עלים לתרופה – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי הוי' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים"[א]. הרבה רמזים יש במצוה חביבה זו, שככל שמרבים לעסוק בה מגלים טעמים חדשים, ירוקים וריחניים.

ארבעה יהודים וארבעה איברים

נראה שהרמז המופרסם ביותר הוא לארבעה סוגים של יהודים: האתרוג, שיש לו טעם וריח, הוא מי שיש בו גם תורה וגם מעשים טובים; הלולב, שיש בו טעם (פרי התמר) ואין בו ריח, הוא מי שיש בו תורה ולא מעשים טובים; ההדס, שיש בו ריח ואין בו טעם, הוא מי שיש בו מעשים טובים ולא תורה; והערבה, חסרת הטעם והריח, היא היהודי הפשוט שאין בו תורה ומעשים טובים. אבל אין הכוונה ששלשת ה'מיוחסים' יתגאו על הערבה – הרי חייבים את כל ארבעת המינים יחד, "אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו"[ב] (והאתרוג במיוחד צריך להזהר מגאוה, כמו שרומזים ראשי התבות שלו "אל תבואני רגל גאוה"[ג]).

והנה עוד רמז יפה מהמדרש[ד]:

"כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה הוי' מִי כָמוֹךָ" – לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב. השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, וערבה דומה לפה, והאתרוג דומה ללב. אמר דוד, אין בכל האיברים גדול מאלו שהן שקולין כנגד כל הגוף. הוי "כל עצמותי תאמרנה".

נמצא שבנטילת ארבעת המינים אנו מחזיקים יחד גם את כל היהודים בעולם וגם את כל אברי הגוף שלנו, כאשר המיוחד באברים הללו הוא הקשר לתפילה: אנו מתפללים בשפתיים הדומות לעלי הערבה; אנו מכוונים את לבנו, הדומה לאתרוג; אנו משתחווים ומכופפים את חוט השדרה, הדומה ללולב; ואנו מביטים בעינינו, הדומות לעלי ההדס, ומצפים להתגשמות התפלה.

ה' מתיר אסורים בערבות

על גבי שתי מערכות הרמזים הללו, המפורשות בדברי חז"ל, באה קומה נוספת המתבקשת למקרא הפסוקים הבאים בתהלים[ה]: "הוי' מַתִּיר אֲסוּרִים. הוי' פֹּקֵחַ עִוְרִים הוי' זֹקֵף כְּפוּפִים הוי' אֹהֵב צַדִּיקִים". "פֹּקֵחַ עִוְרִים" מזכיר מיד את ההדס, שהרי ההדס דומה לעין, ו"זֹקֵף כְּפוּפִים" מזכיר את הלולב שהרי הלולב דומה לחוט-השדרה שאיתו נזקפים הכפופים. "אֹהֵב צַדִּיקִים" מתקשר לאתרוג, שהרי האתרוג הוא כנגד הצדיק. נשארנו עם "מַתִּיר אֲסוּרִים" וכעת נראה שהביטוי הזה מתקשר בהחלט לערבה.

נתחיל להתבונן בפסוקים לפי הסדר, לאור ההקבלה לארבעת המינים:

"הוי' מַתִּיר אֲסוּרִים" – הערבה. הערבה היא הפה והשפתיים, ובמיוחד הפה של היהודי הפשוט, ומתברר שפעמים רבות הפה שלנו נמצא במאסר וצריך להתיר אותו! הדימוי הזה לקוח מהנבואה המופלאה על הנחל העתיד לצאת מן המקדש "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"[ו] – המלה 'תְרוּפָה' (שזו ההופעה היחידה שלה בתנ"ך) נדרשת בחז"ל כנוטריקון "להתירפה אִלְּמִים… להתיר פה עקרות"[ז], וברור שהעלה המתאים ביותר להתיר את הפה של האלמים הוא העלה של "ערבי נחל", הדומה לפה.

במישור האישי, הפה והדבור נמצאים במאסר כאשר יש מצב של 'חסימה' והאדם הוא כמו אלם שאינו יכול להתבטא בצורה נכונה ומשמעותית. אולי הוא שופע דיבורים, אבל הכל מלים חלולות, נוגעות רק ברובד החיצוני של החיים, כמו כלב נובח 'הב הב'… ובעיקר חסומה התפילה, ממלמלים את מה שכתוב בסידור, אבל חשים שהכל 'תקוע', לא זורם כראוי. ולפעמים בכלל לא מסוגלים להתפלל, כמו אדם שחסרה לו האמונה היסודית שבאמת 'יש עם מי לדבר'! החסימות האלה הופכות את האדם לעָקָר, סגור בתוך עצמו, אינו מסוגל להוציא מהפה דיבור משמעותי ובכלל לא 'להוליד'. צריך תרופה דחופה, "להתיר פה" של האלמים והעקרות.

