שתי פנים במתן תורה. הרצון והאונס. הרצון מפורש בפסוקים, באמירת "נעשה ונשמע" וכו', והאונס – בדברי חז"ל הידועים "כפה עליהם הר כגיגית". מה היחס בין השניים, ומה מבטא באמת את השייכות העצמית של ישראל לתורה?
הפסוקים וחז"ל
בתורה מפורש ומודגש שלקראת מתן תורה היתה נצרכת הסכמה וקבלה מרצון של ישראל. בתחילה ה' שולח את משה לומר לישראל "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים… ועתה אם שמֹע תשמעו בקולי… והייתם לי סגולה מכל העמים…", ישראל מסכימים: "כל אשר דבר ה' נעשה [וברבינו בחיי: הודו וקבלו עליהם עול התורה והמצוות ועשו כן ברצונם]. וישב משה את דברי העם אל ה'" – ורק אז ניתן להמשיך לקראת מעמד הר סיני, עשרת הדברות ומתן תורה. הדבר בולט במיוחד בהשוואה לכל הכתוב מתחילת ספר שמות: זוהי הפעם הראשונה, מתחילת שליחותו של משה רבינו להוציא את ישראל ממצרים, שהקב"ה פונה לישראל וממתין לתשובתם!
והנה, מפורסם מאמר חז"ל שה' הכריח את ישראל לקבל את התורה:
" "ויתיצבו בתחתית ההר" – אמר רב אבדימי… מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם"[א].
ובמבט ראשון, נראה שיש כאן סתירה גמורה – האם קבלת התורה היא מרצון או מאונס?
הכפייה להסכים
אמנם תחילה יש לשים לב שגם במעשה זה עצמו של כפיית ההר כגיגית ברור שהעיקר הוא הקבלה של ישראל, "אם אתם מקבליםהתורה – מוטב"! ומדוע הקב"ה לא הודיע לישראל בפשטות שהם מחוייבים מכאן ואילך לקיים את התורה כגזרת מלך עליהם, כמו שלפני כן לא שאל את הסכמתם להוציאם ממצרים? אלא ודאי שאי-אפשר לוותר על הקבלה שלנו, שזהו עצם העניין! לכן גם הכפיה נועדה להביא לקבלה והסכמה, וכמו שמצינו כיוצא-בזה בהלכה "חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמר 'לרצונו', כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה אומר בגיטי נשים"[ב] – כלומר, ע"י הכפיה יש הסכמה וקבלה שמוגדרת כרצון.
ועוד: הנה כל המפרשים שואלים: מדוע היה צורך לכפות את ישראל, והרי הם כבר קבלו מרצון? וכדברי התוספות (שם): "ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע…" [ובהמשך נביא את תירוצם].
ולכאורה היה מקום גם לשאלה הפוכה – שהתוס' ושאר המפרשים כלל אינם שואלים: אם כבר ה' כופה אותנו לקבל את התורה, מדוע צריך גם לשכנע אותנו ולקבל את הסכמתנו? השאלה מתחדדת במיוחד לפי הדעה שכריתת הברית הכתובה בסוף פרשת משפטים נעשתה לאחר מתן תורה[ג], ואז אמרו ישראל "נעשה ונשמע". נמצא שלאחר מתן תורה, שנעשה בכפיית ההר-כגיגית, התקיים מעמד נוסף של הסכמה באמירת "נעשה ונשמע" וכריתת ברית מרצון – ומה הצורך בכך?
אלא שודאי אין זו שאלה כלל: ברור שיש צורך מהותי שישראל יסכימו לקבלת התורה ואי אפשר להסתפק בכפיה! וגם אם הסכמה שלאחר כפיה נחשבת כרצון (כמו בהלכה לגבי קרבנות וגיטין), אין זה רצון מספיק לקבלת התורה שחייבת לבוא (גם) מתוך בחירה של ישראל!
וכן עולה גם מהמשך הגמרא, מיד לאחר המימרא של רב אבדימי:
אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשוורוש.
כלומר, אין תוקף מחייב לקבלת התורה אם היא היתה בכפיה ללא הסכמה, ולכן יש כאן "מודעא רבה" כפירוש רש"י: "שאם יזמינם לדין 'למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם?' – יש להם תשובה שקבלוה באונס". דהיינו, אם קבלת התורה היתה רק בכפיה, באמת היא לא היתה מחייבת אותנו[ד].
