מאמר זה הוא סקירה כללית על מצות שמירת המקדש. אינני מתיימר להקיף כאן את כל הנושא, אלא רק לעסוק בכמה עניינים מרכזיים במצוה זו, וגם בזה המאמר טרם הושלם (ובפרט בדיון על שמירה בזמן הזה). תקציר מן המאמר התפרסם בגליון "מעלין בקדש". הפניה למקורות רבים בנושא שמירת המקדש – ראה ברמב"ם מהדורת פרנקל הלכות בית הבחירה פ"ח וב"ספר המפתח" שם, ובאנצ"ת ערך בית המקדש פ"ח. ובקובץ צפיה ד' נדפסו כמה מאמרים חשובים בנושא זה, ובהם הסתייעתי כאן. לאחרונה שוקד ידידי הרב הלל בן שלמה נ"י על חיבור מקיף בנושא שמירת המקדש וחזקה עליו שיברר את הסוגיות לעומקן.

תיאור שמירת המקדש מובא במשנה בתחלת מסכת תמיד (ומפורש בגמרא שם): "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש…", וממשיכה המשנה לפרט את שמירת הכהנים. ושוב מובאת שמירת המקדש בתחלת מסכת מדות, ושם מפורטת גם שמירת הלויים:

בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש… והלוים בעשרים ואחד מקום…

[במאמר זה נתייחס בעיקר לשמירת הלויים[א].]

ובדברי הרמב"ם נתפרשו הלכות השמירה למעשה בסוף הלכות בית הבחירה, פרק ח (כאן מצוטט בדילוגים):

א. שמירת המקדש מצות עשה. ואע"פ שאין שם פחד מאויב ולא מלסטים. שאין שמירתו אלא כבוד לו. אינו דומה פלטורין שיש עליו שומרין לפלטורין שאין עליו שומרין.

ב. ושמירה זו מצותה כל הלילה, והשומרים הם הכהנים והלוים שנאמר "אתה ובניך אתך לפני אהל העדות", כלומר אתם תהיו שומרים לו, והרי נאמר "ושמרו את משמרת אהל מועד" ונאמר "והחונים קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרי משמרת המקדש".

ג. ואם בטלו שמירה זו עברו בלא תעשה שנאמר "ושמרתם את משמרת הקדש", ולשון שמירה אזהרה היא הא למדת ששמירתו מצות עשה, וביטול שמירתו מצות לא תעשה.

ד. מצות שמירתו שיהיו הכהנים שומרים מבפנים והלוים מבחוץ, וארבעה ועשרים עדה שומרין אותו בכל לילה תמיד בארבעה ועשרים מקום, הכהנים בשלשה מקומות והלוים בכ"א מקום.

ה. והיכן היו שומרים, כהנים היו שומרים בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד. בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות בנויות בצד שערי העזרה והרובין היו שומרים שם, בית המוקד כיפה ובית גדול היה מוקף רובדין של אבן וזקני בית אב של אותו היום היו ישנים שם ומפתחות העזרה בידם….

ח. והיכן היו הלוים שומרים, על חמשה שערי הר הבית, ועל ארבע פנותיו מתוכו, ועל ארבע פינות העזרה מבחוץ שאסור לישב בעזרה, ועל חמשה שערי העזרה חוץ לעזרה שהרי הכהנים שומרים על שער המוקד ועל שער הניצוץ הרי שמנה עשר מקום.

ט. ועוד שומרים בלשכת הקרבן ובלשכת הפרוכת ואחורי בית הכפורת.

י. ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים, ואיש הר הבית היה נקרא והיה מחזר על כל משמר ומשמר כל הלילה, ואבוקות דלוקות לפניו, וכל משמר שאינו עומד ואומר לו איש הר הבית שלום עליך ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו עד שהיו אומרין בירושלים מה קול בעזרה קול בן לוי לוקה ובגדיו נשרפין שישן על משמרתו.

הרמב"ם וההולכים בעקבותיו[ב] מנו את שמירת המקדש כמצות עשה בפני-עצמה מן התורה, וכן מנו מצות לא-תעשה מיוחדת שלא לבטל את שמירתו[ג]. ויש לברר מהם מקורות המצוה ומהי הגדרתה.

פרק א. מקורות המצוה

הפסוקים בתורה

חז"ל, בגמרא מסכת תמיד, למדו את שמירת המקדש ממה שנאמר בתורה, בפרשת במדבר, בקשר לתפקידם המיוחד של הלויים ולמקום חנייתם המיוחד:

והלוים יחנו סביב למשכן העדת ולא יהיה קצף על עדת בני ישראל ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות.[ד]

והחֹנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר הקרב יומת.[ה]

ובפרשת קרח נאמר ציווי נוסף בלשון שמירה, לכהנים וללויים[ו]:

ויאמר ה' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש… וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת. ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל… ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד לכל עבדת האהל וזר לא יקרב אליכם. ושמרתם את משמרת הקדש…

ופסוקים אלו הובאו בגמרא בענין שמירת המקדש, וכן נדרשו בספרי זוטא, וכן הביאם הרמב"ם. וברור הדבר ששמירה זו איננה נוהגת רק במשכן ובמדבר סיני, אלא ממשיכה גם לדורות – בבית המקדש.

כמו כן, נאמר בגמרא שמספר המקומות שבהם התקיימה שמירת המקדש נלמד מן הפסוקים בדברי הימים[ז]:

למזרח הלוים ששה לצפונה ליום ארבעה לנגבה ליום ארבעה ולאספים שנים שנים. לפרבר למערב ארבעה למסלה שנים לפרבר.

בפסוקים אלו מדובר על המקומות שבהם עמדו ה"שוערים", ולהלן נבאר מהו היחס שבין השומרים לשוערים. כמו כן, במקומות רבים בכתובים מדובר על תפקידם של השוערים-השומרים, כמו שנביא להלן.

שמירה ומשמרת

וכאן ראוי לבאר מעט את המושג "שמירה".

הנה המושגים "שמירה" ו"משמרת" וכדומה, מופיעים בתורה פעמים רבות בקשר לתפקיד הלויים והכהנים, ובדרך כלל משמעותם כללית יותר, וכמו שפירש רש"י על הפסוקים "הקרב את מטה לוי.. לפני אהרן הכהן ושרתו אותו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה…" [ח]:

כל מינוי שהאדם ממונה עליו ומוטל עליו לעשותו, קרוי משמרת בכל המקרא ובלשון משנה… וכן משמרות כהונה ולויה.

אם כן, כל תפקידם המיוחד של הכהנים והלויים קרוי "משמרת", ועליהם "לשמור" ולעשות את עבודתם (וכן לדאוג שלא יכנס בעבודתם איש זר). אלא שחז"ל למדו שיש במשמעות הפסוקים גם מצוה מיוחדת לשמור סביב למשכן בסדרים מיוחדים.

ויש להוסיף עוד. הנה הכהנים והלויים נחלקו לעשרים וארבעה "משמרות", כמפורש בספר דברי-הימים, וחז"ל[ט] אמרו שחלוקת הכהנים למשמרות החלה כבר בימי משה רבינו. והנה חלוקת המשמרות הרגילה פירושה חלוקה לפי זמן – וכמו שכתב הרמב"ם: "שמואל הרואה ודוד המלך חילקו הלויים לעשרים וארבע משמרות, ועובד משמר בכל שבת"[י], ולגבי הכהנים: "ובימי שמואל חילקם הוא ודוד לעשרים וארבע משמר… ועולין לירושלים לעבודה משמר בכל שבת"[יא] – ולכן נקראו "משמרות", מפני שכל קבוצה מוגדרת של כהנים ולויים אחראית על זמן מסוים, וכדברי רש"י לעיל.

והנה הרמב"ן מוסיף ומרחיב את המושג "משמרות", ומסביר שיש מצוה שכל עבודת הכהנים והלויים תהיה באופן של משמרות, דהיינו חלוקה ידועה ומסודרת של העבודות. וזו לשונו[יב]:

והעיקר הנראה מכל מה שהזכירו במשמרות שהיא מצוה מקובלת ממשה מסיני ולא נכתבה בתורה. אבל הסדר במשמרות בשני עניינים: שיעבדו כולם למשמרות חלוקות בין לויים בין כהנים, תהיה כל משמרה ממונה על מקום מיוחד ועל עבודה מיוחדת, בכל הענין שציוה בהם במשכן "איש איש על עבודתו ועל משאו". והוזהרו במיתה לשעה ולדורות שלא יקרב אחד למלאכת חברו… וכן נחלקו במקדש בימי דוד ושמואל… וכן שנינו "אלו הם הממונים שהיו במקדש…". ונחלקו עוד למשמרות במקומות מן המקדש כאותו הענין שחילק בהם הכתוב במשכן, "משפחות בני קהת יחנו" ו"משפחות בני הגרשוני יחנו", כי כל זה נוהג לדורות, ומזה שנינו "בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש והלוים באחד ועשרים"…

והענין השני במשמרות הוא שימכרו שבתם זה לזה ויעבדו משפחה פלונית שבת אחת ומשפחה פלונית שבת אחרת, וזה לא נצטוינו בתורה ולא נהג במשכן אבל היתה בידם ממשה…

כלומר: המשמעות הראשונה של ה"משמרות" היא חלוקת תפקידים ואחריות, לפי עבודות ולפי מקומות, וחלוקה זו נהגה כבר במשכן, וכן היה במקדש. והמשמעות השניה של ה"משמרות" היא החלוקה לזמנים, וזה היה בקבלה ממשה רבינו לנהוג כך בעתיד כשיכנסו לארץ. ובסך הכל יש כאן שלש חלוקות: לפי עבודות, לפי מקומות, ולפי זמנים[יג].

