הפרק השמיני מסדרת המאמרים "המקדש בשנה".
א – ירח בול – גמר בנין שלמה
חדש מרחשון, ככל החדשים ה"חסרים", האור המיוחד לו באורות-המקדש, טמיר ונעלם, וצריך התבוננות יתירה לגלותו, להפיק "הלכות מרובות" מן ה"מקרא המועט", מהם נקח חזוק ידים לכינון עבודת המקדש.
במקרא מצוין מרחשון, כחדש שבו כלה שלמה המלך לבנות את בית המקדש "בשנה הרביעית יוסד בית ה' בירח זיו [=הניחו יסודותיו בחדש אייר – הוא החדש המקביל בשנה לחדש מרחשון], ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני, כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו, ויבנהו שבע שנים" (מלכים-א ו לח)
חדש "בול" הוא חדש מרחשוון, החדש השמיני, ולמה נקרא שמו בול בהקשר הזה? – אמרו חכמים במדרשם (ילקוט מלכים קפד): מהו בירח בול – בירח מבול חסר מ"ם, כנגד ארבעים ימי המבול (שהחלו בי"ז במרחשון), שאעפ"י שנשבע הקב"ה "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ" – אעפ"י כן ארבעים יום בכל שנה היו אותם הימים עושים רושם בעולם (=שהיו יורדים בשטף-שצף כמו באים להציף העולם), עד שעמד שלמה ובנה את בית המקדש ופסקו אותן מ' יום, לפיכך כתיב בול חסר, כנגד אותם ימים שפסקו".
הרי שאעפ"י שהיה המקדש נעול שנים עשר חדש, עד לתשרי הבא שבו נחנך, עשה גמרו רושם טוב בעולם שהסיר פחד מבול מן העולם.
והנה כל פורענות שבאה לעולם, גנוז בה שפע טובה וברכה (ראה שער אב) וכאשר בטל מוראה ומוסרת "קליפתה" מתגלה פרעון שכר טוב הגלום בה בהעלם. אף המבול כאשר הוא הופך לבול בזכות המקדש, מתגלית בו ברכה יתירה בגשם נדבות, "מטר – משקה, מרוה, מזבל, מעדן וממשיך" (כתובות י) – לגוף ולנפש, [וכן "בול" לשון יבול (רד"ק), ובארמית פירושו עושר ושפע, ראה גיטין לט]. כי כן אמרו בזהר (ח"ב קלז:) שמי המבול תחילתן ברחמים ירדו, שאם ישובו יהיו להם גשמי ברכה, וכן אמרו (שם ח"א קי"ז) לענין בקיעת "מעיינות תהום רבה" שהן רומזות לפתיחת שערי חכמה יתירה, ונשמת משה היתה שם כמו שרמזו בגמרא (חולין קלט) "בשגם" זה משה (בגימטריא), וראויה היתה תורה לינתן על ידו באותו דור (זהר ח"ג רטז) בחדש זה. אלא שבעוונותיהם הפכו להם גשמי ברכה למי מבול ו"מי הדעת" ל"מים הזידונים". ומשעה שניטל מוראו של מבול בבנין המקדש, ראויים המה ארבעים הימים הללו לקליטת וספיגת ברכת הגשם ומי הדעת בקביעות – כאותם ארבעים יום שעשה משה בהר סיני עד שנקלטו בעצמותיו דברי תורה שבעל פה. "יורה במרחשון – שמורה את הבריות" (ראה תענית ו). והמקדש שבהר המוריה "שער השמים", הוא ה"צנור הראשי" לאותה שפעה כפולה, הוא המורה גם הוא מרוה לכל קצות הארץ, וכבר אמרו חכמים: אילו היו אומות העולם יודעות מה המקדש יפה להן (לענין ברכת גשמים) – גדודים היו שולחים לשמרו.
