בבית ה', שם התקבלה תפילת אמו, כדבריה לעלי הכהן "אני האשה הנצבת עמך בזה… אל הנער הזה התפללתי" – "וכיון שנולד באמצעות התפלה של הכהן ובמקום הנבחר, ראוי לעמוד לפני הכהן בבית הזה" (מלבי"ם).

הילד הזה, פרי התפילה במשכן, הריהו שמואל הנביא, הוא אשר ימשח את דוד למלך וימסור לו את השליחות לבנות את המקדש. תפילת חנה מהווה אם-כן את התשתית לבניין העתידי של המקדש – אשר יִקָבָע כמקום התפילה לעולם.

גם היום, כאשר עולים אנו להתפלל בהר הבית, נוכח מקום המקדש, ביכולתנו לשאול מאת ה' את הבקשות העמוקות ביותר, הנאמרות בלחישה, מתוך הידיעה הודאית כי הננו עומדים לפני ה' ותפילתנו אינה חוזרת ריקם.

ד. לעלות בסולם בשער השמים

שלושת האבות הם מייסדי התפילה בעולם: "תפילות אבות תקנום. אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תיקן תפילת מנחה. יעקב תיקן תפילת ערבית" (ברכות כו,ב). והנה תפילת האבות קשורה במיוחד למקום המקדש; הדבר מפורש יותר לגבי יעקב אבינו, שבו נעסוק בהמשך, אך על תפילתו של יעקב אמרו גם חז"ל: "אמר (יעקב), אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי?" (חולין צא,ב) – "והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שהתפלל בו יצחק" (רש"י שם).

בית אל והר המוריה

נתמקד הפעם ביעקב אבינו (תחילת פרשת ויצא). והנה לאחר שמתקן יעקב תפילת ערבית, מתגלה לו סודו של המקום בו שכב כמקום תפילה: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים", "שער השמים – מקום תפילה לעלות תפלתם השמיימה" (רש"י). ו"מכאן אתה למד שכל המתפלל במקום הזה בירושלים כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים שם הוא ופתח פתוח לשמוע תפלה" (פרקי דר"א פל"ה).

אמנם לפי הפשט יעקב אינו מגיע לירושלים, אלא לבית אל, אולם חז"ל הבינו שהדברים הנאמרים כאן מתייחסים למקום המקדש בירושלים. וכיצד מתיישב הדבר עם המקרא שאינו יוצא מידי פשוטו? רש"י עמד על קושי זה ולכן פירש על-פי חז"ל ש"קפצה לו הארץ", דהיינו "שנעקר הר המוריה ובא לכאן" – יעקב נותן דעתו לבוא ולהתפלל בהר המוריה, ובדרכו נעצר בבית אל, אך בדרך פלא מגיע הר המוריה לאותו מקום ויעקב 'קולט' את קדושתו המיוחדת. ניתן להוסיף שבזמן האבות אכן היתה בית אל המקום המיוחד בפועל לעבודת ה', ורק בהמשך הדורות 'הועתקה' קדושת המקום מבית אל עד שהגיעה למקום הקבע במקדש. לפי זה, קפיצת הר המוריה אינה רק קפיצה במימד המקום, אלא גם במימד הזמן. יעקב אבינו, המקשר דעתו למקום המקדש, זוכה לחוות את סגולותיו של הר המוריה בעוד קדושת ההר שבפועל עדיין עלומה במקום ובזמן (וראה "שפת אמת").

המקדש באמצע הסולם

יעקב רואה בחלומו "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", ומזה מבין את מעלת המקום, "מה נורא המקום הזה" – כי לא בכל נקודה בארץ ניתן להציב סולם שראשו בשמים! "חידוש עצום" כזה, של קשר בין ארץ לשמים, יכול להיות רק במקום שהוא עצמו "שער השמים".