והנה החלוקה לפי עבודות ניכרת בעיקר בעבודת הלויים; כפי שבמשכן היתה חלוקה מפורשת בעבודת המשא, למשפחות קהת גרשון ומררי, וכן לכל לוי ולוי, כפי שנאמר "איש איש על עבודתו ועל משאו"[יד]. וכן לדורות, היתה חלוקה מי יהיה משורר ומי יהיה שוער, ככתוב בדברי-הימים וכמו שאמרו חז"ל ש"משורר ששיער חייב מיתה"[טו]. אך עבודת הכהנים הרי נעשתה לפי פייסות, ומהי החלוקה למשמרות שבה? אך כנראה שזה מוסבר במה שמביא הרמב"ן את חמשה עשר הממונים שהיו במקדש[טז], שכל אחד ממונה על תחום מסויים וכך ישנם אחראים על כל עבודות המקדש וסדריו.

והנה בחלוקה לפי מקומות מביא הרמב"ן את שמירת המקדש, כלומר שהאחריות על מקומות מסוימים במקדש, לעמוד ו"לשמור" שם – אחריות זו היא ענין אחד עם החלוקה הכללית ל"משמרות". ומזה נמצינו למדים שמצות שמירת המקדש הינה חלק מן המכלול של "חלוקת התפקידים" במקדש; שכשם שצריך לחלק את העבודות הרגילות, וכשם שנחלקת העבודה לפי זמנים, כך מתחלקת האחריות על המקומות במקדש [וכן אנו מוצאים שהחלוקה למשמרות לפי זמנים היתה לעשרים וארבע, וכן חלוקת השמירה למקומות היתה גם היא לעשרים וארבע, ומזה נראה ששתי החלוקות קשורות זו לזו].

ומדברי הרמב"ן עולה שחלוקת השמירה לפי מקומות היתה חלוקה קבועה, כלומר לכל משפחה היה מקום מיוחד שבו היו שומרים, וכשם שהיה בחניית הלויים סביב המשכן שלכל משפחה היה את מקומה המיוחד. וכמו שמביא הרמב"ן בהמשך מן הפסוקים בדברי-הימים א' פרק ט. ומפורש יותר עולה כך מן הכתוב בדברי-הימיםא' פרק כו, בענין חלוקת משמרות ה"שוערים", שמהם למדו בגמרא את מקומות השמירה (ולקמן נדון ביחס שבין השוערים לשומרים):

למחלקות לשוערים לקרחים[יז]… לאלה מחלקות השוערים… משמרות לעומת אחיהם… ויפילו גורלות… לשער ושער. ויפל הגורל מזרחה לשלמיהו…

פרק ב. זמן השמירה וטעם השמירה לשיטת הרמב"ם

לשיטת הרמב"ם וסיעתו, הטעם לשמירת המקדש הוא לשם כבוד, וזמן השמירה המיוחדת הוא רק בלילה, כפי שנבאר כעת [ויש להעיר שהדיון בטעם השמירה כאן אינו עיסוק בטעמי המצות, שבדרך כלל אין להם נגיעה ישירה להלכה, אלא בעצם הגדרת השמירה ומטרתה, על מה שומרים ומפני מה שומרים וכו'].

שמירה לכבוד

הטעם למצות שמירת המקדש מובא בדברי חז"ל בספרי זוטא[יח]:

 גדוּלה למקדש שיש עליו שומרין. לא דומה פלטרין שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין.

וטעם זה הביא הרמב"ם, כמובא לעיל[יט]. וכן כתב בספר החינוך[כ], והוסיף עוד כדרכו:

משרשי המצוה… כי בכבוד הבית סיבה לתת מוראו אל לב בני אדם, ובבואנו שם לבקש תחינה וסליחה לפני אדון הכל יתרככו הלבבות אל התשובה במהרה… ומכבודו של בית הוא למנות עליו שומרים כדרך המלכים הגדולים אשר בארץ שיעשו כן.

גם בפירוש רבינו בחיי[כא] הביא את דברי חז"ל שהשמירה "לגדולה ולמעלה", ונראה שזו גם כוונתהרמב"ן[כב] שכתב ששומרי המקדש "הם כולם כשומרים לראש המלך". גם הראב"ד[כג] כתב בקיצור ששומרים את המקדש "בשביל כבודו", וכן כתב הרא"ש שדבריו יובאו לקמן.

והנה אע"פ "שאין שם פחד מאויבים או מלסטים", והשמירה היא רק לגדולה וכבוד, עדיין אפשר לפרש שיש מטרה מוגדרת לשמירה. דהיינו, אמנם אין חשש אמיתי מפני פגיעה במקדש אבל כבוד המקדש הוא שהמקום אינו הפקר ויש "משמר" שממילא מגן מפני פגיעה וזלזול, וכן מפני כניסת זרים וטמאים. וכמו שכתב האבני-נזר[כד]:

והנה בפשיטות יש לומר בטעמא דאף דאין שמירתו מפני הגנבים – שאין שם גנבים כמ"ש הרמב"ם או ד"אין עניות במקום עשירות" – היינו שאין תכלית המכוון של השמירה עבור זה. אבל מ"מ צריך שיהיה שם שימור עליו והשומר בודאי לשמור הכלים. ואף שבלא"ה לא היו גונבים מ"מ אין כבוד המקדש שיהיה הפקר ואם היו רוצים היו גונבים, ע"כ צריך שמירה… אולם יש לפרש השמירה שלא יבוא שם מי שאסור לבוא[כה]…

אך באמת נראה שאין הכרח לומר כך בדעת הרמב"ם, ואדרבה, אם הגדרת השמירה היא שמירה על הכלים או מפני זרים וטמאים, כדברי האבני-נזר – קשה, אם-כן מדוע מדבר הרמב"ם רק על שמירה בלילה (כדלקמן)? וכן השיג על האבני-נזר בספר "משכנות לאביר יעקב"[כו]. לכן נראה שהמצוה היא בעצם הנוכחות סביב המקדש וזה עצמו נקרא שמירה (גם מבלי הגדרות השמירה שמביא האבנ"ז).

עוד נראה שאף שהשמירה היא לכבוד, מכל מקום על מנת שהשמירה תהיה "רצינית" ניתן בידי השומרים הכח להכריח ולאכוף את כל הבא למקדש שלא יכנס ולא יפגע, ואם צריך, יכולים השומרים אף להרוג את מי שמפר את הסדרים למקדש ולא נשמע להוראותיהם[כז], וכשם שהיה "איש הר הבית" הממונה להשגיח על השומרים עצמם שישמרו כראוי ובידו להענישם בממון ובגוף (ככתוב במשנה מידות).

ובזה שטעם השמירה הוא לכבוד, ניתן להבין מדוע שנויה שמירת המקדש בפירוט במסכת מדות, שאין עניינה לפרש את העבודות במקדש אלא את צורתו, וכן הרמב"ם כתב את הלכות השמירה בתוך הלכות בית הבחירה המדברים על קדושת המקדש ובניינו ולא על עבודתו התמידית (שאותה הביא בהלכות כלי המקדש ובהלכות תמידין ומוספין). וביאור הדבר הוא כמו שכתב הרבי מליובאוויטש[כח]:

מצות שמירת המקדש הוי דבר הנוגע להמקדש עצמו, חובת "חפצא", המקדש צריך להיות נשמר (אלא שחיוב מצוה זו הוטל על הכהנים והלויים)… לדעת הרמב"ם מצות שמירת המקדש היא פרט וענין בהמקדש עצמו…

שמירה מן האויבים

במאמר מוסגר יש להעיר שמה שכתב הרמב"ם שהשמירה אינה מפחד אויבים ולסטים, אפשר לומר שכוונתו שאין זה טעם השמירה כלל, ובמיוחד מפני שאין זה מכבוד המקום להראות שחוששים מלסטים וכדו', וכיוצא בזה כתבו המפרש[כט] והרא"ש בתמיד, שאין השמירה מחשש גניבה וכדו' כיון ש"אין עניות במקום עשירות" (כפי שנאמר על כמה דברים במקדש שמטעם זה לא נהגו בהם בצמצום וחסכנות[ל]). אך אפשר גם לומר שאם אמנם קיים פחד מאויבים ולסטים, אזי גדר מצות השמירה היא גם לשמור מפניהם, וכן נראה מדבריהמאירי[לא] שכתב:

ולא סוף דבר שמירה מפחד אויבים בזמן המלחמות… אלא אף בזמן הבטוח מכל אותם הדברים צריך שמירה דרך כבוד ודרך מעלה יתירה.

