על הדמיון המפתיע בין תיבת נח לבין המשכן, החשיבות של מידות מדוייקות וציות ממושמע כאשר מדובר על כריתת ברית!
התיבה והמשכן
כשנפגשים בהוראת ה' לנח לבנות את התיבה במדות מדוייקות, קשה שלא להזכר בבנין המשכן. גם שם ניתנו הוראות מפורטות לאורך ורוחב וגובה, וגם שם מִכסה כמו בתיבה (ואין 'מכסה' בהקשר נוסף בתורה).
על מדות התיבה אומר הרמב"ן כי בדרך-הטבע לא היו יכולות להכיל את כל מה שנכנס בה ואף "לא עשר [תבות] כיוצא בה. אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה". אף ענין זה מעורר לחשוב על המשכן, שהרי "השמים כסאי והארץ הדום רגלי, איזה בית אשר תבנו לי?" וכו', ובכל זאת "צמצם שכינתו בין שני בדי הארון". ואכן, אף בתיבה היתה מעין השראת שכינה, שהרי נהג בה מעין מה שיהיה לעתיד לבא, "וגר זאב עם כבש… לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" [וכמו שדומה התיבה ל"הר קודש" כך בתהלים דומה הר הקודש לתיבה: "על כן לא תירא בהמיר ארץ ובמוט הרים בלב ימים. יהמו יחמרו מימיו, ירעשו הרים … עיר אלקים קדוש משכני עליון… בל תמוט, יעזרה אלקים"].
כריתת ברית
נראה שיש קשר בין המדות המדוייקות לבין המכון להשראת שכינה. מדות מדוייקות הן אחד המאפיינים הבולטים של תורה שבעל-פה, אשר שקדה לתת לכל מצוה שיעורים וגדרים מדויקים. על תורה שבעל-פה נאמר: "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבעל-פה", וענין זה של הברית מוצאים אנו לראשונה בקשר לתיבה.
עד ימי נח לא נכרתה שום ברית עם האנושות על קיומה, היה זה מעין קיום שלא בדוקא, ועל כן אפשר היה להטיל בו ספק, ולמחות אותו אם נראה שאינו מצדיק את עצמו. רק עתה, כאשר יש ערעור על עצם הקיום, מזוהה שעל רקע כל ה"סתם" הזה יש "דוקא", יש נקודה של התקשרות עצמית והקב"ה חושף את מחויבותו למה שברא. כביכול, בתוך כל הניכור כלפי העולם יש בחינה של "מצא מין את מינו" שגורמת להתחייב לקיום.
הציות במצוות
מה שמבטא מלמטה למעלה את תוקף ההתקשרות, מה שמשמש כלי להופיע את התיחסות ה' לעולם "ברצינות" וב"אכפתיות" הוא הציות הממושמע, ואפילו העוור.
אפשר לכאורה לקיים את המצוות מתוך שכנוע (או אמון) שהן המעשים הנכונים ביותר. כלומר, מי שברא את העולם ומכיר תכונותיו, יודע שההתנהגות המובחרת ביותר, הממצה מן העולם את המיטב, אלו המצוות. אבל גישה כזאת אינה אמורה להוליד דבקות בַּדיוק. שכן, אם תפילין מרובעות, דרך משל, עושות את הרושם הכי טוב בנפש, הרי תפילין קצת פחות מרובעות יפעלו תשעים אחוז מן הרושם הזה, ובכל זאת, ההלכה מבטלת תפילין כאלו מכל וכל (וכן הדבר אם חסרה אות אחת וכל כיו"ב).
כאשר מקיימים מצוות מתוך משמעת וציות, בזה מודים שפעילות בתוך העולם הזה, אפילו הנכונה ביותר, היא מוגבלת בעצם, ואין בכוחה לכשעצמה להפגיש עם מי שמעבר לו. כוחן של המצוות הוא בהיותן כלי המאפשר ומזמין את מי שמעבר לעולם לפקוד אותו, בהיותן מעין מוליך חשמלי המבטל עצמו על-ידי הציות הממושמע, ומפנה מקום לה' כזולת שמחוץ לו. אז נכרתת ברית, שפירושה מחויבות של שנים לבוא אחד אל השני גם כש"באופן טבעי" מתעוררת דחיה והתנגדות, זאת מפני שיש נקודת שייכות עמוקה, מעבר לפשט המציג סוגי קיום שאינם נפגשים.
בין נח לאבות
במקום אחר* דובר על המחלוקת אם ישראל במדבר הלכו כְּתיבה או כקורה, והוסבר שם שההליכה כתיבה צמודה למשכן, תוך התעלמות מכיוון ויעד, ותוך ידיעה שאם המשכן כאן הכל כאן, ומחוץ לזה – המדבר בו שעירים ירקדו. זו ממש התודעה של תיבת נח, השטה לה ללא חרטום לשום מקום, כי מסביב יהום הסער, ורק כאן מגלה ה' את אור פניו.
אמנם ההליכה כקורה אומרת שיש גם בתוך העולם הזה מקום מסוים, המתאים ביותר להשראת שכינה, נקודה רגישה עם שיא של פתיחות לה', וסביב נקודה זו ובהתאם לה נבנה העולם מעגלים מעגלים. נח התהלך "את האלקים", וזכה לתיבה המנתקת אותו מסתמיות העולם שנגזר עליו להכחד, אבל האבות התהלכו "לפני האלקים", לא רק צייתו אלא מדעתם ידעו לכוון לרצונו. יש לומר שהאבות כן השיגו איך לא באופן שרירותי, אלא באופן מתאים, העולם הזה מוצא בתוכו בקיעים המזמינים השראת שכינה. תן לחכם ויחכם עוד.
* ראה בספר מן הפרדס, ח"א עמ' ש.