כיצד עומד אותו סולם? רש"י פירש שהסולם מוצב כך ש"מגיע אמצע שיפועו נגד ירושלים". ותמה הרמב"ן, וכי מה מיוחד באמצע הסולם? אך כבר באר המהר"ל: "אמנם בית המקדש במה שהוא בית-וַעַד השכינה, ושם יבאהאדם לעבוד את ה', יש בו שני הצדדים, מתיחס לעליונים ותחתונים והכל שוים בו, ולא יאמרו העליונים 'לנו הוא זה'… ולא יאמרו בני אדם 'לנו הוא זה'… ולכך ראוי שיהיה בית המקדש עומד תחת אמצע שפוע הסולם" (גור אריה). עניינו של המקדש להיות מְחַבֵּר בין שמים לארץ, ולכן הוא כנגד 'מרכז הכובד' שבאמצע הסולם, אותה 'נקודת ארכימדס' המאפשרת לאַזֵן עליה את אותו סולם מופלא.

סולם – תפילה

ומהו אותו הסולם? מבין הפירושים הרבים, נביא את פירוש הזוהר הקדוש: "סולם דא צלותא" – סולם זו התפילה. וכן על-דרך הרמז: "סולם בגימטריא קול" (בעל הטורים). את אותה תפילת ערבית שהתפלל יעקב קודם לכן, "ויפגע במקום", רואה הוא עתה בחלומו כסולם בין הארץ לשמים, ומכאן מבין כי זהו "בית התפילה".

נראה שסולם יעקב מהווה את הדגם הראוי לכל תפילה, כשהאדם המתפלל מציב עצמו כסולם העומד במקום המקדש, בין ארץ לשמים, וכמו שנפסק בשולחן ערוך (או"ח צה): "צריך שיכוף ראשו מעט, שיהיו עיניו למטה לארץ, ויחשוב כאילו עומד בבית המקדש, ובלבו יכוון למעלה לשמים".

*

אף אנו נלך בעקבות אבותינו שבאו להתפלל במקום המקדש העתיד עוד טרם נבנה. נעלה בסולם המוצב בהר המוריה, ונתפלל במקום "הנורא" הזה, בשער השמים.

ה. מקיפים ומתפללים בהר הבית

המשנה במסכת מדות (ב,ב) מתארת את סדרי הכניסה להר הבית בזמן המקדש: "כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל, חוץ ממי שאירעו דָבָר שהוא מקיף לשמאל. 'מה לך מקיף לשמאל?' – 'שאני אבל' – 'השוכן בבית הזה ינחמך'. שאני מנודה… השוכן בבית הזה יתן בלבך ותשמע לדברי חבריך ויקרבוך". התנועה הכללית בהר-הבית היא בכיוון ימין (נגד סיבוב השעון) – לפי ההלכה שמקפידים עליה במיוחד במקדש: "כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין" – מלבד האבל והמנודה המקיפים לצד שמאל, נגד כיוון התנועה.

ההקפה לשמאל – גמ"ח ותפילה

מדוע מקיפים האבל והמנודה לצד שמאל? מפרש ה'תפארת ישראל': "כדי להודיע צערו לרבים ויתפללו עליו", כדברי חז"ל על המצורע: "צריך להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים" (שבת סז,א). זהו ביטוי נפלא לגמילות-החסד שבמקדש, כאשר הרבים משתתפים בצער היחיד. וכן מצאנו שהיה מקום מיוחד במקדש לגמילות-חסדים, ככתוב בפרקי דרבי אליעזר (יז): "ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הקב"הוכשבנה בית-המקדש בנה שני שערים, אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן והיו אומרים לו 'השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות' והנכנס בשער האבלים… היו אומרין לו 'השוכן בבית זה ינחמך'… כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים".

ומלבד ההיבט של גמילות-החסד בכך שהציבור משתתף בצערם של הזקוקים לישועה ולנחמה, ראוי לייחד את המבט להקפת המקדש כחלק מסדר מיוחד של תפילה. עניין זה מודגש ביותר בברייתא במסכת שמחות (פ"ו), המשלימה את דברי המשנה: "ואלו הן שמקיפין דרך שמאל, אבל ומנודה ומי שיש לו חולה ומי שאבדה לו אבדה… מי שיש לו חולה, אומרים לו: 'השוכן בבית הזה ירחם עליו מיד'. מעשה באשה אחת שחלתה בתה ועלתה והקיפה, ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה נתרפתה. ומי שאבדה לו אבדה, אומרים לו 'השוכן בבית הזה יתן בלב מי שמצאה ויחזירה לך מיד'. ומעשה באלעזר בן חנניה בן חזקיה בן גוריון שאבד לו ספר תורה לקוח במאה מנה, ועלה והקיף ולא זז משם עד שבאו ואמרו לו נמצא הספר תורה. שמתחילה לא בנה שלמה הבית אלא על תנאי שכל מי שיש לו צרה יבא ויתפלל עליה". ההקפה לצד שמאל מהווה סדר מיוחד של תפילה, כשהאדם בא להתפלל בהר-הבית על צרתו הפרטית וכולם מצטרפים לתפילתו, ולא רק באבל ובמנודה, אלא בכל אדם שיש לו צרה, וכפי שמעוגן בדברי שלמה המלך ב"מגילת היסוד" של המקדש.