אמור מעתה: מרחשון לתשרי, כאייר לניסן. כשם שאייר קולט ו"קונה" בעבודה רצופה ומתמשכת את אורו המרוכז של ניסן, כך מרחשון סופג את ברכת תשרי [הנובעות בשמיני עצרת "יום הגשמים"] ומחדירה אט אט אל בטן האדם-האדמה, עד שהיא חוזרת ומאירה לאחר הקנין באור נרות החנוכה שבכסלו, אור תורה שבעל פה המוסיף והולך – במקביל לאור תורה שבכתב שניתנה בסיון.
*
בבית שני בשנת שתים לדריוש, בחדש השמיני הוא מרחשון, החל להתנבא זכריה בן עידו, לעודד ולחזק ידי הבונים המיסדים הבית אשר פסקה מלאכתו מימי יסוד המעלה. באלול ובתשרי החל בדבר חגי הנביא ועל פיו החלו בהכנות (ראה שער אלול ושער תשרי), ובחשוון החרה-החזיק אחריו זכריה, עד שבעשרים וארבעה לחדש כסלו החלו ביסודו ו"מן היום הזה אברך" – כדברי חגי (ב יח). נמצא חגי מאיר ומעורר על המקדש מן החגים שבראש ובסוף, ואילו זכריה שנבואותיו נסתרות וסתומות (רש"י וראב"ע) – מזכיר ומעורר ומטיף טיפי נבואותיו בחדש האפל שבאמצע, ועיקר דברי נבואת חשון שלו: שובו אלי – ואשובה אליכם.
ב – חנוכת הבית לעתיד
ואולם עוד דברים בגו: מלבד רושם טוב שעשה בעולם גמר הבית במרחשוון, גדולה יתירה מזומנה לו למרחשון בעתיד, שיפרע לו הקב"ה "חובו" ויחנך בו הבנין העתיד במהרה בימינו.
כך אמרו חכמים במדרש: "משנבנה הבית בירח בול ועשה נעול שנים עשר חדש (עד שנתחנך בתשרי שאחריו) היו הכל ממלמלין על שלמה לומר: בנה של בת שבע הוא – היאך הקב"ה משרה שכינתו לתוך מעשה ידיו! והקב"ה חשב לערב שמחת המקדש בחדש שנולד בו אברהם, בירח האיתנים…וכן אתה מוצא במלאכת המשכן שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכתו ועשה מקופל עד אחד בניסן… והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד, שמא דופי ארע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק… מעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה, אמר הקב"ה: עלי לשלם! מה שלם לו הקב"ה – חנוכת חשמונאי; וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו" (ילקוט מלכים רפ"ד). – במה ישלם לו? – בחנוכת הבית לעתיד.
שכן שלשת חדשי הסתיו, שלעומתם אפרים מנשה ובנימין (כסדר האריז"ל המכוון החדשים כנגד סדר הדגלים), בני רחל עקרת הבית, הם המזומנים לחנוכת הבית. תשרי-אפרים זכה תחילה לחנוכת שלמה, אחריו כסלו-בנימין לחנוכת חשמונאי, ואחרון אחרון חביב מרחשון השמיני שלמנשה שיזכה לחנוך אחרון שאין אחריו חורבן. [סדר זה מופיע בכתוב בתהלים מזמור פ': "לפני אפרים ובנימן ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו", וראה בספר בני יששכר מאמרי תשרי (חינוך המקדש ד') ומאמרי מרחשון, שדורש הכתוב הזה לעניננו כמין חומר, ומשם (וכן מספר פרי צדיק) נלקחו רובי הדברים שבפרק זה].