– ומשמע שבאמת בזמן המלחמות מצות השמירה היא גם להגנה. אך מכל מקום הגדרת המצוה הקבועה אינה אלא לכבוד.

שמירה מהיסח הדעת

בפירוש הרא"ש[לב] מובא הטעם למצות שמירת המקדש:

שימור זה אינו משום חישוב (-חשש) גנבה, דאין עניות במקום עשירות, אלא גזרת הכתוב הוא דכתיב "ושמרו". וגם כבוד המקדש שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה. כדכתיב ביהוידע "ושמרתם את משמרת הבית מסח"[לג].

אכן, אפשר לומר שגם הרמב"ם מסכים עקרונית להגדרה זו, שהרי גם הרא"ש מדבר על "כבוד המקדש" אלא שהוא מסביר מהו הכבוד – "שלא יסיחו דעתם ממנו" – ויתכן שגם לפי הרמב"ם כבוד הפלטרין שיש עליו שומרים הוא מפני שהשמירה מראה על תשומת-הלב מצד בני הממלכה כלפי הפלטרין שאין מסיחין את הדעת ממנו [אמנם, בפשטות חולקים הרמב"ם והרא"ש האם המצוה היא גם ביום, וכדלקמן]. וכיוצא בזה ביאר הרבי מליובאוויטש[לד]:

דשמירה זו מפני הכבוד עניינה שלא יסיחו דעתם מהמקדש, וכמו שכתב הרא"ש… ואין פירוש הסח הדעת זה כהיסח הדעת דקדשים מחמת חשש טומאה וכיו"ב, כי אם שלילת היסח הדעת זה מורה על רוממות וגדולת הבית, תמיד ישנם אנשים סביבו, אינם מסיחים דעתם ממנו לעולם [ועל דרך הענין בתפילין וציץ, ש"כל זמן שהן עליו לא יסיח דעתו מהן אפילו רגע אחד" מצד קדושתן].

השמירה – בלילה

ובאשר לזמן השמירה, הנה במשניות מדובר על השמירה המתקיימת בלילות; מסכת תמיד פותחת בענין הכהנים השומרים והכהנים הישנים בלילה, ואחר כך ממשיכה המשנה לבאר את סדר תחילת העבודה במקדש לקראת הבוקר, וכן המשנה במדות מתארת את "איש הר הבית" שהיה מסתובב בין המשמרות ובודק שאינם ישנים. אך האם היתה שמירה גם ביום?

ומדברי הרמב"ם נראה פשוט שמצות שמירת המקדש היא רק בלילה: "ושמירה זו מצותה כל הלילה"[לה]. וכן דעת התוספות[לו], המאירי[לז], החינוך[לח], רבינו שמעיה[לט] והרמב"ן[מ]. וכן כתבו רבינו עובדיה מברטנורה[מא] והתוספות-יום-טוב[מב], וכן עולה מדברי האריז"ל[מג].

מדוע אין שמירת כבוד ביום

וכעת צריך לבאר מדוע באמת אין שמירה מיוחדת ביום, ואע"פ שבמשנה נזכרה השמירה בלילות ומשמע מזה שאין שמירה בימים, מכל מקום גם זה טעון הסבר מדוע כך הדבר בעוד שבתנ"ך אין הוכחה שהיו שומרים רק בלילות (ואדרבה, מכמה מקומות נראה לכאורה ההיפך, וכדלקמן).

ובפשטות דבר זה קשור בטעם השמירה, דהיינו קיום השמירה בלילה בלבד מתאים עם טעם השמירה שהוא לכבוד, כיון שהצורך המיוחד בכבוד הוא בלילה. אך גם זה צריך ביאור, מדוע רק בלילה צריך כבוד? ואכן,המנחת חינוך[מד] תמה על דעת הרמב"ם והחינוך:

מנלן דאינו אלא בלילה? כיון שאינו מפני פחד אלא מפני הכבוד דאינו דומה פלטרין וכו'… ופוק חזי דפלטרין של מלכים יש שומרים ביום גם כן… ואפשר מצאו באיזה ברייתא וצ"ע.

ובאמת, מצאנו בדברי הראב"ד שאע"פ שכתב שטעם השמירה הוא לכבוד, מכל מקום בענין זמן השמירה סובר הוא שהיתה שמירה גם בימים (כפי שנביא לקמן), ולא כשיטת הרמב"ם. ויתכן שעוד ראשונים הולכים בדרך זו, ששמירת כבוד נצרכת גם ביום.

אלא שדעת הרמב"ם היא שכיון שהשמירה היא לכבוד המקום, הרי ביום עצם העבודה במקדש היא היא הכבוד, וכמו שביאר התפארת-ישראל[מה]:

משום דביום אין צריך שישמרו לסימן כבוד, דבלא זה על ידי הליכת הכהנים בעבודתם אנה ואנה כבוד אומר כולו. אבל בלילה שאין בו עבודה ורוב הכהנים העובדים ישנים, צריך להראות כבוד וגדולה להבית הקדוש על ידי המשמרות ששומרים לבקר שומרים לבוקר, לפתוח השערים ולהתחיל שוב אז בעבודת המלך.

ובדומה לזה כתב בספר אורות המצות[מו]:

שזהו כבוד הבית שלא להניחו יחידי ואין איש עמו. והוא כדרך כל דבר החשוב אשר תמיד ישית בעליו עינו עליו לרוב חשיבותו. ועוד לאלוה מילין, שמכיון שעיקר שכינתו בו, כדכתיב "ושכנתי בתוכם", לאו אורח ארעא למשבק שכינתא בלא חברותא. ומפני אלו הטעמים… לא הוצרכו הכהנים לציווי זה רק בלילה.

ובמיוחד יובן הדבר אם נאמר שענין ה"כבוד" הוא שלא להסיח את הדעת מן המקדש, וכמו שכתב הרא"ש, ולכן ביום כשיש עבודה במקדש פשוט שאין היסח הדעת. וכמו שביאר הרבי מליובאוויטש[מז]:

ביום היו הכהנים עובדים עבודתם בביהמ"ק… ובהקרבת הקרבנות היה צריך להיות כוונה… ופשיטא שהכהנים בעבודתם הרי זה היפך היסח הדעת מהמקדש. אבל בלילה שאין עבודה בבית המקדש נצטוו בשמירת המקדש "שלא יסיו דעתם ממנו".[מח]

[ולפי זה, יתכן שגם הרא"ש, שכתב "שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה", כוונתו שבלילה נעשה הדבר ע"י השמירה וביום ע"י העבודה[מט]].

פרק ג. השיטה השניה בטעם השמירה ובזמן השמירה

לעומת מה שהבאנו עד כאן, שהשמירה היא בעיקר לשם כבוד (או למניעת היסח הדעת, שגם זה הוא מכבוד המקדש), וכן שהשמירה היתה רק בלילות – הנה קיימת שיטה אחרת במפרשים, שהשמירה היא למנוע מטמאים וזרים להכנס, וממילא ברור שהיתה שמירה גם בשעות היום.

הסוברים כשיטה זו

בטעם מצות שמירת המקדש כתב הרמב"ם במורה נבוכים[נ]:

..שהשמירה והבקורת סביב המקדש, הרי זה רוממות לו וכבוד, וגם כדי שלא יתפרצו הסכלים והטמאים אליו, ולא במצב של ניוול.

הרי שמלבד הטעם של הכבוד קיים הטעם למנוע כניסה שלא כראוי. ולפי זה מסתבר שתהיה השמירה גם בימים. ואמנם, מדברי הרמב"ם בספריו ההלכתיים אין נראה כך, וכמו שהבאנו לעיל, אך אפשר שהרמב"ם חזר בו (ולקמן נציע ישוב אחר לסתירה זו).