התפילה בהר הבית כיום

יש לשים לב ש"סיבוב התפילה" המתואר כאן אינו נעשה במקדש עצמו, אלא דוקא ברחבה החיצונית של הר הבית, תוך כדי הקפת המקדש סביב סביב. הדבר ניכר במיוחד בהקפתו של האבל, שכן במסכת שמחות (שם) מבואר שהאבל היה נכנס להר הבית כבר ביום השלישי לאבלו – והרי אז הוא עדיין טמא-מת ואסור לו להכנס למקדש עצמו (עזרת-ישראל, עזרת-נשים והחיל).

והנה בזמן-הזה אנו נחשבים טמאי-מת, ולכן מותר לנו להכנס רק לחלק החיצוני של רחבת הר הבית – כמובן לאחר טהרה כדין משאר הטומאות (וחובה ללמוד את ההלכות מפי הבקיאים בדבר!). נמצא שהעולים להר הבית כיום הולכים באותו "מסלול תפילה" של העולים והמקיפים בזמן המקדש!

ושאלה חשובה מתעוררת הלכה למעשה: האם כיום צריכים להקפיד על ההליכה לצד ימין? והאם העולה להר הבית בכדי להתפלל על החולה, למשל, צריך להקיף לצד שמאל? – כמה פוסקים הורו שאין צורך להקפיד בכך מפני שהלכה זו אמורה כחלק מסדרי המקום אך אין בה טעם במציאות הנוכחית, כששועלים רבים מהלכים בהר ככל העולה על רוחם…

מכל מקום, העולים להר-הבית בטהרה מקיימים למעשה את הקפת מקום המקדש והתפילה סביבו. וכשם שזוכים אנו להתפלל במקום בחורבנו, כן נזכה להתפלל בו בבניינו.

ו. ושם נעלה ונראה ונשתחווה

השתחוויה בעזרה

בפרשת השבוע (כי-תבוא) אנו קוראים על מצות הבאת הבכורים למקדש, אשר בסיומה – ואולי: בפסגתה – אנו משתחווים: "והנחתו לפני ה' אלהיך והשתחוית לפני ה' אלהיך. ושמחת בכל הטוב".

את מעשה ההשתחוויה אנו פוגשים במקדש עוד פעמים רבות. מפורסמת היא ההשתחוויה ביום-הכפורים: "והכהנים והעם העומדים בעזרה, כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן-גדול, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם" – אך גם בכל יום היו הנמצאים בעזרה משתחווים בשעת שיר-של-יום: "דברו הלוים בשיר. הגיעו לפרק – תקעו והשתחוו כל העם שבעזרה. על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחוויה" (הלכות תמידין ומוספין ו,ז). חיוב מיוחד של השתחוויה מוטל על הכהנים בשעת גמר עבודתם, כמו שניתן לראות בהלכות עבודת התמיד: "זה שדִשֵן המזבח הפנימי נוטל הטני שבו דשון המזבח ומשתחווה ויוצא. וזה שבידו המחתה צובר את הגחלים על גבי המזבח הפנימי… ומשתחווה ויוצא. וזה שבידו הכף נוטל את הבזך מתוך הכף… ומשתחווה ויוצא… ויקטיר המקטיר וישתחווה ויצא… זה שזכה בדישון המנורה נכנס… והטיב חמשה נרות… ומטיב שני הנרות… ומשתחווה ויוצא" (שם פרק ג).