החוש המיוחד לחדש מרחשון עפ"י ספר יצירה הוא חוש הריח. חוש זה בכל מקום בדרז"ל קשור עם שבט יוסף הצדיק שומר הברית ש"בשעה שעמד בנסיון יצא ריחו מסוף העולם ועד סופו (ראב"ד בפירוש ספר יצירה). וכן אמרו (בסוף מסכת סוטה): "טהרה (כלומר ביטול הטהרה והשקעות בתאווה) נטלה את הריח", והרגיש לריח סימן הוא ש"טהרה יש בו". ועוד אמרו (בעירובין כא): הדודאים נתנו ריח – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא (=חטא הבחרות), יוסף המוגדר בתאוה על ידי יראת שמים שלו, "את האלקים אני ירא". הוא המבשם את העולם בריח טוב ולפיכך תמצאהו לעולם עם הבשמים – בשעה שנמכר לישמעלים הנושאים "נכאת וצרי ולוט" וכשיעקב אביו שולח לו צרי ונכאת.
הריח, "דבר שהנשמה נהנית בו ואין הגוף נהנה בו", הוא החוש היחיד שלא נפגם בחטא עץ הדעת שכתוב בו טוב למאכל ותאוה לעינים, הוא נשמתו של המקדש, הצד ה"שמיימי" שבו ["השמים" בגימטריא נשמה, וכן דרשו רבותינו זכרונם לברכה בסנהדרין: יקרא אל השמים מעל – זו נשמה], הרמוז בריח הקטורת בחדשי הסתו בכלל, ובחדש מרחשון של מנשה (אותיות נשמה) בפרט, מתבשם אויר העולם ומיטהר בגשמי ברכה, ובכך נכונה נשמת המקדש אשר בהצטרפה בשלמותה אל גוף המקדש הארצי תתן לו קיום עולם.
ובשעה שנטהר העולם במים מפגמי דור המבול, ויצא נח מן התיבה בעשרים ושבעה יום לחדש מרחשון, עמד והקריב קרבן שלא היה כמותו לריח טוב – וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד…ולא אוסיף עוד להכות את כל חי" (בראשית ה). ולעניננו: מקדש המתוכן בטהרה ובריח טוב, לא ימוט עוד – כי מי נח זאת לי, אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כק נשבעתי מקצף עליך ומגער בך כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה – וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוא אמר מרחמך ה'! (ישעיה נד).
ימי חשון הם איפוא המשלימים בישומו של מקדש ומתכנים אותו בריח – רוח-טהרה אשר היא נשמתו של מקדש.
ג – חג בחדש השמיני
אם עמדנו עד כה על צד המעלה שבריח הטוב על הטעם-לשבח שבו, שהוא החלק השמיימי הרוחני שבמקדש, יש לנו עתה לעמוד על צדו השני של המטבע, על תוצאותיו של פגם הריח או על סכנתו של הריח העומד בפני עצמו, של הנשמה הנפרדת מן הגוף:
יוסף הצדיק והוא עודנו נער, טרם שנשלם במדתו, יפיו ונקיותו וטהרתו גורמים לו פירוד מעל אחיו בני אביו, מעלתו היתירה מביאה אותו לידי גבהות יתירה והוצאת דיבה עליהם "שנותנים עיניהם בבנות כנען" ואינם טהורים ו"ריחניים" כמותו. ויצא דינו דין שמים לימכר למקום טמא – שם נתברר על עסקיו ונשתלם במדתו מדת הריח עד שחזר ודבק באחיו שעכשיו רואים אותו בשלמות מעלתו ומלכותו ברצון קבלו עליהם, כי למחיה שלחהו אלקים לפניהם.
ומעשי אבות סימן לבנים – ירבעם תקפו של יוסף "אפרתי" (הרומז בכל מקום על נקיות בתאוה) הרים יד במלך שלמה שאינו מטוהר כמותו, וכשצלחו מעשיו ומלך על עשרת השבטים – ויאמר ירבעם בלבו: עתה תשוב המלוכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם…מלך יהודה! – ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב ויאמר אליהם: רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים… ויעש כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי, ויעש ירבעם חג בחדש השמיני בחמשה עשר יום לחדש כחג אשר ביהודה… בחדש אשר בדא מלבו… ויעל על המזבח להקטיר" (מלכים-א יב).