ומן הראשונים מצאנו מי שכתב בפירוש שהיתה שמירה גם ביום, והוא המפרש למסכת תמיד[נא]. גם מדבריהרא"ש שהבאנו לעיל – "שלא יסיחו דעתם ממנו לא ביום ולא בלילה" – נראה בפשטות שהשמירה היא ביום ובלילה (אך כבר הערנו שאין זה מוכרח). ובדעה דומה לזו מחזיק הראב"ד (שהביא כך גם מדברי ר' שמואל החסיד)[נב], אלא שלדעתו יש הבדל בין מקומות השמירה השונים (לפי הפסוקים בדברי הימים); או שברוב המקומות היו שומרים רק בלילה ובמקצת מקומות גם ביום, או שברוב המקומות היו שומרים בין ביום ובין בלילה ובמקצתם רק ביום [כלומר, לדעת הראב"ד השמירה המחולקת למקומותיה המוזכרים במשנה היא אמנם רק בלילה, ואילו ביום היו יותר או פחות מקומות שמירה. ואילו מדברי המפרש משמע שכל הסדר במשנה הוא גם ביום וגם בלילה].

ואמנם, המפרש והראב"ד לא התייחסו לטעם השמירה למנוע כניסה מזרים וכדו', ואדרבה הראב"ד כתב ששמירת המקדש היא לכבוד, אך ניתן לומר שמה שלדעתם היתה שמירה ביום זה בעיקר מפני הצורך בהרחקה.

וכן כתב הגר"א בטעם השמירה[נג]:

האי שמירה מפורש בסדר קרח משום שלא יכנס זר בתוכו…

וממשיך הגר"א להסביר שהשאלה שיש בגמרא מנין המקור לדין שמירת הכהנים והלויים פירושה מנין שיש צורך בשמירה בבית המקדש כשהשערים סגורים, ומביאים לזה מקור. וכן נראה שכוונת הגר"א היא שודאי היתה שמירה גם בימים, אלא שהמשנה באה לחדש שיש צורך בשמירה גם בלילות.

וכן כתב החפץ-חיים בספרו לקוטי הלכות[נד]:

…המפרש פירש שהיו שומרים בין ביום ובין בלילה. וכן נלע"ד מדמסמיך הגמרא ענין זה על מה דכתיב "והחונים לפני המשכן קדמה וכו'", דהמעיין בקרא ד"וילוו עליך וישרתוך" ובפירש"י שם, יראה דעיקר השמירה היה שלא יבא איש זר ליכנס באהל מועד וליגע בענייני המקדש…

משמעות הפסוקים: שמירה מזרים

ולכאורה נראה ששיטה זו קרובה יותר לפשט הפסוקים, וכמו שכתב החפץ-חיים, שכן בתורה נאמר כמעט במפורש שצריך לשמור על מנת למנוע מזרים להכנס פנימה, אל המקומות שאסור להם להכנס, וכן למנוע ממי שבא להכנס בטומאה:

כך עולה מהגדרת תפקיד הלויים בפרשת במדבר[נה]: "הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן ושרתו אתו. ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבֹד את עבֹדת המשכן. ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבד את עבודת המשכן". ופירש רש"י: "ושרתו אתו – ומהו השירות, ושמרו את משמרתו, לפי ששמירת המקדש עליו שלא יקרב זר… והלוים הללו מסייעין אותם, זה הוא השירות".

וכך מפורש יותר בפרשת קרח. שם נאמר ענין השמירה לאחר מחלוקת קרח ועדתו על הכהונה, כאשר בני ישראל התלוננו "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות האם תמנו לגוע"[נו], ואז בא הציווי על נתינת הלויים לשרות הכהנים: "ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד.. וזר לא יקרב אליכם. ושמרתם את משמרת הקדש… ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל"[נז]. וכן פירש רש"י שם, שפרשיה זו היא אזהרה לתקנת ישראל שלא יכנסו למקדש; הכהנים צריכים להזהיר את הזר הקרב אל עבודתם המיוחדת, והלויים צריכים להזהיר את הזרים מלהתקרב אליהם.

וכיון שחז"ל פירשו את הפסוקים (בפרשת במדבר ובפרשת קרח) כציווי גם על מעשה השמירה המיוחד (ולא רק על עבודת הלויים בכללה) – עולה מזה שתפקיד השמירה הוא למנוע כניסת זרים (ובפשטות אין לחלק בזה בין הציווי לדור המדבר, ביחס למשכן וכליו, לבין הציווי לדורות ביחס לבית המקדש).

ומלבד זה, הרי קיימת מצות שילוח טמאים – ככתוב: "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב…"[נח], וברמב"ם[נט]: "מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המחנה" (לפי דיני השילוח המפורטים, כל טמא למקום שאסור לו להכנס). וכיון שאין זו מצוה רק על הטמא עצמו שיצא מחוץ למחנה, אלא מצוה על ישראל לשלח את הטמא (כמדויק בפסוקים ובלשון הרמב"ם) – אם כן מסתבר שצריכים להיות אנשים הממונים על קיום מצוה זו. ובכלל, קשה להניח שהמקדש היה פרוץ בלי השגחה, וכשם שהיו הרבה ממונים על כל הסדרים השונים בעבודת המקדש כך ודאי היו ממונים להשגיח שלא יכנסו זרים וטמאים.

גם מן הכתובים נראה שהיתה שמירה למנוע מזרים וטמאים להכנס, וכמו שנאמר כאשר חידש יהוידע הכהן את עבודת המקדש[ס]: "ויעמד השוערים על שערי בית ה' ולא יבא טמא לכל דבר". וכן פירש רש"י בדברי-הימים[סא]: "שומרי הסיפים לאהל – שלא היו מניחים שום אדם לבוא אל אהל מועד כי אם הכהנים בעבודתם". ואמנם בפסוקים אלו מדובר על ה"שוערים" אך נראה שהשומרים והשוערים ענין אחד הם, כדלקמן.

וכן מצאנו בכתובים שמתפקידם של הלויים הוא לדאוג לטהרת המקדש מכל טומאה: "כי מעמדם ליד בני אהרן לעבֹדת בית ה' על החצרות ועל הלשכות ועל טהרת לכל קדש…"[סב], ופירש רש"י: "שאם יטמא הבית וכליו שיהיו הם ממונים לטהרו, שכן מצינו בחזקיהו… [שם נאמר שהלויים התחזקו לטהר את המקדש]". ואם כן, מסתבר שהם אחראים לשמור את המקדש לבל יטמא.

ועוד בענין זה: על אפר הפרה האדומה נאמר ששליש ממנו היה "מתחלק לכל המשמרות"[סג], ופירש הרמב"ם[סד] שהאפר היה ניתן באותם עשרים וארבע המקומות שבהם היו שומרים את המקדש. ומכאן משמע ששמירת המקדש קשורה להשגחה על הטהרה, ולכן יש טעם לתת את אפר הפרה במקומות השמירה.

משמעות הפסוקים: שמירה ביום ובלילה

וכשם שמשמע מן הפסוקים שמטרת השמירה היא למנוע כניסה באיסור, כך משמע שהיתה השמירה גם בימים, שהרי ברור הדבר שגם בימים צריך לדאוג לזה. ואדרבה, ביום צריך יותר שמירה מאשר בלילה שאז נעולים שערי המקדש (וכמו שנזכר בדברי הגר"א)!

וכן נראה גם ממה שחז"ל למדו את מצות השמירה מן הפסוקים המדברים על חניית הכהנים והלויים סביב למשכן. וכמו שכתב בתפארת-ישראל[סה]:

כן משמע קרא ד'החונים לפני המשכן' דיליף מיניה הש"ס שמירה בבית המקדש, ושם לא נזכר לילה.

וכן נראה מן הכתובים השונים בענין ה"שוערים" במקדש. שהנה, בכל הכתובים לא נזכר מבין תפקידי הלויים שהיו "שומרים", ונזכר רק המושג "שוערים", ומשמע שאין חילוק בין "שוערים" ל"שומרים" (וכמו שנבאר לקמן). וכן חז"ל דרשו את מספר מקומות השמירה ממה שכתוב בענין השוערים. והנה חז"ל אמרו שתפקיד ה"שוערים" הוא לפתוח ולסגור את השערים בתחילת היום ובסופו, ואם-כן מזה שבכתובים נכללו השומרים בשוערים נראה שעבודת השוערים ביום כוללת גם שמירה!

וראיה מפורשת מזו הביאו הראשונים[סו] מן הפסוקים שמהם למדו בגמרא את מקומות השמירה, ששם נאמר בפירוש: "למזרח הלוים ששה, לצפונה ליום ארבעה, לנגבה ליום ארבעה.."[סז] – הרי מפורש ששומרים ביום [ואמנם, מוזכרת בכתובים שמירה מיוחדת בלילה – "וסביבות בית האלקים ילינו כי עליהם משמרת וכו'"[סח] – אך אין כאן הוכחה שלא שמרו ביום[סט]].

ועוד הביאו הראשונים[ע] ראיה מן הפסוק "על חומתיך ירושלם הפקדתי שמרים כל היום וכל הלילה"[עא].

