מקור הכח של יהושע וכלב – האמונה בדבר ה'.
חטא המרגלים היה אמנם לפני דורות רבים, אך הפגם טרם תוקן, ואף הויכוח בין עשרת המרגלים לבין יהושע בן נון וכלב בן יפונה עדיין נמשך. מכיון שרוצים אנו להיות בין תלמידי יהושע וכלב, לזכות לרשת את הארץ הטובה ולהוריש את יושביה – עלינו להבין היטב היכן מונח שורש הטעות של עשרת המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה.
ברור שכשלונם של המרגלים לא היה במסירת העובדות היבשות. הערים בצורות, העמים חזקים, וגם ענקים ישנם. הכל נכון. החטא הוא בהוצאת המסקנה: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". את הטענה הזו מזהה כלב עוד לפני שנאמרה בפירוש, ולכן הוא מקדים וקובע: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
מהיכן נובעת המחלוקת הזו? מה מביא כל אחד מן הצדדים להחזיק בתוקף בדעתו?
בעזרת ה' נעשה ונצליח
ברור שהמרגלים נכשלו בחסרון אמונה, וכפי שאומר הקב"ה: "עד אנה לא יאמינו בי?". האמונה העזה של יהושע וכלב קובעת: "אם חפץ בנו ה', והביא אותנו אל הארץ הזאת.. אל תיראו את עם הארץ.. וה' איתנו אל תיראום". ואילו חוסר האמונה של יתר המרגלים מביא אותם לומר "חזק הוא ממנו" – ומפרשים חז"ל כי "ממנו" מכוון גם לקב"ה, וכאן אומרים המרגלים (במודע או שלא-במודע) שגם הקב"ה אינו מסוגל לנצח…
כיצד בדיוק מביאה האמונה או חוסר-האמונה למסקנות על אפשרות המלחמה והנצחון?
ניתן להסביר זאת ברובד הפשוט: ניתוח המציאות אינו יכול להסתפק בתחום העובדות היבשות, חייבים לנתח את המציאות מתוך מבט רחב יותר ולכלול גם את המימד הנסתר מן העין האנושית. אם רצונך להיות באמת ריאלי ומציאותי, חובה עליך להביא בחשבון את עזרת השם! עם ישראל, הבא לרשת את הארץ במצות ה', אינו פועל רק בכוחו הפיזי ובכליו הצבאיים הקיימים, אלא גם ובעיקר ברוח ה' אשר בקרבו, בסייעתא-דשמיא הבאה לעזרתנו, בנסים גלויים או נסתרים.
לעשות את האמונה עיקר
אך נראה שעלינו לחדד ולהעמיק יותר את האמונה – עומק שיעזור לנו להתמודד גם עם המצבים הלא-פשוטים של המציאות המשתנה.
צריך להבין שהאמונה איננה רק עוד גורם שצריך להתחשב עמו ו"לשקלל" אותו בהערכת כל הנתונים במציאות, ואפילו כגורם החשוב ביותר. בתור נתון בשטח, ניתן לתת משמעות עצומה לכך שהאנשים חדורי אמונה, וממילא יש להם את המורל, תחושת הצדק, הנחישות, העצמה, האומץ, ההקרבה והמסירות, וכל אלו הם שיכריעו את המערכה. כל זה אמת ויציב, אך כח האמונה עצמו אינו מתחיל בכך:
האמונה היא נקודת-המוצא המוחלטת, הקובעת את הכיוון הברור, ורק לאחריה באים ובוחנים את "המציאות בשטח". נקודת המוצא שלנו מעוגנת בדבר הקבוע והאמיתי ביותר, בדבר ה'. כשנאמין בה' – האומר לנו "בואו ורשו את הארץ" – נתייחס לאמונה זו כדבר הקיים היציב ביותר, הוא הקבוע והרלוונטי תמיד וכעת נותר רק לבדוק את המציאות ולראות כיצד נקיים בה את דבר ה'.
אמונה כזו נובעת מההכרה החזקה שכל המציאות עצמה מתקיימת כל העת רק ברצון ה', ולכן רצון ה' הוא הוא היציב, והעולם הוא זה שצריך לפעול על פיו ולהשתנות מפניו.
יהושע וכלב – החדורים באמונה הזו שאותה למדו ממשה רבם – הולכים לארץ ישראל לא על מנת לבדוק האם הערכת המצב אכן מאפשרת לנוע לכיבוש הארץ. המטרה והכיוון כבר ברורים ומסומנים מראש – "עלה נעלה וירשנו אותה" – והבדיקה היא רק היכןוכיצד תמצא נקודת-התורפה במציאות שדרכה נבקיע ונעלה, וכמו שמתאר משה רבינו בספר דברים את מטרת שליחות המרגלים למצוא "את הדרך אשר נעלה בה".
כשמתרופפת האמונה הזו, מתחילות הצרות. כשמתחילים להעריך את כח האמונה עצמו רק כגורם במערך-הכוחות במציאות – ולא כגורם היכול ליצור ולקבוע את המציאות – מתחילה ההדרדרות. אז כבר לא מאמינים שהמצוה לרשת את הארץ אכן יכולה לבדה לקבוע את הכיוון, ואז באמת נחלש הכח להתמודד וליישם את המצוה בתוך המציאות הקשה וגוברים הספקות…
- ●●
והיום שוב עומדים אנו בפני מלחמה עם הגוים יושבי הארץ, ושוב עלינו להבין בפשטות כי המאמין ינצח. המאמין לא יהיה חגב בעיני עצמו ולא יהסס להשתמש בכלים שנתן לו ה'.
אך מעבר לזה, עלינו לדעת כי כאשר נשאלת השאלה "האם יש לעם ישראל את הכח והאמונה להלחם ולנצח" – עצם הצגת השאלה בצורה זו "מפספסת" את מושג האמונה, כי כח האמונה אינו נמדד ואינו מתחיל בכמות האנשים המאמינים ובעצמתם. האמונה נעוצה במצות ה': "בואו ורשו את הארץ", ומכאן הוודאות בדרך, בכיוון ובתוצאה. וככל שנעמיק את האמונה הזו, נזכה כיהושע וכלב לכבוש את הארץ ולהוריש את האויב, במהרה בקרוב.