מכל זה עולה שהיסוד העיקרי בקבלת התורה הוא ההסכמה מרצון, באמירת "נעשה" ו"נעשה ונשמע", אלא שהיה גם מעשה של כפיה. כעת נותר רק לברר: לפי זה – אם רק הקבלה מרצון היא המחייבת – מהו הצורך בכפיית ההר כגיגית, וכן מה התועלת שיש בזה? וכן לאידך יש לשאול: אם אכן היתה הסכמה מרצון, מדוע יש כאן "מודעא רבה"?
ביאור התוספות
הרבה מאוד עסקו בספרים בנושא זה של כפיית ההר כגיגית, אך נתמקד כאן בשלשה ביאורים עיקריים הנוגעים לענייננו.
התוספות כתבו: "כפה עליהן הר כגיגית – ואע"פ שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן". כלומר, אמנם ישראל קבלו כבר מרצון, אבל יש לחשוש שבשעת המעמד גופו יחזרו בהם.
ונראה בביאור דבריהם שהכפיה באה רק כדי למנוע שלא יחזרו בהם מהסכמתם. וכיון שמתחילה היתה קבלה מרצון, והכפיה רק גורמת שלא יהיה שינוי מצב – אין זה נחשב כקבלה מחמת כפיה אלא כקבלה מרצון. אלא שכיון שבסופו-של-דבר היתה גם כפיה, יש כאן מעין ערעור על התוקף המחייב, וזוהי ה"מודעה רבה" שהיא יכולת-טענה של ישראל לפטור עצמם מעונש מפני הכפיה, אבל אליבא דאמת זה נחשב כקבלה מרצון[ה].
ולתוספת ביאור: אם היו ישראל חוזרים בהם מחמת האש הגדולה במעמד הר סיני וממה שיצאה אז נשמתם – היתה זו חזרה בטעות, שכן כל זה היה ודאי לטובת ישראל, אלא שהיה בזה פחד גדול והיה קשה לעמוד בדבר[ו]. ועל זה באה הכפיה – לחזק את ישראל שישארו בהסכמתם הראשונה ולא יתפתו לחזור בהם.
ביאור המהר"ל
והנה המהר"ל מפראג האריך לבאר את עניין כפיית ההר כגיגית במקומות רבים בספריו הקדושים[ז], ותורף דבריו שנתינת התורה היא דבר הכרחי, יסוד העולם שאי אפשר מבלעדיו, ולכן הקב"ה מצידו נותן את התורה כדבר אלוקי ומוכרח ונצחי:
"מה שכפה עליהם ההר, שלא יאמרו ישראל אנחנו קבלנו התורה מעצמנו, ואם לא היינו רוצים לא היינו מקבלים התורה, ודבר זה לא היה מעלת התורה, כי התורה כל העולם תלוי בה, ואם לא היתה התורה היה העולם חוזר לתהו ובהו, ולפיכך אין ראוי שתהיה קבלת התורה בבחירת ישראל, רק [=אלא] שהיה הקב"ה מחייב ומכריח אותם לקבל התורה, שאי אפשר זולת זהשלא יחזור העולם לתהו ובהו."
אמנם, אין כוונת המהר"ל שישראל לא קבלו את התורה בבחירתם וברצונם. אדרבה, המהר"ל לא מוכן לקבל את דברי התוספות הנ"ל, שאילולא כפה עליהם הר כגיגית היו ישראל חוזרים בהם מחמת האש הגדולה:
"ולפי הנראה אין הדברים האלו ברורים שנאמר כי ישראל יחזרו מקבלת התורה אשר לא יסוף זכות זה מזרעם וזרע זרעם עד עולם [כידוע כמה הפליגו חז"ל בזכות הגדולה של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע[ח]], ומה זכות הוא זה שמא אם לא כפה עליהם ההר היו חוזרים?"
כלומר, המהר"ל אינו מוכן למעט בכהוא-זה מזכותם הגדולה של ישראל שקבלו את התורה ברצון, וודאי שלא היו חוזרים בהם מדבר זה!