פרק ד. המשך ביאור שיטת הרמב"ם

מכל הדברים שהובאו עד כאן, נראה לכאורה שקיימת מחלוקת עקרונית בהגדרת מצות השמירה. לדעת הרמב"ם (בהלכותיו) וסיעתו מטרת השמירה היא לכבוד, וזמן השמירה הוא בלילה, כיון שביום אין צורך מיוחד לכבוד. ולדעת הגר"א מטרת השמירה היא למנוע מטמאים וזרים להכנס, וממילא ברור שהיתה שמירה גם ביום, וכדעת המפרש בתמיד.

אך לפי זה, שיטת הרמב"ם תמוהה היא (מלבד הסתירה בין דבריו במורה-נבוכים לדבריו בשאר המקומות), שהרי מן הפסוקים בתורה ובכתובים משמע שהשמירה היא להרחקת טמאים וזרים, וכן משמע שהיתה שמירה גם בשעות היום, כמבואר לעיל.

דחיית כמה ראיות

ואמנם, כמה מן הראיות דלעיל ניתן לדחות בדרכים שונות:

א. לגבי הפסוקים על חניית הלויים סביב למשכן, אמנם שם לא נזכר ציווי מיוחד על הלילות, אך כבר הקדים הרמב"ן לבאר את הפסוקים לשיטתו, וכתב[עב]:

"והלוים יחנו סביב למשכן העדות ולא יהיה קצף" – אע"פ שנאמר זה במשכן בהיותו בין הדגלים במדבר, הוא מצוה לדורות גם במקדש, כי מכאן תקנו המשמרות. וטעם "ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות" – שישמרו אותו בלילה וילכו סביב המשכן…

כלומר, אמנם בפסוקים מדובר גם על החניה בכלל, אך הציווי ללויים "לשמור" הוא דוקא ללילה (ופירוש הפסוק הוא: "והלויים יחנו וכו'" – כל הזמן, "ושמרו הלויים וכו'" – בלילה).

ב. מה שנאמר בתורה שמטרת השמירה היא כדי להרחיק זרים, יש לומר שרק במדבר היתה שמירה להרחיק זרים, אך במקדש אין זה שייך, כי כיצד יכירו השומרים כל אחד ואחד?

ג. מה שמצאנו בכתובים שהלויים היו אחראים על טהרת המקדש, ועל מניעה מזרים להכנס, אין זה בהגדרת מצות השמירה.

ד. מה שנאמר בדברי הימים "לצפונה ליום ארבעה וכו'", יש לומר שהכוונה שבכל יום שומרים שם ארבעה, אך אין הכונה לשעות היום אלא לכל לילה ולילה.

ה. את הפסוק "על חומותיך ירושלים" יש לפרש בפשטות על שמירת העיר ולא על מצות שמירת המקדש.

אך עדיין אין הדברים מחוורים, כיון שמכללות הפסוקים בתורה ובכתובים מוכח הצורך לשמירה גם ביום ולהרחקת זרים.

השוערים והשומרים

ונראה שעל מנת להבין היטב את הענין, עלינו לנסות לברר מהו היחס בין עבודת ה"שוערים" לעבודת ה"שומרים" לדעת הרמב"ם.

והנה כבר כתבנו לעיל שבכתובים אין חילוק בין השומרים והשוערים (וכמו שהעיר האבני-נזר[עג]); שכן בכל הכתובים, בעזרא[עד] ובדברי הימים[עה], נאמר תמיד שהלויים מחולקים למשוררים ולשוערים, ולא נזכרו שומרים כלל! ואמנם, ברור שלא כל הלויים נחלקו למשוררים ולשוערים בלבד, ולרבים מהם היו תפקידים נוספים, כמו שנזכר בדברי הימים[עו] שהיו ממונים "לנצח על מלאכת בית ה'", ו"שוטרים ושופטים" – ואם-כן לכאורה אפשר לומר שהשומרים כלולים באחד מתפקידים אלו[עז] – אך באמת אין נראה כך, אלא שה"שוערים" כוללים את השומרים, שהרי הלשון "שמירה" נאמרה במפורש אצל השוערים, וכמו שנאמר בדברי הימים[עח]: "והשוערים שלום ועקוב… המה השוערים למחנות בני לוי. ושלום בן קורא.. ואחיו… שומרי הספים לאהל, ואבותיהם על מחנה ה' שומרי המבוא…" – ומשמע שהשוערים מתפקדים כשומרים. וכן בספר נחמיה[עט]: "מתניה ובקבוקיה.. שומרים שוערים משמר באספי השערים".

וכן עולה ממה שהגמרא למדה את מספר המקומות של שמירת המקדש מן הפסוקים האמורים אצל השוערים, "למזרח הלויים ששה וכו'", ושם בפסוקים מדובר על חלוקת המקומות של השוערים למשמרותיהם, ואם-כן משמע שעבודת השוערים ועבודת השומרים חד היא. וכן הבינו מפרשי התנ"ך בפשטות, שהשוערים והשומרים חד הם.

אמנם, הרמב"ם בהלכותיו מגדיר את עבודות השומרים ועבודות השוערים כשני דברים נפרדים. שכך מגדיר הרמב"ם את עבודת הלויים לדורות[פ]:

זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש… עבודה שלהם היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין…

ואכן, לפי העבודה בפועל, באמת שני דברים הם; עבודת השוערים היא במשך היום ואילו שמירת המקדש היא בלילה, השוערים צריכים לפתוח ולהגיף והשומרים רק לעמוד ולשמור, וכן השוערים נמצאים רק ליד השער ואילו השומרים עומדים אמנם בשערי הר הבית והעזרה[פא], אך גם במקומות אחרים, כמו בפינות הר הבית ובפינות העזרה. ולכאורה נראה שהשומרים אינם שוערים והשוערים אינם שומרים.

ואם כן, קשה, מדוע בכתובים אין הפרש בין השוערים לשומרים?

לכן נראה שאכן השוערים היו גם שומרים. כלומר, תפקידם היה לא רק לפתוח ולהגיף את השערים אלא גם לעמוד ליד השער ולשמרו במשך כל שעות היום. וכן מצאנו בתאור הפסח שעשה המלך יאשיהו: "והמשוררים בני אסף על מעמדם… והשוערים לשער ושער אין להם לסור מעל עבודתם כי אחיהם הלוים הכינו להם""[פב] –הרי שהשוערים היו צריכים לעמוד כל העת ליד השערים (ולכן אחיהם הכינו עבורם את הפסח). וכן פירש רבינו גרשום[פג] את הגדרת המושג שוער: "משוער היינו שומר השערים" (וכיוצא בזה סוברים התוספות[פד]שבאותם מקומות שהיו הכהנים שומרים בלילה היו הם גם מגיפי הדלתות, דהיינו שתפקיד השוערים ותפקיד השומרים תואמים זה לזה).

נמצא שבמשך היום היו השוערים גם שומרים, ואם כן למעשה היתה שמירה במקדש במשך כל היום, והיתה השגחה על כך שלא יכנסו זרים וכדו'. על כן אין בכתובים כל הבדל בין השוערים לשומרים, ובאמת המושג שוערים כולל גם את שמירת השוערים ביום וגם את שמירת השומרים בלילה!

אלא שהרמב"ם מחלק בין הדברים, ולגבי עבודת השוערים כותב רק את פתיחת והגפת השערים, אלא שהשמירה נכללת ממילא בהגדרת עבודתם, אך מצות שמירת המקדש המיוחדת היא בלילה. וכן קיים הבדל בין שמירת השוערים ביום לבין שמירת השומרים בלילה: השמירה ביום היא כפשוטה, לשמור שלא יכנסו טמאים וזרים וכו', ואילו השמירה בלילה היא לכבוד בלבד (ובמורה נבוכים כלל הרמב"ם את שתי השמירות יחד).

ביאור הלימוד על מקומות השמירה

אך עדיין צריך להבין מה שלמדו בגמרא את מקומות השמירה מן המקומות שהוזכרו לגבי השוערים, שהרי בפשטות מדובר שם על המקומות שעומדים בהם ביום, ככתוב "לצפונה ליום וכו'", ומניין לנו שמספר המקומות בלילה שוה לזה? ואדרבה, הרי בלילה שומרים במקומות נוספים (כמו בפינות) ולא רק בשערים, ואם-כן צריכים להיות יותר מכ"ד מקומות!

והנה, כבר הבאנו את דברי הראב"ד בפירוש אחד, שבאותם מקומות בפסוק שנזכר בהם "ליום" היו שומרים גם ביום, ובשאר המקומות היו שומרים רק בלילה. ויש לומר שגם הרמב"ם יפרש כך, כלומר, הפסוק כולל את שמירת השוערים ביום ואת שמירת השומרים בלילה; המקומות שנזכר בהם "ליום" הם השערים, ושאר המקומות הם המקומות הנוספים ששמרו בהם רק בלילה. ולכן למדים מכאן את מספר המקומות בלילה. ועדיין צ"ע.