סוג נוסף של בית-אסורים נוגע במישור הכללי, כאשר אנחנו לא מצליחים להביע את האמיתות הכי פשוטות שלנו כיהודים. כל מיני כבלים ומחסומים, אמיתיים או דמיוניים, מוסכמות חברתיות ודפוסי-חשיבה – מכניסים אותנו לבית-אסורים שאין בו חופש דיבור. בית האסורים הגדול בהיסטוריה היה במצרים, "בית עבדים" שאף אחד אינו יכול לצאת משם, ומבואר בקבלה שבמצרים היה הדבורעצמו נתון בגלות. צריך לצאת לחרות, לפתוח את הפה ולומר ללא מורא ובשפה ברורה את הנחות היסוד שלנו, "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – כמו שביציאת מצרים אנו פותחים את הפה ומדברים בפה-סח [פסח], "והגדת לבנך"…

התרופה העיקרית להתיר את הפה ולהוציאו ממאסר היא האמונה, כמו שנרמז בפסוק "האמנתי כי אדבר"[ח]. ודוקא אמונה תמימה, כזו שיש ליהודים הכי פשוטים, שנראים ללא הרבה טעם וריח, אבל יודעים לפתוח ספר תהלים ולהתפלל, לדבר ולדבר, כמו עצי ערבה מרשרשים על שפת הנחל. בנקודת השיא של האמונה, אנחנו מכירים בכך שעצם היכולת לפתוח את הפה ניתנת לנו כמתנה מה', כמו שאנו אומרים כהקדמה הכרחית לתפילת עמידה "אֲ-דֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ"[ט]. אפילו כולנו חכמים וכולנו נבונים, עלינו לסגל לעצמנו את האמונה הפשוטה הזו, תוך זהירות שלא 'להתחכם' יותר מדי, אלא לדבר דבורים של אמונה, לדבר עם ה' בתפילה ולעסוק בדברי תורה, וגם במישור הציבורי – לומר בלי להתבייש, בתוקף בפשטות ובחן, את כל האמת של התורה.

ה' פוקח עורים בהדסים

"הוי' פֹּקֵחַ עִוְרִים" – ההדסים. העינים מוזכרות בתפילה בסוף ברכות הבקשה בתפילת עמידה "וְתֶחֱזֶינָה עֵינֵינוּ בְּשׁוּבְךָ לְצִיּוֹן בְּרַחֲמִים" – אנו רוצים לראות בעינינו את התגשמות כל התפילה (ואז מיד עוברים לברכות ההודאה, "מודים אנחנו לך"). כמו כן, חז"ל מדריכים "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה"[י] והדבר נלמד מדברי ה' על המקדש "והיו עיני ולבי שם כל הימים"[יא] – דהיינו שהאדם המתפלל מציב מול עיניו את השראת השכינה במקדש, המהווה שיא של שלמות, "התאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים"[יב]. במקדש עצמו יש ביטוי מיוחד שהיו אומרים בשמחת בית השואבה, "אנו לי-ה ולי-ה עינינו"[יג] – אנו פונים לה' ועינינו מצפות שה' יגשים את התפילה במציאות הנראית לעין.

לאחר שיצאנו מבית האסורים והתחלנו לדבר דברי אמת ואמונה, מגיעים לשלב הבא – לפקוח את העינים ולזהות את היעד שאליו אנחנו הולכים. המושגים של גאולה ומשיח, כמו גם בניין המקדש והחזרת השכינה לציון – עוסקים בעתיד שאנו צועדים אליו ואותו צריך לראות בעינים, "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון"[יד]. כדי לראות את היעד, לא צריך להרחיק נדוד. צריך רק לפקוח את העינים ולראות אותו, נמצא ממש כאן – כמו שמודגש במושג התגלות המשיח, רק להסיר את המסך והוא מתגלה.

כך גם הכריז הרבי מליובאוויטש שבנוגע לגאולה עלינו רק "לפתוח את העינים" ולראות ש"הנה זה [משיח] בא". פתיחת העינים אינה משהו פאסיבי אלא עבודה הנדרשת מאיתנו, לצייר לעצמנו היטב ציור של הגאולה ואז לפקוח את העינים ולהגשים אותה מיד במציאות. "לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ"[טו].

ה' זוקף כפופים בלולבים

"הוי' זֹקֵף כְּפוּפִים" – הלולב. בעבודת התפילה, הלולב מציין את הדרך כיצד אנו מתפללים; כורעים ומשתווים וזוקפים (ארבע פעמים במהלך תפילת עמידה), וחז"ל אמרו בפירוש "המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה"[טז], וכן אמרו ששמונה-עשרה הברכות בתפילת עמידה הן כנגד שמונה-עשרה חוליות שבשדרה[יז].

לאחר שיצאנו מן המאסר ופתחנו את הפה, לאחר שאנו מצליחים לצייר לעצמנו את היעד בעתיד, אנו מגיעים לעצם חוויית ההתקדמות מול ה' – בדרך של כריעה וזקיפה. כלומר, מצד אחד אנו מבטלים את עצמנו לגמרי בהשתחוויה שמשמעותה 'ביטול במציאות' בפני ה', בכך שהאדם משפיל לגמרי את קומתו בתנועה נפשית של 'רצוא' כלפי מעלה. אך מיד אחר כך, ומתוך כך, אנו שבים וזוקפים את קומתנו, מפני שה' מעניק לנו חיים וזוקף את קומתנו, "הוי' זוקף כפופים" (ומכאן למדו חז"ל שזוקפים כאשר אומרים את שם ה'[יח]), בתנועה נפשית של 'שוב' למציאות החיים שלנו.

