אין לנו זכות על ארץ ישראל ללא התורה.
בכל שנה אנו מוצאים טעם חדש בפתיחת פירוש רש"י לתורה:
"אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל! ומה טעם פתח בבראשית? משום 'כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים', שאם יאמרו אומות העולם לישראל, ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם, כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו."
מטיעון היסטורי לטיעון אמוני
דברי רש"י מבוססים על מדרש תנחומא ומדרש בראשית רבה. אולם במדרש רבה (המצוטט גם ברמב"ן) קיימת תוספת משמעותית:
"מפני אומות העולם שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין להם הלא אומה של בזוזות אתם! וישראל משיבין אותן ואומרין להם,ואתם הלא בזוזה היא בידכם! הלא 'כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם', העולם ומלואו של הקב"ה, כשרצה נתנה לכם וכשרצה נטלה מכם ונתנה לנו."
כאן מופיעה תשובה כפולה לטענת האומות: א. התשובה במישור ההיסטורי-פוליטי: אתם עצמכם ליסטים ובוזזים! או בלשון ימינו: לא היה כאן שום "עם פלסטינאי" לפנינו, וגם האוכלוסיה הערבית רובה-ככולה כלל לא היתה כאן "מאז ומקדם" לפני שיבת-ציון המתחדשת. ב. התשובה במישור האמוני-דתי: "כל הארץ של הקב"ה היא" והוא נותנה לנו!
אכן, רש"י בחר להשמיט את הטיעון ההיסטורי-פוליטי, ומדוע?
נראה שלדעת רש"י אין הטיעון ההיסטורי יכול לעמוד כנימוק יחיד בפני עצמו. כך עולה גם מלשון המדרש, המביא את שני הטיעונים בהמשך רצוף אחד, ולא כשתי תשובות נפרדות. הטיעון ההיסטורי כוחו יפה לסתור טענות שקר דמיוניות, ובתור שכזה הוא חשוב מאוד! "ענה כסיל כאולתו" ואמור לו "טול קורה מבין עיניך".
אך הטיעון החיובי לזכותנו על הארץ יכול להתבסס רק על המימד האמוני. בסופו של כל הפינג-פונג ההיסטורי, אין אנו האומה הראשונה בקורות האנושות שהתנחלה בחבל-ארץ זה, וגם אם הערבים אינם באים בחשבון כבעלי-זכויות כאן, עדיין ניתן לפקפק בזכותנו-אנו, שהרי לא קבענו עובדות בשממה אלא "כבשנו ארץ שבעה גוים".
– כאן נצרך הטיעון האמוני, שרק הוא נותן בידינו את הצידוק המשפטי. אין די בטיעון המסתמך על התנ"ך כ"מסמך היסטורי" ללא עיקר-העיקרים של התורה: האמונה בנותן התורה ובורא העולם. נציגי העם היהודי יכולים להציג את ספר התנ"ך כראָיָה מכרעת רק אם מתכוונים הם ברצינות לכל מה שכתוב ב'בייבל' הזה, כולל ה'סיפור' על בורא העולם!
פשר הטיעון האמוני
אך כעת, לאחר שעלינו מן המישור ההיסטורי ובאנו אל המישור האמוני, יש להבין מהו פשר התשובה "ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – האם יש כאן איזו שהיא חוקיות, המובנת לנו כבני-אדם, מתי "ברצונו נתנה להם" ומתי "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"? זוהי שאלה קריטית, שכן מי לידינו יתקע שכעת ניתנת הארץ לנו ולא להם? השאלה מחריפה עוד יותר למקרא הפסוקים מהם נטל רש"י את מטבע-לשונו, הלא הם בדברי ירמיהו הנביא (ירמיה כז): "כה אמר ה'… אנכי עשיתי את הארץ… ונתתיה לאשר ישר בעיני. ועתה אנכי נתתי את כל הארצות האלה ביד נבוכדנאצר מלך בבל עבדי". הרי שגלגל חוזר הוא, וגם לאחר שניתנה הארץ לישראל שוב היא ניטלת מהם וניתנת לאומות-העולם! אם כן, כיצד נוכל אנו, כיום הזה, להשתמש ב"כח מעשיו" בכדי לזכות ב"נחלת גוים"?
התשובה נמצאת לפנינו בדברי הרמב"ן, המבאר את דברי ר' יצחק:
"ראוי הוא כאשר יוסיף הגוי לחטוא שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם. וכל שכן עִם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות הישוב [=ארץ ישראל], אבל יירשוה עבדי ה' זרע אוהבו, כענין שכתוב 'ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חֻקיו ותורותיו ינצורו'. כלומר, שגירש משם מורדיו והשכין בו עובדיו, שידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם."
