על היהודי לצאת לדרך החיים בחפוש אחר עצמו האמיתי… על המשמעות של הציווי הנצחי לכל יהודי "לך לך". מעובד מדברי הרב.
ראשית דבורו של השם יתברך לאברהם אבינו, היהודי הראשון, היא: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה. ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר ונברכו בך כל משפחת האדמה".
היהודי שומע, לכל לראש, את הצו האלקי שעליו להיות עצמאי ומשוחרר מכל תלות בערכים נדמים וטבעיים של חברה, תרבות ומשפחה.
עליו לצאת לדרך החיים בחפוש אחר עצמו האמיתי ― "לך לך" ― עצם שיתגלה רק במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם ― "אל הארץ אשר אראך". שם מחכים לו מזלו וגורלו האמיתיים ― "ואעשך לגוי גדול וגו'" ― ושם הופך להיות משפיע המאיר לרבים ― "ונברכו בך כל משפחת האדמה".
בחנוך ילד (וכן מבוגר) מישראל, דומה ענין זה והוראתו לדורות ל"חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה". על המחנך המסור למחונכו באמת, לחקור ולדרוש את "נקודת" הילד, תכונתו וענינו הפרטי, לעזרו לפתח את חושיו וכשרונותיו האישיים, שדרכם יזכה למצוא את חלקו ונחלתו בתורת ישראל ובאלקי ישראל (שתתגלה אלקותו יתברך בלבו).
לאופן חיפוש עצמי זה ישנם שני פירושים בחסידות:
פרוש אחד (ע"פ האריז"ל) מפרש "לך לך" מלמטה למעלה, בדרך של "רצוא": לפי פירוש זה הארץ אליה הולכים היא הארץ העליונה, כנסת ישראל, מקור נשמות כל בית ישראל.
פרוש שני (ע"פ הזהר) מפרש את ההליכה מלמעלה למטה, בדרך של "שוב". לפי פירוש זה הארץ אליה הולכים היא דווקא ארץ ישראל הגשמית.
"אלו ואלו דברי אלקים חיים", וכן אמר דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל, "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". במלה "אתהלך" קיימת גם ההליכה אל עצמו ("לך לך"), וכן ההליכה בדרך של "רצוא ושוב" כנרמז בבטוי "בארצות החיים" – שתי בחינות "ארץ" – ה"רצוא" – ההליכה מלמטה למעלה אל ה"ארץ" העליונה, וה"שוב", מלמעלה למטה אל ה"ארץ" התחתונה.
לפי שני פרושים אלו, העבודה של "לך לך", היא לצאת מ"האני" המדומה שלי (הן התדמית האישית הטבעית, והן מהתדמית האישית שעוצבה אצלי לאורך הזמן, ברדיפתי אחר הישגים גשמיים וגם רוחניים, אך הכל על מנת לגדל את עצמי בעיני עצמו ובעיני הבריות) ולראות את "האני" האמיתי – ה"אני" הפרטי שלי כמו שהוא מושרש וכלול בכלל ישראל.
"לך לך" מלמטה למעלה – היא היציאה מהיותי פרט נפרד אל הכלל. התחברות זו אל הכלל היא דוקא דרך ההתחברות אל הנשמה הכללית שבדור, נשמת ה"צדיק יסוד עולם", משה רבינו שבדור. כך אני מזדהה עם הכלל הכלול כולו בנשמת נשיא הדור. על כל אחד ואחת לראות את עצמו כלול בנשמת הצדיק, וממילא להתמסר לחלוטין למילוי הוראות צדיק הדור.
"לך לך" מלמעלה למטה – היא היציאה מעצמי, כ"איש המעלה", להזדהות עם הכלל כמו שהוא משתקף בפשוטי הצאן דוקא. להרגיש את עצמי יושב בתוך העם, מתמסר לזולת (הנראה נחות ממני) באהבת ישראל אמיתית, מלב ונפש, להטיב לו ככל אשר ביכלתי בגשמיות וברוחניות.
נמצאנו למדים שבהוראת "לך לך" יש כעין דבר והפוכו. מצד אחד מורים לאדם להיות עצמאי ומשוחרר מכל תלות וכו'. מצד שני מראים לו שהדרך לכך היא הדרך של בטול היש הנפרד והיציאה ממנו לחלוטין, לצאת מעצמך הפרטי ולשאוף אל עצמך האמיתי, המושרש בכלל דוקא, הן הכלל שלמעלה ממך, שהמחשתו בעולמנו הוא צדיק הדור, והן הכלל כמו שלכאורה עומד למטה ממך, בני דורך כמו שהם.
ברור ומובן שעצמאות אמיתית ליהודי – הן לפרט והן לכלל – יכולה להיות רק בדרך של בטול היש וחזרה לנקודת האמת העצמית הפנימית.
על המחנך (ומי שלא זכה למחנך, עליו להיות המחנך של עצמו) לעזור למחונכו לפתח את חושו המיוחד שבו חונן מן השמים כנ"ל, אך מתוך מודעות (הנובעת מן המחנך אל המחונך) שכל מטרת השמוש בחושו היא לא על מנת "לבנות אישיות" – טפוח הישות הנפרדת ח"ו, אלא לשמש אמצעי לצאת מעצמו הראשון (טבעו הראשון), בחפושו אחר עצמו האמיתי כמו שהוא נכלל בכלל. עליו להבין שהחוש הופקד בידיו מלמעלה על מנת לגרום נחת רוח למעלה – לבורא, ולמטה – לעולם הנברא. ככל שיקדיש את חושו והשמוש בו לקדש – להשי"ת, לתורתו ולעמו, כך יקיים בנפשו "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך".
רק כשזוכים לבוא לארץ המובטחת זוכים להגשמת החוש הפרטי בשלמות: לפני שיהודי מגיע לארץ כנ"ל הרי הוא מקטני אמנה, כלומר מקטני אמנות, שאינו מסוגל להפיק את חוש אמנותו האמיתי כדבעי (והרי על כל יהודי להיות שותף עם הקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ― "מעשה ידי אמן" ― "עם המלך במלאכתו" כידוע). אז מתקיים "ונברכו בך כל משפחת האדמה" בדרך ממילא ומאליו, שלאחר שמתגלה כגדול האמנים באמת ― "ואגדלה שמך" ― השפעתו "כובשת" את כל העולם כולו בדרך של "לכתחילה אריבער", ועד שבא "אל עמק שוה הוא עמק המלך" ― "עמק שהושוו שם כל האומות והמליכו את אברהם עליהם", אכי"ר.
ע"פ "אשא עיני" עמ' שכה-שכח. מתוך העלון 'הרכבת נוסעת'