 [ובאופן אחר יש לומר שבאמת בפסוק מדובר רק על המקומות שבהם היו השוערים ביום, ומה שלמדו בגמרא מכאן את מספר מקומות השמירה בלילה זה מפני שמסתבר שאותו מספר מקומות יהיה לשמירה שביום ולשמירה שבלילה, אע"פ שהמקומות באמת שונים.]

השוואת השיטות

לפי כל זה, יתכן שלמעשה אין מחלוקת בין הרמב"ם וסיעתו לבין המפרש בתמיד והגר"א, בקשר למטרת השמירה ולזמניה:

בענין זמני השמירה, הרמב"ם מודה למפרש שהיתה שמירה ביום ובלילה, אלא שהשמירה שביום אינה השמירה המתוארת במשנה. ובמיוחד יש להשוות בזה בין הרמב"ם לראב"ד (כפי שכבר הערנו לעיל), שהרי לראב"ד יש הבדל בין המקומות ששמרו בהם ביום לבין המקומות ששמרו בהם בלילה, ואם-כן לא יתכן שהמשנה מדברת גם על השמירה בימים, אע"פ שודאי היתה שמירה כזו, וזה מתאים עם הרמב"ם שאמנם היתה שמירה כלשהי בימים אך אין זו השמירה המיוחדת הנזכרת במשנה.

ובאשר למטרת השמירה, אפשר שהגר"א מסכים לדברי הרמב"ם שהשמירה בלילה היא לכבוד, אלא שכוונת הגר"א שאמנם בתורה נזכרת שמירה למנוע כניסה מזרים אך השמירה הנזכרת במשנה באמת אינה כן, אלא לכבוד.

ולסיום הענין נביא מה שכתב בערוך-השלחן-העתיד[פה] שהוסיף לבאר בדעת הרמב"ם, שעצם המצוה האמורה בתורה "לשמור" את משמרת המקדש משמעותה היא לשמור בלילה על ידי שמירה ולשמור ביום על ידי עבודה:

דהנה מצוה דשמירה ילפינן מן "ושמרו משמרת אהל מועד" וכה"ג, והא באמת פירושא דקראי הוא על כל עבודות שבבית המקדש, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, ומנא לן לומר דהכונה על שמירה פשוטה? אמנם מדכתיב סתם "ושמרו" דמשמע תמיד בין ביום בין בלילה, והא לילה לאו זמן עבודה… אלא ודאי דהכי קאמר קרא "ושמרו את משמרתי" – ביום לעבודה ובלילה לשמירה.

ועדיין צריך עיון וברור בכל זה.

פרק ה. שמירת המקדש בזמן הזה

האם מצות שמירת המקדש קיימת גם בזמן החורבן, כשאין בית המקדש קיים?

בספר החינוך כתב בפירוש על מצות שמירת המקדש: "ונוהגת בכהנים ולויים בזמן הבית"[פו], אך מכל-מקום יש מן האחרונים הרוצים לומר שמצוה זו נוהגת גם היום.

ומובן שגם בנושא זה יש לדון על פי טעמי מצות השמירה, כפי שנזכרו לעיל:

למנוע כניסה באיסור

ובפשטות נראה שאם השמירה היא למנוע מטמא וזר וכו' להכנס למקדש, הרי גם בזמן הזה מצוה לשמור, שהרי ההלכה היא שקדושת מקום המקדש לא בטלה ואסור לטמא להכנס לשם גם בזמן הזה[פז]. וכך כתבהרב הלל משה מעשיל גלבשטיין, בספרו "משכנות לאביר יעקב"[פח]:

ואם כן הדבר ברור כשמש בצהרים דלשיטת הספרי ופירש"י מצות שמירת מקדש נוהג גם בזמן הזה, וחיוב מן התורה אם היה היכולת בידינו להעמיד שומרים במקום השערים שיש שם כניסה ויציאה להזהיר הנ"ל שלא יקרבו טמאים וזרים.

ובעיקר הסברא הסכים לזה גם בעל האבני-נזר[פט].

לטעם של כבוד הפלטרין

אך לפי הטעם שהשמירה היא לכבוד המקדש, יש מקום לספק: מצד אחד, אפשר לומר שעיקר הצורך בכבוד הוא כאשר ה"פלטרין" בנוי, ולא בזמן החורבן כשממילא "נוטל כבוד מבית חיינו", ואין טעם בשמירה. אך אפשר לומר שכיון שקדושת מקום המקדש לא בטלה – וכמו שלמדו חכמים "'והשימותי את מקדשיכם' – אף על פי ששמומים בקדושתן הם עומדים" – אם כן גם כעת הוא נקרא "פלטרין" וצריך לכבדו ולגדלו על ידי השמירה. ובדומה למה שפסק הרמב"ם בענין מצות מורא מקדש[צ]:

אף על פי שהמקדש היום חרב בעוונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו.

וכך כתב בספר "משכנות לאביר יעקב", והאריך בזה להוכיח (על פי נגלה ועל פי נסתר) שמצוה זו שייכת גם בזמן הזה[צא]. וכן רצה לפרש את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות (למסכת תמיד) – "ודע שאלו השומרים.. אינו מחמת פחד, אבל זה דרך גדולה לבית… וכן היו שומרים המשכן במדבר ובימי שלמה ועד לעולמי עד" –ויש לומר שבלשון "עד לעולמי עד" מתכוון הרמב"ם גם לזמן החורבן, וכמו שמסביר הרב גלבשטיין[צב]:

אחרי שביאר (הרמב"ם) שהטעם מפני הכבוד, אם כן גם בזמן הזה אנו חייבים לכבדו ולרוממו מפני כבוד השכינה שאינה בטלה ממקום המקדש… גם עכשיו הרי הוא פלטרין של מלך מלכי המלכים הקב"ה וצריך לכבדו ולרוממו ולפארו שילכו סביביו שומרי המקדש…

ויתירה מזו רצה הרב גלבשטיין לומר, שגם לפי הדעה שמצות שמירת המקדש אינה אלא בלילה, הרי בזמן הזה יש מצוה לשמור גם ביום וגם בלילה. וזאת על פי מה שנתבאר שביום לא היה צריך שמירה כי עצם העבודה במקדש היא הנותנת כבוד וגדולה למקדש, והיא השומרת מפני היסח הדעת מן המקדש, אך בזמן הזה כאשר אין כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם, אם כן צריך שמירה גם ביום כדי לכבד את מקום המקדש ולא להסיח את הדעת ממנו! וכן לפי מה שנתבאר לעיל, שכנראה גם לפי הרמב"ם מתקיימת שמירה מסוימת גם ביום, כדי לשמור על סדרי המקדש ולמנוע כניסה ממי שאינו ראוי, אם כן נראה שבזמן הזה צריך לשמור ביום ובלילה.

והאדר"ת (ר' אליהו דוד רבינוביץ' תאומים שהיה רב בירושלים) הסכים עם הרב גלבשטיין בעיקר הענין, וזו לשונו[צג]:

בעיקר חידושו של כבוד גאונו נ"י, לומר שמצות השמירה חיובית גם בזמן הזה, ופלפל בזה לכל הטעמים, לעניות דעתי לא היה צריך כלל לזה, ואדרבה בלא שום טעם, מדוע תגרע מצות שמירת המקדש מעצם קדושתו… שלא בטלה… אם כן מאי טעמא לא תנהג מצות השמירה כבשעת קיומו?!

ולעיקר הסברא נראה שהסכים גם האבני נזר[צד]:

אולם להטעם האחר שאמר משום דקידשה לעתיד לבוא וכיון דטעם שמירתו מפני כבוד ואף עכשיו מחויב לכבדו – זה נכון.

אך יש שחלקו על זה[צה] ואמרו שהכבוד שייך רק ל"פלטרין" בנוי.

ובדורנו, אמר על כך הרבי מליובאוויטש זצ"ל[צו]:

..כבוד המקדש הוא (לא בגלל בנין המקדש עצמו, אלא) בגלל השכינה השורה במקדש… ובנוגע להשכינה כותב הרמב"ם… "שכינה אינה בטלה"… על פי זה יוצא לכאורה דשמירת המקדש.. היא בכל הזמנים, גם בזמן הזה… וכמבואר כל זה בארוכה בספר משכנות לאביר יעקב…[צז]

[אמנם יש לדון הרבה בפרטי השמירה בזמן הזה, כמו בשאלה היכן עומדים השומרים, מיהם השומרים (– מה דין לוי שאינו ממונה לכך), ועוד. וכמו שהאריך בזה בספר משכנות לאביר יעקב. ועוד חזון למועד בע"ה.]