הוי אומר, "ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" – היינו כאשר "רוצה ה' בעמו", כשאנו נקראים "עבדי ה' זרע אוהבו". אז, כאשר רוצה ה' בנו – ניתנת לנו הארץ למורשה, "כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל" (ישעיה סב,ד). אך בחטאינו, חלילה – חוזרת הארץ לנבוכדנצאר ותלמידיו. זוהי החוקיות שהיא לחם-חוקה של הארץ הזו, הארץ המקיאה מקרבה את העם החוטא – מישראל או מאומות-העולם– במיוחד כשמדובר בחטאים של השחתה מוסרית יסודית (כדוגמת שפיכות-דמים המחניפה את הארץ).
כח מעשיו – תורת חיים
הנה כי כן, לאחר שהוכרחנו לטפס מן המישור ההיסטורי-אנושי אל המישור האמוני-אלוקי, מתברר כעת כי את זכותנו על הארץ נוכל להשתית באמת רק על התורה כדרך-החיים של עם ישראל!
גם אם נטען במלוא הלהט כי כך כתוב ב'בייבל' שאלקים נתן את הארץ לעם ישראל (וכפי שיודעים לקרוא גם מליוני גויים בכל העולם) – אין די בכך כל עוד התורה "מונחת בקרן זוית" ורק נשלפת לעת-הצורך מן המדף לעיני כל. אם התורה היא רק פריט מכובד בארון הספרים, מין מסמך שאינו חי בקרבנו, אם אנו מנותקים מן התורה – עלולים אנו להתנתק גם מן הארץ. רק אם נופיע כעם המקבל תורה, החפץ ללומדה ולקיימה, הנושא אותה והמחוייב לה כדרך-חיים, חיי עולם שנטעו בתוכנו – רק אז נוכל להוציא את ספר התורה מתוך חיקנו ולומר: "ברצונו נתנה לנו" היום!
כשאנו מוכנים לזהות את עצמנו כעבדי ה', יכולים אנו לנחול את ארץ נחלת ה', ומתברר אז כי באמת לנו הבעלות הקבועה על הארץ, וכל הזרים אשר בה – מנבוכדנצאר ועד עראפת ימ"ש – כולם תושבים זמניים הם כאן לכל-היותר! יתירה מזו, כשם שלעולםקשורים אנו לא-ל חי אשר בקרבנו, כך דבקותנו בארץ-החיים לא תנתק לעד – אולם עלינו מוטלת המשימה לגלות את הקשרים הללו ולחיות על פיהם, ואז גם יפָּתַח פינו לדבר בשמם בפני עם ועולם.
זהו "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" – אותה התורה שניתנה לנו לשמור ולעשות, החל במצות "החודש הזה לכם", אותה התורה היא שטר-הזכות לנחלת הארץ הטובה הזו. רק מי שרוקד ומפזז בכל עוז עם ספר-התורה בשמחת-תורה – הוא שיכול לפתוח ב"בראשית ברא" ולומר בעוז ובבטחון "ברצונו נתנה לנו"!
מבחן האמונה
רק שאלה 'קטנה' עוד נותרה לנו, מין קושיא על רבונו-של-עולם: על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ולעם הזה? מדוע ניתנה לנו ארץ כזו שבכדי לזכות בה עלינו להתמודד שוב ושוב עם טענת "ליסטים אתם"?
אך התשובה לכך נמצאת כבר בידינו: היא הנותנת! נחלת הארץ מכריחה אותנו להאמין בתורה ובנותן התורה! אלו הם דברי חז"ל במדרש (הפחות מפורסם):
"אמר להם הקב"ה לישראל, יכול הייתי לבראות לכם ארץ חדשה, אלא בשביל להראות לכם את כוחי אני הורג את שונאיכם מפניכם ונותן לכם את ארצם. לקיים מה שנאמר כח "מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" "(במדבר רבה כג, יב).
– לא נבצר מה' לתת לנו ארץ חדשה, בה נפריח את השממות ונבנה מדינה לתפארת. אך ה' נתן לנו ארץ נושבת, בכדי שנאלץ להתמודד עם יושבי הארץ הקודמים – בטענות מלומדות כמו גם בחרב וברובה!
התורה והארץ הינן שלמות אחת, ולכן "מולידות" הן זו את זו: כשם שהתורה נותנת לנו את הזכיון על הארץ – כך הארץ מכריחה אותנו לזכות בתורה. ארץ ישראל מעמידה אותנו במבחן האמונה – להאמין בה' יתברך הנותן לנו את הארץ הטובה הזו לרשתה, והמצַוֶה אותנו להוריש מאותה "נחלת גוים" את אויבינו, להכניעם ולגרשם מן הארץ, להאמין בכוחו של ה' המאזרנו חיל למלחמה ומכריע קמינו תחתנו לתת לנו את ארצם נחלה כיום הזה.