הרי אפוא נקיותו של ירבעם היא שהביאתו לידי גבהות ופירוד ומחלוקת, עד שהכניס עבודה זרה בישראל, חטא והחטיא את הרבים וחטא הרבים תלוי בו. שכך קיימא לן: שני שרשי העוון, הקנאה והתאוה, שני הפכים הם, והנקי בתאוה עלול ביותר לגאוה וכעס – שרשיהם של עבודה זרה ומחלוקת, וכדרך שאמרו השבטים על יוסף "זה עתיד להשיאנו לבעלים", ובשכם וגלעד חלקו של יוסף "שכיחי רוצחים"; וכן להיפך יהודה ה"כופר בעבודה זרה" מעצם מהותו, עלול להכשל בתאוה. מקדש-דוד בלא טהרת יוסף הריהו גוף בלי נשמה – "עתה ראה ביתך דוד" (מלכים-א שם), ואילו מקדש-יוסף ללא שפלות גוף דוד, נשמה בלא גוף הריהו בית עבודה זרה.
וכן המבול שירד במרחשון אעפ"י שלכאורה על השחתה של תאוה בא – "חיתומו" ועומקו וסודו – על החמס והפירוד, שהמשכו בפילוג המלוכה, וכך מסורת מפי הצדיק ר' מנדיל מרימנוב שכל גזירה רעה שהאומות גוזרות על ישראל – שרשה ותחילתה בחדש מרחשון, [ולפיכך אף הוא שרש למסכת תענית – על כל צרה שלא תבוא]. במה דברים אמורים, בריח שלא נשלם, אבל הצדיק השלם שנתברר על עסקיו ונשלם במדתו, הריהו להיפך – כטבע הכלי המלא ועולה על גדותיו – מצדיק את האחרים, מבשם את העולם כולו ומגלה מתוך עצמו כי גם פושעי ישראל נותנים ריח טוב, [וכפי שרמוז בחלבנה המצטרפת אל סמני הקטורת וכן נדרש בזהר "קטרת" מלשון קשר], וכי גם דוד "בן איש אפרתי הוא", ואז – אפרים לא יקנא את יהודה ויהודה לא יצור את אפרים – ועבדי דוד מלך עליהם. ויצא חוטר מגזע ישי אשר הריחו ביראת ה' "מורח ודאין" – מכוחו של משיח בן יוסף אשר הוא לו למשנה, ומנשה השמיני המנותק, "כי נשני אלקים", נעשה אחד עם יהודה הראשון [שכן לעולם השמיני חוזר להיות ראשון – והוא ענין ברכת המאור והבשמים במוצאי שביעי – ליל ראשון. בסוד "יאיר בן מנשה" שאביו מיהודה ואמו ממנשה ואכמ"ל] וכל הנשמה תהלל יה.
וחמשה עשר לחדש מרחשון, שיאו של החדש, שהיה ראש פרק הפירוד והניתוק – יהפוך הוא גופו ליום טוב של חנוכת הבית השלם, שגופו משל יהודה ונשמתו ורוחו משל יוסף.
בדורות אלו – ובימים אלו – של פירוד ומדנים בין אחים בין "דתיים בעלי נשמה" ל"חילוניים בעלי גוף", מוטל עלינו להשתלם במדת הריח, לטהר הגוף והנפש במי הדעת, להנקות מקל שמץ נגיעה מטמאה ועם זאת – ומתוך זאת – גם מכל פרוד ומחלוקת ושנאה מחרבת, טהרת הגוף ונקיות הדעת תבנה לנו את נשמת המקדש, ונשמה מתוקנת אינה מתנתקת, אלא אדרבה – ששה בשמחה לרדת אל הגוף הקדוש – מקדש מעשה ידי אדם דווקא!
