על ההבדל בין ישראל לעמים. מדברי הרב.
ההבדל העצמי שבין יהודי לגוי (שבגללו בחר בנו ה' אלקינו מכל העמים להיות לו יתברך לעם סגֻלה, ואף ייחד את שמו יתברך עלינו, להקרא "הוי' אלהי ישראל"), משתקף בארבע נקודות. נקביל ארבע נקודות אלו כנגד ד אותיות שם הוי' ב"ה וכנגד ד עולמות אבי"ע ונשתדל לבאר אותן:
א. חלק א-לוה ממעל ממש – "ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוה ממעל ממש".
ישנם בעולם ארבעה סוגים כלליים: דומם, צומח, חי, מדבר. הגוי משתייך לסוג המדבר, הסוג הנעלה ביותר מבין סוגים אלו. אך, בכל זאת, משתייך הוא לסוג מסוים מתוך סוגי הנבראים בטבע. ביהודי, לעומת זאת, ישנו "חלק", ניצוץ, אלקי ממש שהוא למעלה מהטבע לגמרי. ניצוץ זה מתגלה בעת מסירות נפשו על קדוש ה' בפועל ממש, שבזה מתעלה היהודי למעלה מכל גדרי הטבע של מציאות העולם.
מדרגה זו של "חלק א-לוה" היא השייכות לעולם האצילות, העליון מבין ארבעת העולמות הכלליים (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה), אשר בו אין הרגשה ומודעות נפרדים מאלקות כלל. ובהקבלה לד' אותיות שם הוי' – כנגד האות י, וכנגד ספירת החכמה שבה מאיר אור-אין-סוף.
מהיות היהודי "חלק א-לוה" נובעת הדבקות הגמורה בקב"ה, שהרי "כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו" – ה"חלק" הוא בגלוי, אך בהעלם, הוא הוא העצם כולו. משמעות ה"חלק א-לוה ממעל ממש" השורה ומתלבש בפנימיות בתוך כל יהודי, הוא הכח לגלות (על ידי ההליכה בדרך התורה והמצות) בעולם כולו אמת זו, ש"הוא הכל והכל הוא" ממש.
ב. חלק בורא שנעשה נברא – היהודי הוא "חלק בורא שנעשה נברא", ועל-דרך הסוד הוא ענין "מהתעבות האורות נתהוו הכלים". מדרגה זו היא כנגד עולם הבריאה, וכנגד ה עילאה של שם הוי', כנגד ספירת הבינה.
הגוי הוא "נברא" גרידא. ביהודי, ה"חלק אלוה ממעל ממש" שבו, יורד להיות "חלק בורא", שמצמצם את עצמו עד "שנעשה נברא".
היות היהודי "חלק בורא", אע"פ ש"נעשה נברא", מתגלה בכך ש"צדיק ['ועמך כֻלם צדיקים'] גוזר והקדוש-ברוך-הוא מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". וכן עיקר הגילוי של השגחה פרטית בעולם הוא על ידי עם ישראל דוקא.
ג. משפיע בעצם – היהודי הוא משפיע בעצם. הגוי הוא מקבל בעצם.
מבין תריג מצות תורתנו הקדושה הוא ענין מצות "והלכת בדרכיו", "מצוה להדמות אליו" – "מה הוא רחום, אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'".
ביחס לגר-תושב (השומר ז' מצות בני-נח אך איננו גר-צדק) נצטוינו "וחי עמך" (בזמן שבידינו לקבל גר-תושב, דהיינו בזמן שהיובל נוהג, כמבואר ברמב"ם), להחיותו (לפרנסו). בזמן הגלות אין בידינו להיות
משפיעים לכל העולם כולו כראוי (מזה נובע ה"תסכול" הכללי של עם ישראל בזמן הגלות), ואדרבה, זרים משלו בנו (ואפילו כיום, בהיות חלק גדול מן העם יושב בארצו, עדיין תלויים אנו בחסדי אומות העולם, וממילא ה"תסכול" גדול עוד יותר).
מדרגה זו היא כנגד ו שבשם הוי', כנגד שש מדות הלב (מחסד עד יסוד) שמהן יוצאת ההשפעה לחוץ. שרש ועיקר כל המדות היא מדת האהבה, מדת "חפץ חסד הוא" ורצון להטיב לכל בריותיו אשר ברא ברחמים. מדה זו של "חפץ חסד" בעצם היא אמיתת ענין היצירה – "כחמר ביד היוצר" שהינו "חסד נוצר", וד"ל.
ד. המעט מכל העמים – "כי אתם המעט מכל העמים" – "שממעטים את עצמכם".
מדרגה זו היא כנגד מדת המלכות, ה תתאה שבשם; שכן שרש המלכות, מצד פנימיותה, היא מדת השפלות שבישראל – "כל ישראל מלכים הם". ה"מעוט" בא על כל חסד וחסד שמתגלה עלינו מאתו יתברך, (כמבואר בארוכה באגה"ק "קטנתי"). בחינה זו היא כנגד העשיה – תקון עולם העשיה בשלמות.
מבחינה זו באה, גם כן, האחדות האמיתית בכנסת ישראל, וכמבואר בחסידות שאחדות תלויה בשפלות. זהו ענין "כל ישראל ערבים זה בזה", שלא שייך בשאר אומות העולם שם אין את ענין הערבות והאחדות, אלא כל יחיד ויחיד נפרד בעצם לעצמו. והיינו ש"כנסתישראל" הוא מלשון התכנסות פנימה, דהיינו הטבע דהתמעטות אישית וממילא התערבות והתאחדות אמיתית בכלל.
ארבע נקודות שוני אלו, מרומזות (באופן מלמטה למעלה) בארבע המלים המבטאות את בחירת ה' יתברך בנו במעמד הר סיני: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש":
"ממלכת" כנגד המלכות, בחינת "כי אתם המעט מכל העמים", שעל כן חשק ה' בכם כנ"ל.
"כהנים" בחינת "כהן איש חסד", הרצון להשפיע ולהטיב לכל.
"וגוי" היינו גוף נברא, אך בישראל הוא "חלק בורא שנעשה נברא" דוקא, בחינת "מי כעמך כישראל גוי אחד בארץ".
"קדוש" היינו קדושת האצילות – "חלק א-לוה ממעל ממש".
והנה, לפני "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" נאמר "והייתם לי סגֻלה מכל העמים כי לי כל הארץ". "סגֻלה" הוא מלשון "סגֻלת מלכים", ומרמז, בפרט, לבחינת "ממלכת", והיינו שהכל נכלל במלכות, בחינת "כי אתם המעט מכל העמים" – "שממעטים את עצמכם". כלומר, גילוי כל הבחינות והמדרגות העליונות, שכנגד י–ה–ו שבשם, תלוי, בעיקר, בעבודה של גילוי בחינת "כי אתם המעט", פנימיות מדת המלכות דקדושה, מדת השפלות ("והייתי שפל בעיני" – מאמר דוד מלך ישראל חי וקים), ה תתאה שבשם. מהשפלות כלפי פנים, באה ההתנשאות דקדושה כלפי חוץ, הכל משרש הרוממות העצמית שבישראל – לי ראש בעצם.
ע"פ מלכות ישראל ח"א עמ' שכא-שכח
נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'