מי שאינו יודע לכרוע ברך, נתון בחטא הגאוה והחיים שלו הם מעגל-סגור שסופו חדלון. אבל מי שיודע להשתחוות, כמו נענועי הלולב החי, מקבל חיים מלמעלה – לולב בגימטריא חיים (וגם בהלכה נאמר שלולב יבש פסול מפני שהוא מת, ו"לא המתים יהללו יה"[יט]) – ואז הוא יכול לשוב לזקוף את קומתו. זהו דופק-החיים של האדם הפרטי, ברצוא-ושוב, וזהו גם הכוח של הציבור לעמוד בקומה זקופה, "ואולך אתכם קוממיות – בקומה זקופה"[כ], מתוך כריעת ברך פנימית בפני ה'.

ה' אוהב אתרוגים צדיקים

"הוי' אֹהֵב צַדִּיקִים" – אתרוג. האתרוג דומה ללב, ומקומו בתפילה מרכזי ביותר, שהרי התפילה כולה היא "עבודה שבלב". להיכן בדיוק פונה הלב? "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה"^י – הלב היהודי פונה כלפי מעלה, בבירור וזיכוך הכוונה בתפילה שהיא רק לה' לבדו, ולא לאף ממוצע.

האתרוג מבטא סוג מיוחד של אהבת ישראל. ודאי שצריך לאהוב כל יהודי, אבל יש אהבה מיוחדת כלפי הצדיק שאני קשור אליו במסירות, הצדיק 'שלי' שבעיני הוא היהודי הכי 'יפה' ומהודר בעולם, ממש "פרי עץ הדר". אפשר לומר שהיחס שלנו לצדיקים הוא שמביא לכך ש"ה' אוהב צדיקים", כי אם ה' אוהב אותי והוא רואה שאני אוהב את הצדיק אזי גם הוא אוהב את הצדיק… (כמו שמוסבר בחסידות[כא] ששלמות אהבת ה' היא באהבת ישראל, כיון שה' אוהב את ישראל ושלמות האהבה היא לאהוב את מה שהאהוב אוהב).

אך אנו לא מסתפקים בכמה צדיקים-אתרוגים מהודרים. הרי ה' אוהב עד מאד כל יהודי, "אהבתי אתכם אמר ה'"[כב]. כאשר ה' מסתכל עלינו הוא רואה שכולנו אתרוגים צדיקים, "ועמך כלם צדיקים"[כג]. כך גם על כל יהודי להאמין בעצמו, כי אם ה' אוהב אותך בכל מצב סימן שבתוך הלב שלך אתה ממש צדיק. וגם אם אתה מרגיש את עצמך שחור משחור (כמו "אתרוג הכושי"[כד]), עליך לחפש היטב עד שתמצא בתוכך "נקודה טובה"[כה] ולשמוח בה עד מאד.

אם כן, יש לנו את המתכון המושלם לתרופה טבעית: קח שתי ערבות, התחזק באמונה, ושפתותיך יפתחו בדבורים טובים; הוסף שלשה הדסים, ועיניך יפקחו לראות את היעד אליו הולכים; קח לולב אחד, ושדרתך תימלא חיים, תכרע בבטול ושוב תזדקף; ולבסוף, פרי עץ הדר, טעים וריחני, לאהבת ה' ואהבת ישראל שכולם צדיקים.

 מתוך התוועדות ט"ז תשרי תשע"ג, ומאמר 'ארבעת המינים' בספר תום ודעת

[א] ויקרא כג, מ.

[ב] ויקרא רבה ל, יב.

[ג] תהלים לו, יב.

[ד] שם פיסקא יד.

[ה] תהלים קמז, ז-ח.

[ו] יחזקאל מז, יב. מכאן מקור הביטוי "עלים לתרופה", כמו שנקרא ספר האגרות של רבי נתן מברסלב (עלים במובן של דפים-מכתבים).

[ז] סנהדרין ק, א.

[ח] תהלים קטז, י.

[ט] שם נא, יז.

[י] יבמות קה, ב.

[יא] מלכים א' ט, ג.

[יב] תנחומא נשא טז.

[יג] משנה סוכה ה, ד.

[יד] ישעיה נב, ח.

[טו] שם מב, ז.

[טז] ברכות כח, ב.

[יז] שם.

[יח] שם יב, א.

[יט] ירושלמי סוכה פ"ג ה"א.

[כ] ויקרא כו, יג ופירוש רש"י שם.

[כא] לוח 'היום יום' כ"ניסן, בשם אדמו"ר הזקן.

[כב] מלאכי א, ב.

[כג] ישעיה ס, כא.

[כד] סוכה לד, ב.

[כה] לקוטי מוהר"ן רפב.