שמירה מטעמים נוספים

אמנם, חשוב להעיר כי גם אם נאמר שמצות השמירה עצמה אינה נוהגת בזה"ז, מכל מקום נראה שיש צורך להעמיד שמירה מסוימת כדי לקיים את מצות שילוח טמאים, וכדי לדאוג לקיום מצות מורא מקדש.

ועוד נראה שיש ענין לחדש את השמירה בתור "זכר למקדש"[צח], וכחלק מן המצוה הכללית "לשכנו תדרשו"[צט], וכידוע ש"אין ישראל רואין סימן ברכה עד שיחזרו ויבקשו את מלכות שמים ומלכות בית דוד ובנין בית המקדש"[ק].

[א] ויש להעיר שביחס לעבודת הכהנים הרגילה נחשבה השמירה כפחותה במעלה, וכמו שכתבו המפרשים שלכן "הרובין" היו שומרים, "שאותן שיכולים לעבוד אינן רוצין לשמור, ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותן לשמור", לשון המפרש בריש תמיד (וראה במשנה למלך הלכות בית הבחירה ח, ה). ונמצא שמצוה זו היתה חשובה יותר אצל הלויים. ואמנם הכהנים שומרים מבפנים והלויים מבחוץ, ובזה ניכרת מעלתם של הכהנים שהלויים משרתים להם, אך גם בזה גופא ניכר שעיקר השמירה למעשה היא בידי הלויים. וכן לשיטת הסמ"ג והרע"ב (ראה משנה-למלך שם) שהלויים שמרו גם בג' המקומות ששמרו הכהנים, הרי שכל כ"ד מקומות השמירה היו מאויישים ע"י לויים [ובדרך דרוש יש לקשר לזה את דברי הגמרא הלומדת מן הפסוקים בדברי-הימים שהיו כ"ד מקומות, ומסבירה שג' מהם כהנים וזהו אחד מן המקומות שנקראו הכהנים לויים. וי"ל שכאן נקראו הכהנים לויים כי זו עבודה שעיקרה בידי הלויים].

[ב] ספר המצוות לרמב"ם מ"ע כב. סמ"ג עשה קסה. חינוך מצוה שפח. וכן סוברים גם הראב"ד והרמב"ן, שהרי לא השיגו על הרמב"ם במנין מצוה זו. אמנם הרס"ג לא מנה מצוה זו, וכתב בפירוש הר"י פערלא (עשה יג) שלדעתו היא נכללת במצות מורא מקדש.

[ג] ספר המצוות לרמב"ם ל"ת סז. חינוך מצוה רצא. אך הסמ"ג לא מנה לאו זה, וראה בספר המפתח לרמב"ם פרנקל בית הבחירה ח, ג.

[ד] במדבר א, נג.

[ה] במדבר ג, לח.

[ו] במדבר יח, א-ה.

[ז] דהי"א כו, יז-יח.

[ח] במדבר ג, ו-ז.

[ט] תענית כז, א.

[י] הלכות כלי המקדש והעובדים בו ג, ט.

[יא] שם ד, ג.

[יב] בהשגות לסהמ"צ, מצות עשה לו. וכיו"ב כתב בפירושו לתורה, במדבר א, נג.

[יג] על החלוקה לזמנים ראה בדברי הרמב"ם בסהמ"צ שם, בהלכות כלי המקדש פ"ד. ומדבריו נראה שהמצוה רק בכהנים, אך בספר החינוך מצוה תקט כתב שהמצוה גם בלויים, וראה במנ"ח שתמה עליו. ומדברי הרמב"ן נראה קצת שאמנם הציווי המיוחד שיהיו המשמרות שוות ברגלים נאמר רק לכהנים (וכמו שהביא מן הספרי), אך עצם החלוקה למשמרות, גם לפי זמנים, צריכה להעשות גם בלויים.

[יד] במדבר ד, מט. וברמב"ן שם: "הזכיר שמינה אותם למשפחותם ומינה היחידים לגלגלתם כל אחד על עבודתו ועל משאו. וכן הדין שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חברו…".

[טו] ערכין יא, א. גם בדברי הרמב"ם ברור שחלוקת העבודות ללויים היתה קבועה, כמ"ש בהלכות כלי המקדש ג, ט: "וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו". וראה בכסף משנה שם שזהו דוקא בעבודת הלויים ולא בכהנים.

[טז] במשנה שקלים פ"ה, ובהלכות כלי המקדש פ"ז.

[יז] ורש"י שם כתב: "אין חוזרים חלילה אלא כנגד שערים חלקום…", ומשמע שאצל השוערים לא היתה בכלל חלוקה קבועה למשמרות לפי זמנים אלא רק חלוקה למקומות. אך מן הפסוקים בפרק ט נראה שגם לשוערים היתה חלוקה לזמנים, מלבד הלוקה למקומות, וכמ"ש שם פסוק כה: "ואחיהם בחצריהם לבוא לשבעת הימים מעת אל עת", וכן נראה מדברי הרמב"ן.

[יח] פיסקא יח מהדורת הורוויץ. כידוע הרמב"ם קורא לספרי זוטא "מכילתא", וכן הביא כאן בסהמ"צ דרשה זו מהמכילתא.

[יט] הלכות בית הבחירה ח, א. וכיו"ב בסהמ"צ עשה כב ובפירוש המשנה תמיד א, א. כנזכר לעיל, גם במורה נבוכים הביא הרמב"ם את טעם הרוממות והכבוד אלא ששם הוסיף את השמירה מן "הסכלים והטמאים", וכמו שנביא לקמן.

[כ] מצוה שפח.

[כא] במדבר יז, ד.

[כב] במדבר א, נג.

[כג] בפירושו לתחילת מסכת תמיד.

[כד] יו"ד תמ"ט.

[כה] ולפי זה יש להשוות בין דברי הרמב"ם במורה נבוכים לדבריו בהלכות, וק"ל.

[כו] דף יד במהדורה החדשה, עיי"ש.

[כז] ושמענו מפי הרב יעקב אריאל שליט"א שבכך יש להסביר את עונש המיתה שהיה על נכרי הנכנס לפנים מן החיל, כמו שהיה כתוב בשלטים מיוחדים שעל הסורג (כמובא ב"מלחמות היהודים" ליוספוס, וכמו שנמצא בשרידי הכתובות הללו המוצגות במוזיאונים). אכן, יש להעיר שכנראה על כל פגיעה חמורה בסדרי המקדש היתה תגובה קשה, וכמו הגונב את הקסוה וכהן ששימש בטומאה שקנאין פוגעין בהם (סנהדרין פא, ב), וכן נכרי שאכל מן הפסח שהרגוהו (פסחים ג, ב. וראה במרומי שדה לנצי"ב שם), ואכמ"ל.

[כח] ביאורים בהלכות בית הבחירה סימן יז.

[כט] אמנם, לשון המפרש היא "דאי לא נפקא לן מקרא הוא אמינא דלא צריכי שומרים, דאין עניות במקום עשירות ואי גנבי כלי ביהמ"ק יקנו כלים אחרים", והעיר הרבי מליובאוויטש שלכאורה אפשר לדייק מלשון המפרש שהפסוק חידש לנו שצריך לשמור מגנבים, היפך הסברא הראשונית.

[ל] ראה למשל זבחים פח, ב. וברמב"ם הלכות כלי המקדש א, יב-טו ושם ח, ה.

[לא] בית הבחירה למסכת תמיד. וראה גם דבריו בשקלים ה, א, וכן בפיה"מ לרמב"ם שם.

[לב] תחילת מסכת תמיד.

[לג] מלכים ב' יא, ו.

[לד] חדושים וביאורים בהלכות בית הבחירה, סימן יז.

[לה] הלכות בית הבחירה ח, א. וכן מפורש בסהמ"צ עשה כב (במהדורות מדויקות): "לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד בכל לילה כל הלילה", ובל"ת סז: "שהזהירנו מהתעצל בשמירת המקדש ומלכת סביבו תמיד כל הלילה". וראה ב"לקוטים" שנדפסו במשניות, תחלת מסכת מדות, בשם ב"ד.

[לו] יומא י, ב ד"ה רבנן.

[לז] שקלים ה, א.

[לח] מצוה שפח.

[לט] מדות א, א.

[מ] בפירוש התורה במדבר א, נג.

[מא] מדות א, א.

[מב] שם.

[מג] שכן מובא בלקוטי הש"ס מסכת חולין, שביום שאין עבודה א"צ שמירה ורק בלילה צריך שמירה כדי להבריח החצונים.

[מד] מצוה שפח.

[מה] תמיד א, א, ב"בועז".

[מו] מצוה שפח. הובא ב"משכנות לאביר יעקב" דף ה במהדורה החדשה.

[מז] ביאורים בהלכות ביהב"ח סימן יז.