השתחוויה בהר הבית

כל ההשתחוויות שהוזכרו מתקיימות במתחם הפנימי של המקדש, דהיינו בתוך העֲזָרָה – המוגדרת "מחנה שכינה", והנקראת לפני ה' במובנו המצומצם של המושג. אולם בנוסף לכך היו משתחווים גם סביב המקדש, בתוך רחבת הר הבית. כך אנו למדים במשנה מסכת שקלים (פ"ו): "שלש עשרה השתחוויות היו במקדש… והיכן היו משתחוים? ארבע בצפון וארבע בדרום, שלש במזרח ושתים במערב, כנגד שלשה עשר שערים". כלומר: "כשהגיע המקיף מבחוץ נגד כל שער הפתוח לעזרה, משתחווה לה' ומודה על נוי הבנין" (תפא"י). דעה אחרת מובאת במסכת מדות (פ"ב) ולפיה ההשתחוויות קשורות לסורג – גדר נמוכה שהקיפה את העזרות: "ושלש עשרה פרצות היו שם שפרצום מלכי יון. חזרו וגדרום וגזרו כנגדן שלש עשרה השתחוויות". כלומר: "כשאדם מגיע לפרצה מאותן הפרצות, משתחוה לה' ומודה על כריתת מלכות יון" (פיה"מ לרמב"ם). מכל מקום, לשתי הדעות מדובר על השתחוויה הנעשית ברחבת ההר, מחוץ לעזרה.

והנה המשנה מתארת מציאות שהעולים להר הבית היו מקיפים את המקדש סביב סביב (כפי שכבר הובא במדור זה), ומכאן שבדרך-כלל העולה להר הבית היה משתחווה 13 פעמים במהלך עלייתו. ונראה שבכך מקיים כל העולה להר הבית את מצות עבודת ה' במקדש, כדברי חז"ל "ואותו תעבודו – עובדו במקדשו", וכפי שפירש הרמב"ן (דברים ו,יג): "לעובדו במקדש בקרבנות ובשיר ובהשתחואות שם, כי זה יקרא עבודה".

פישוט ידים ורגלים

ההשתחוויות שבמקדש היו נעשות ב"פישוט ידים ורגלים", דהיינו שהאדם משתטח על הארץ בכל גופו! השתחוויה באופן זה, על-גבי רצפה, אסורה מחוץ למקדש, כמו שנאמר "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה" (ויקרא כו,א) – "לפי שההשתחוויה בפישוט ידים ורגלים ואסרה תורה לעשות כן חוץ מן המקדש" (רש"י). ההשתחוויה במקדש – מצוה, וחוץ למקדש – איסור דאורייתא.

בעל "מנחת חינוך" (מצוה שמט) מסתפק האם השתחוויה בפישוט ידים ורגלים מותרת רק בתוך העזרה או גם בכל הר הבית. אכן, מן המשניות שהובאו לעיל נראה לכאורה לפשוט את הספק ולהתיר השתחוויה מלאה בכל שטח הר הבית המקודש. דיון נרחב יותר בסוגיה נמצא בספרנו "אל הר המור", והלכה-למעשה יש לשאול מורה הוראה.

הכל בזכות השתחוויה

כאן המקום להזכיר כי במציאות הקיימת כיום בהר הבית, העולים להר בטהרה מנועים מלהשתחוות – על-פי דרישת "הואקף" המוסלמי ובאכיפת משטרת ישראל. שכן "פולחן דתי" לאלקי ישראל בהר הבית – אינו מתאפשר במדינת ישראל דהיום המחוייבת בחוק לחופש הפולחן (ולבית-המשפט העליון פתרונים). כך קורה שיהודים שבקשו להשתחוות בהר הבית הושלכו מן ההר (פשוטו כמשמעו) ואף הסתבכו בפלילים, בו בזמן ששוד העתיקות והרס המקום ע"י המוסלמים נמשך בשתיקת השלטונות…

נייחל בכל לב ליום שבו נוכל "לעלות ולהראות ולהשתחוות". "הכל בזכות השתחוויה. אברהם לא חזר מהר המוריה בשלום אלא בזכות השתחויה, 'ונשתחוה ונשובה אליכם'. ישראל לא נגאלו אלא בזכות השתחוויה… בית-המקדש לא נבנה אלא בזכות השתחוויה" (ב"ר נו,ב).