יתירה מזו, המהר"ל מבאר את החסרון ב"מודעא רבה" ואת החידוש בימי הפורים, שרק קבלת התורה מרצון מעידה על כך שהתורה היא דבר 'עצמי' לישראל. וזו לשונו:
"אם לא היה זה, היה מודעה רבה לומר כי קבלת התורה בהכרח, והדברים המוכרחים אינם בעצם. ולפיכך אם היו עוברים התורה יוכלו לומר כי אין התורה ראוי להיות לישראל בעצם, כי הדברים המוכרחים אינם בעצם, ואחר שהתורה אינה בעצם להם, אם כן אין התורה ראוי להם מצד עצמם… וכאשר חידשו ישראל מצוה אחת מן המצוות [בפורים], אז נראה כי התורה לא היה באונס כלל ודבר הכרחי, רק כי התורה להם בעצם גם כן. ובזה כאילו היה תחילת קבלת התורה ברצון כי הוכיח הסוף על התחלה"[ט].
אם כן, לפי המהר"ל יש כאן שני מסלולים מקבילים ששניהם נצרכים: מצד אחד, התורה היא דבר אלוקי ומוחלט, ולא נובעת מהחלטה ובחירה אנושית, ולכן היא מופיעה כהכרח מלמעלה למטה. מצד שני, ישראל מקבלים את התורה בבחירתם הגמורה, מלמטה למעלה, "נעשה ונשמע אמרו כאחד". מה שהתורה באה בכפיה ובהכרח זה מעיד על כך שהיא דבר 'עצמי' לעולם, ומה שהתורה באה בבחירתנו זה מעיד על כך שהתורה היא דבר 'עצמי' לנו!
כל זה רק מגדיל את הפלא במתן תורה: הקב"ה מצידו רוצה ו'מוכרח' כביכול לתת את התורה, אבל כדי שהתורה תתקבל מצידנו כראוי מוכרח הדבר שאנחנו נסכים לכך בבחירתנו ומרצוננו. שני המסלולים המקבילים חייבים להפגש בהתאמה מלאה. לכן הקב"ה "היה מפתה ומרצה אותם קודם" (לשון המהר"ל שם) עד שהסכמנו בלב שלם, ולאחר מכן הראה לנו שמצידו הוא גם מכריח אותנו ואין אפשרות קיום לנו ולעולם ללא התורה.
ועם כל זה, היה נצרך להגיע אחר-כך לימי הפורים, שבהם היתה ההתעוררות רק מצידנו, כדי לגלות למפרע על תוקף בחירתנו בתורה, שאיננו רק כאנוסים לקבלה אלא מקבלים ברצון גמור, בלב שלם ובנפש חפצה, כך שלבסוף "הרי התורה לישראל מצד הנותן שרוצה בזה [כמו שמודגש בכפיית ההר] ומצד המקבל שהם ישראל [כמו שהוברר בפורים]", "כי התורה לישראל ברצון מצד עצמם [כמו שנראה מבחירתם ברצון], אבל הכרחי היה להם מצד השם יתברך, כאשר ראוי לכל הדברים אשר הם שלמות העולם שראוי שיהיה מוכרח ואינו אפשרי".
ביאור אדמו"ר הזקן
ביאור נוסף, שממתיק יותר את העניין, הוא ש"כפה עליהם הר כגיגית" פירושו שהקב"ה הראה לישראל אהבה רבה כל-כך שהיא שהביאה להסכמתם וקבלתם, וכדברי אדמו"ר הזקן[י]:
"עניין הקדמת נעשה לנשמע שהוא בחינת הבטול שמבטל רצונו מכל וכל כאילו אין לו רצון בפני עצמו, רק שירצה כל מה שהוא רצון העליון ב"ה… ואיך יבואו לבחינת ביטול גדול כזה? הנה לזה היה עניין שכפה עליהם הר כגיגית, שהוא בחינת "וימינו תחבקני" דהיינו התגלות אהבה עליונה מלמעלה על ישראל… שעל ידי אהבה עליונה זו נתעורר גם כן האהבה בנשמות ישראל עד שבאו למעלה ומדרגה שהקדימו נעשה וכו'… וזהו ענין שכפה עליהם הר, הוא בחינת אהבה העליונה שנקראת הר…
וזהו פירוש מה שאמרו ז"ל "מכאן מודעא רבה לאורייתא", דהיינו שהתעוררות זו בלבם לקבלת התורה בבחינת מסירת נפש ובטול עד שהקדימו נעשה לנשמע, לא היה זה מצדם בבחירה ורצון אשר מעצמם לבד, אלא שעל ידי הגילוי מלמעלה דבחינת אהבתי אתכם על-ידי-זה דוקא נתעורר בהם הרצון והאהבה כו'. ואעפ"כ הדר וקבלוה ברצון גמור בימי אחשורוש שהיה מסירת נפש בכל ישראל מעצמם שלא על ידי התעוררות מלמעלה בתחילה… דהא אז היה בחינת הסתר פנים…."