[מח] ובזאת מבאר הרבי מדוע מובאת מצות שמירת המקדש במסכת תמיד; כיון שיש צד שוה בין התוכן של שמירת המקדש בלילה לבין עבודת התמיד במשך היום, שהכהנים– שלוחי כל ישראל – אינם מסיחים דעתם מן המקדש לעולם, וזה שייך במיוחד בשמירת הכהנים, שהיתה "מבפנים", ובדומה לעבודת הכהנים במקדש בשעות היום. אך במסכת מדות חזרה ונשנתה שמירת המקדש מצד חשיבות המקדש עצמו שהוא "פלטרין שיש עליו שומרין" (ולא מצד החובה עלינו שלא להסיח דעתנו), ולכן מבוארת שם גם שמירת הלויים, שע"י הוספת מספר השומרים מתווסף ג"כ בכבוד וגדולת המקדש. עיי"ש.

[מט] וכמו שהעיר הרבי מליובאוויטש שם בהערה 49. וכך משמע מהשואת דברי הרא"ש בתמיד למה שכתב בפירושו לשקלים ה, א: "שהכהנים והלויים היו שומרים את המקדש בלילה".

[נ] ח"ג פמ"ה, תרגום הרב קפאח.

[נא] כה, ב ד"ה היו עליות.

[נב] בדפוס הגמרא נמצא בדף כט, ד"ה לצפונה ליום.

[נג] פירוש הגר"א למשנה בתחלת תמיד.

[נד] תמיד פ"א, בזבח תודה ד"ה והרובים.

[נה] במדבר ג, ו-ח.

[נו] במדבר יז , כח.

[נז] במדבר יח, ד-ה.

[נח] במדבר ה, ב.

[נט] הלכות ביאת מקדש ג, א. סהמ"צ עשה לא.

[ס] דהי"ב כד, יט.

[סא] דהי"א ט, יט. וכיו"ב ברד"ק שם.

[סב] דהי"א כג, כח.

[סג] פרה פ"ג מי,".

[סד] פיה"מ שם, וראה בתוי"ט שם.

[סה] תמיד א, א ב'בועז'.

[סו] כן כתב הראב"ד הנ"ל.

[סז] דהי"א כו, יז.

[סח] דהי"א ט, כז.

[סט] אמנם המלבי"ם כתב שם "דהשמירה היה בלילה כדעת הרמב"ם", אך לכאורה אין כאן ראיה.

[ע] בראב"ד שם.

[עא] ישעיה סב, ו.

[עב] במדבר א, נג.

[עג] שו"ת אבנ"ז יו"ד תמט, וכן באהע"ז קיט אות עז.

[עד] עזרא ב, מ ; ז, ז. נחמיה י, מ; יב, כג-מז.

[עה] דהי"א פרקים כג-כו.

[עו] דבהי"א כג, ג-ה.

[עז] לגבי הממונים "על מלאכת בית ה'", בתרגום פירש "ממנן רבנין על עבידת בית מקדשא דה'", והרלב"ג פירש שהכוונה לכל השרות והסיוע הנזכרים בהמשך הפרק (פסוק כח והלאה), וא"כ אפשר שגם שמירת המקדש כלולה בזה, וכן בסוף הפרק נאמר "ושמרו את משמרת אהל מועד וכו'" ואפשר לפרש שזו מצות שמירת המקדש. אך המצו"ד פירש ש"לנצח על מלאכת בית ה'" היינו מלאכת השיר בפה.

[עח] דבהי"א ט, יז והלאה.

[עט] נחמיה יב, כה.

[פ] הלכות כלי המקדש ג, א-ב. אמנם, בספר המצות מ"ע כג, כתב שעבודת הלויים היא נעילת השערים ואמירת השיר, ולא הזכיר שמירה.

[פא] חמשה על חמשה שערי הר הבית וחמשה על חמשה שערי העזרה. דהיינו, צריכה להיות שמירה על כל שער ושער, כמו שעולה מן הגמרא בתמיד (כו, ב) המבארת מדוע די בשומר אחד לשני השערים בבית המוקד, ומדוע די בשומרים על חמשה משערי העזרה גם למ"ד שהיו יותר מחמשה שערים (עיי"ש כז, א).

[פב] דבהי"ב לה, טו.

[פג] ערכין יא, ב.

[פד] תוס' ב"מ יא, ב ד"ה נתון, ובשטמ"ק ערכין יא, ב בשם תוס' הרא"ש.

[פה] הלכות בית המקדש סימן טו, ד.

[פו] אמנם במשכנות לאביר יעקב ח"ב סימן ג (דף יא) רצה לדחוק ולומר שכוונת החינוך היא לזמן שיש אפשרות לשמור, ולא תלוי דוקא אם המקדש קיים. ועוד רצה לומר שכיון שכוונת החינוך ששמירת הכהנים בלבד תלויה בבית,. עיי"ש.

[פז] ראה רמב"ם הלכות בית הבחירה ו, יד, עד סוף הפרק. וכן הסכמת הפוסקים להלכה. וגם הראב"ד שחולק על הרמב"ם שם, הוכיחו כמה אחרונים (כמו הבנין ציון, הרב קלישר, הראי"ה קוק, והמשכנות לאביר יעקב) שאינו חולק אלא על חיוב כרת לנכנס בטומאה, אך עצם קדושת המקום קיימת, ואכמ"ל.

[פח] סוף חלק א.

[פט] בתשובתו לבעל המשכנות לאביר יעקב, נדפסה גם בשו"ת אבנ"ז יו"ד תמט, עיי"ש בכל דבריו [ובכלל יש להעיר שרוב הספר משכנות לאביר יעקב נכתב כתשובה לתשובת האבנ"ז, אך אין בידינו תשובה נוספת של האבנ"ז בענין זה]. ובתשובת האדר"ת למשכנות לאביר יעקב כתב שלטעם הרחקת טמא וכו' מצות השמירה היא רק למנעו מאיסור כרת ולכן "בזמן הזה שאינו ברשותינו הרי אי אפשר כלל לחשש שמא יעברו על איסור ביאה בכל גופו שהוא דבר הנמנע לישראל החרד לדבר ה' וא"כ משום זה א"צ שמירה" – ואם כן ודאי שבזמננו יודה שקיימת המצוה, למנוע מיהודים רבים מלהכנס למקום המקדש גופו.

אמנם, הרב טיקוצ'ינסקי בספרו עיר הקדש והמקדש ח"ד פ"ד, רוצה לומר שגם לטעם הרחקת זרים וטמאים אין חיוב שמירה בזמן הזה, מפני שזה רק כחלק מסדרי העבודה. ודוחק.

[צ] הלכות בית הבחירה ז, ז (ויש אומרים שגם הראב"ד מודה לזה).

[צא] כאן יש להעיר שכפי הנראה מן הספר משכנות לאביר יעקב, הרבה גדולים נמנעו מלהשיב ומלתמוך בדבריו, אך לכאורה צודק הוא בטענתו שבהכרעה להלכה אין להתחשב במי שלא מסביר מדוע אינו מסכים לדבר. ועוד יש להעיר שהמלא"י הביא (בסוף ח"ב) את מכתבו של ר' שלמה הכהן מוילנא, שמסיים בו: "הנה כל מה שהאריך כת"ר נ"י לפלפל שם נ"ל נכון מאוד", ונראה שהוא מסכים עם דעת המשכנות לאביר יעקב בכך שניתן וצריך לקיים בזה"ז את המצוה.

[צב] ח"א דף ד.

[צג] ח"ב סימן ב, דף י.

[צד] כנ"ל הערה פט.

[צה] עיר הקדש והמקדש ח"ד פ"ד. ועוד טען שם: "בזמננו שגלה כבוד מאתנו ומקום מקדשנו זרים הולכים בו ולא אנחנו, איזה כבוד תתן לו השמירה מצדנו?". אך יש לדחות דבריו, שאמנם עיקר הכבוד הוא כשאנו שולטים במקום המקדש, אך יש כבוד גם בעצם היחס שלנו למקום המקדש, אף כשאין ידינו תקיפה. וכבוד גדול יש בעצם הבעת הרצון לחזור במהרה ולשלוט בהר הבית.

[צו] חידושים וביאורים בהלכות בית הבחירה, שיחה כ.

[צז] וממשיך ושואל, אם כן מדוע לא מצינו שגדולי ישראל מאז החורבן התעוררו לקיים מצוה זו? ומסביר שרוב הדורות היה הדבר כרוך בסכנה, עקב השלטון הזר.

[צח] ראה סוכה מא, א: "ומנלן דעבדינן זכר למקדש וכו'".

[צט] דברים יב, ה. וראה רמב"ן שם, וכן בספרי עה"פ ובפירושי הגר"א והמלבי"ם. ומוכח שיש כאן מצוה כללית לקרב את בנין הבית גם לפני הבנין בפועל.

[ק] רש"י הושע ג, ה. מררש שמואל פרשה יג.