לפי זה, הקשיים שהעלינו מתחילה כלל אינם מתחילים. שאלנו: אם אי אפשר לחייב את ישראל מבלי שיקבלו את התורה ברצון, מה הצורך בכפיה ומה הטעם שבה? אבל כעת אנו מבינים שהכפיה אינה סותרת את הבחירה ברצון. סתירה כזו קיימת רק כשכופים את האדם על דבר שהוא אינו רוצה, אבל הכפיה כאן היינו שישראל ראו את אהבת ה' אליהם והכירו עד כמה טוב להיות עבדי ה' ולקבל את התורה. במצב כזה הרצון וההכרח אינם סותרים, כמו שהאדם מתייחס לדבר אהוב ויקר מאוד, שהוא רוצה בו וגם מוכרח אותו (וכמו החיים עצמם, שאדם הבריא בנפשו חפץ בחייו וגם מוכרח בהם). כך כאשר ישראל נוכחו לדעת עד כמה ה' אוהב אותם – ובודאי גם דברי התורה הם "נחמדים מזהב ומפז רב" ו"הם חיינו ואורך ימינו" – ממילא הם גם רוצים וגם מוכרחים לקבל את התורה[יא].
והנה, התוספות והרבה מפרשים נקטו בפשטות שאמירת "נעשה ונשמע" וכפיית ההר כגיגית היו שני דברים נפרדים (ולפי התוס', אמירת "נעשה ונשמע" קדמה לכפיית הר כגיגית, ראה הערה ג). אולם אדמו"ר הזקן נוקט שאמירת "נעשה ונשמע" היא התגובה של ישראל לכפיית ההר כגיגית (כפי שביאר הרבי מליובאוויטש[יב])! ונראה שבאמת אם אנו מסבירים את הכפיה כאונס אזי מסתבר להפריד בין המעשה של הכפיה לקבלה ברצון, שאם לא כן יצא שאין כאן קבלה מתוך רצון. אולם לפירוש אדה"ז שהכפיה היא גילוי אהבת ה', מסתבר לומר שהיא שהביאה לקבלה מרצון, ואין כאן כלל חסרון של אונס.
ומכל מקום, במצב הזה יש עדיין חסרון מסויים; כיון שאהבת ישראל לא באה בהתעוררות שלהם מלמטה, ואין זה בחירה ורצון גמור "אשר מעצמם לבד", ועל כן יש כאן "מודעא רבה" שנתקנת רק בפורים כאשר גם ללא גילוי מפורש מלמעלה היתה התעוררות גמורה מלמטה. הצירוף של האתערותא-דלעילא במתן תורה, ושל האתערותא-דלתתא בפורים יוצרים יחד את ההשלמה ההדדית של בחירת ה' בישראל ובחירת ישראל בה', של מתן תורה מאת ה' וקבלת התורה ע"י ישראל. ויש לומר שאמנם מתן תורה מן השמים היה רק פעם אחת בכל הדורות, אבל קבלת התורה מצידנו נעשית בכל דור ודור מחדש, כל פעם ברצון גדול יותר, שהרי עיקר התכלית היא שאנו נקיים את התורה והמצוות מרצון גמור ובאהבה רבה, "כִּי תָשׁוּב אֶל הוי' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ"[יג]. וכדברי הנביא[יד]:
"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם הוי' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" – "תעבדוני מאהבה ולא מיראה. אישי, לשון אישות וחיבת נעורים. בעלי, לשון אדנות ומורא"[טו].
– "כי שם 'בעל' הוא נקרא על שם שהוא בועל אותה ופועל בה, מצד האיש הפועל בנקבה. וכיון שהוא מצד הדבר הפועל החבור, אפשר שיהיה פרוד לדבר זה מצד ישראל. אבל שם 'איש' לא נקרא מצד שהוא פועל בה רק מצד חיבורם יחד וחיבור שלהם מצד עצמם, לכן אין בטול לזה… לעתיד לא יהיה הוא יתברך פועל בהם החיבור, אבל ישראל יהיו מתחברים בו יתברך"[טז].
[א] שבת פח, א.
[ב] ערכין כא, א. וראה רמב"ם בהלכות גירושין ב, כ, שבאר מדוע זה נחשב לרצונו, ואולי ניתן לומר כך גם בנד"ד.
[ג] כדעת רשב"ם, ראב"ע, רמב"ן ואוה"ח שמות כד, א – לעומת רש"י שם. והיא מחלוקת תנאים במכילתא. אמנם מדברי התוס' הנ"ל מוכח שהם נקטו בפשטות שאמירת "נעשה ונשמע" היתה קודם מתן תורה, וכדעת רש"י. וכן מוכח ממדרש תנחומא פרשת שופטים ט: "והלא אמרו מתחילה נעשה ונשמע", עיי"ש.
[ד] ואם כן צריך לחלק בין זה לבין ההלכה "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", ואכמ"ל.
[ה] ולפי זה אין מקום לקושיית הרמב"ן (בחידושיו לשבת שם) מדוע נענשו ישראל עד ימי אחשוורוש, עיי"ש. וכן מצאתי בכלי יקר עה"ת (שמות יט, יז) שבאר על פי דרכו את עניין כפיית ההר כגיגית אע"פ שישראל קבלו את התורה מרצון טוב, וכתב " ורב אחא בר יעקב אמר אע"פ שלא רצה לאנסם על קבלת התורה, מכל מקום נמשך נזק מזה אל הדורות הבאים שיטעו לומר אנוסים היינו… ובימי אחשורוש… קבלו עליהם שלא לטעון עוד טענת אונס כי טענה בטעות היא".
[ו] וכיו"ב כתב המהר"ל בגור אריה שמות יט, יז: "ואולי התוספות סבירא להו דכיון דמחמת יראה חזרו להם [כלומר, שאם היו חוזרים היה זה מחמת היראה, ולא מחוסר רצון לקבל את התורה], לא נחשב לחזרה למעט זכותם".
[ז] גור-אריה שמות יט, כב. תפארת ישראל פרק טז, פרק לב ופרק נא. נצח ישראל פרק יא. באר הגולה הבאר השלישי. אור חדש בפתיחה. דרוש על התורה בהקדמה. חדושי אגדות על עבודה זרה דף ב. הציטוטים בהמשך חלקם מגור אריה וחלקם מתפארת ישראל פל"ב.
[ח] ראה מאמרי חז"ל בשבת פח, א.
[ט] מכל מקום, ברור שהמהר"ל מדגיש במיוחד את הצד השני, שהתורה היא דבר אלוקי ומוחלט ונצחי – זהו העיקר הגדול שבא המהר"ל ללמד, ובו הוא מאריך ומרחיב ומעמיק בספריו (כשם שהוא מאריך ללמד על הההחלטיות האלוקית של של סגולת ישראל וגאולת ישראל, כנודע). אך ודאי שהמהר"ל כתב את ספריו על גבי רקע מסויים, שלא תמיד צריך להאריך בו והוא בבחינת "פשיטא". ובהקשר שלנו: החשיבות של מעשי האדם ברצונו ובחירתו היא דבר ידוע וברור (כמו שהאריך למשל הרמב"ם בהלכות תשובה), והמהר"ל בא לחדש שיש מימד מהותי ביותר של הצד האלוקי שאינו נובע מבחירת האדם (שיכולה להיות כך או אחרת). אבל יש להזהר מלמחוק חלילה את החשיבות של הבחירה האנושית ולהפוך את התורה לאמיתוֹת שבהם האדם הוא רק אובייקט שהדברים מתרחשים איתו ובו.
[י] תורה אור מגילת אסתר דף צח, ד, עיי"ש באריכות. ובהרחבה בשערי אורה לאדמו"ר האמצעי, שער הפורים, דף צו, ב ואילך. וראה עוד בעקידת יצחק שער מד, ומשך חכמה שמות יט, יז.
[יא] ניתן להתאים את הדברים הללו עם דברי המהר"ל דלעיל, ולומר שגילוי האהבה מלמעלה היא כאשר הראה הקב"ה לישראל עד כמה הוא 'מוכרח' שהם יקבלו את התורה, וממילא לא היתה להם ברירה אלא לבחור גם הם בתורה.
[יב] הובאו דבריו במראי-מקומות והערות לתורה אור הנ"ל, וכתב שדברי אדה"ז הם ע"פ מדרש תהלים (א, ד).
[יג] דברים ל, י.
[יד] הושע ב, יח.
[טו] פירוש רש"י שם.
[טז] נצח ישראל למהר"ל פרק מז, ראה שם בכל דבריו הנעימים.
