לא יחרץ כלב לשונו – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

שיאן של עשר המכות היא מכת בכורות, ובהתראה על מכה זו מתאר משה רבינו את המכה ואת העתיד להתחולל בעקבותיה – "והיתה צעקה גדֹלה בכל ארץ מצרים… וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי לאמר צא אתה וכל העם אשר ברגליך ואחרי כן אצא". בתוך תיאור המהומה שתתחולל במצרים מוסיף משה – "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹנו למאיש ועד בהמה". העובדה שפרט זה מופיע בתוך תיאור השיא של עשר המכות, השלב בו מצרים דוחקים בבני ישראל לצאת מארצם, מלמדת כי זהו פרט מהותי וחשוב בנסי יציאת מצרים, ויש להבין את גודל הנס ואת מעלתו.

גודל הנס: סיבות לנביחה בעולם-שנה-נפש

ביחס לגודל הנס של אי-הנביחה[1], מדגישים המפרשים כי בדרך הטבע היו לכלבים שלש סיבות טובות לנבוח:

• ראשית, תופעת המות גורמת לכלבים לנבוח – "כלבים בוכים, מלאך המות בא לעיר"[2] (וכן, באופן גשמי יותר, המצאותן של גופות בסביבה גורמת לכלבים – בעלי חוש הריח המפותח[3] – להתרגש ולנבוח).
• שנית, מכת מצרים התחוללה בחצות הלילה, באמצעה של המשמרת השניה בלילה, הזמן בו הכלבים נובחים באופן טבעי – "משמרת ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו"[4].
• שלישית, כאשר ישנה תכונה בלתי מצויה באמצע הלילה רגילים הכלבים לנבוח – ועל כן הם משמשים לשמירה – וכאן היתה תכונה רבה, של ישראל המתכוננים לדרכם ובעיקר "חפזון דמצרים" שיצאו לזרז את ישראל.

שלש הסיבות לנבוח שייכות לשלשת ממדי המציאות, עולם-שנה-נפש: הרגישות למלאך המות היא חוש ריח בממד הנפש הרוחני, הנביחה בזמן מסוים שייכת לממד השנה של המציאות, והנביחה כתוצאה מהתכונה בשטח שייכת לממד העולם הפשוט. למרות שהיו לכלבים סיבות לנבוח בכל הממדים של עולם-שנה-נפש התחולל נס והם התאפקו מלנבוח.

מעלת הנס: בטחון בני ישראל והפליתם – השתחוית הטבע בפני ה' וישראל

מדוע כה חשובה אי-נביחת הכלבים עד שהיא חלק משיאה של יציאת מצרים? באופן טבעי נביחת הכלב מפחידה בני אדם, ובפרט ילדים ונשים (עד שיש כמה סיפורים בדברי חז"ל על אשה מעוברת שהפילה, ר"ל, כאשר נבהלה מנביחת כלב). כאשר הכלבים לא נבחו הם סייעו לכך שיציאת מצרים לא תעשה מתוך אוירה של פחד ובהלה, אלא מתוך מנוחת הנפש ובטחון, "ביד רמה" (וכתרגום אונקלוס: "בריש גלי"). לא רק שהכלבים נמנעו מלהפחיד בעצמם, אלא שתשומת הלב לכך שהכלבים אינם נובחים – באופן נסי, המנוגד כל כך לטבע על ממדיו, כפי שהוסבר – נסכה בטחון רב ביהודים, כך שלא יפחדו כלל משום דבר במציאות. כלומר, אין כאן רק אי-הפחדה, על דרך השלילה, אלא נסיכת בטחון על דרך החיוב. אי-חריצת לשון הכלבים אינה חלק מה"נגוף למצרים" אלא מה"רפוא לישראל" (עד שלכן מדגישים חז"ל כי "בחפזון" היינו "חפזון דמצרים", כנ"ל, משום שישראל שלא פחדו משום דבר היו במנוחת הנפש ולא נצרכו להחפז).

ועוד, באופן עיקרי ועמוק, הפסוק עצמו מדגיש בחלקו השני את מה שמתגלה בכך שהכלבים אינם חורצים לשון לישראל – "למען תדעון אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל"[5]. העובדה שהכלבים לא חרצו לשון לבני ישראל המחישה את ההבדל בין ישראל לעמים גם בטבע עצמו. הכלבים שאינם נובחים אינם חלק מהמכה, אלא הם סמל לתודעת הטבע הצופה מבחוץ במכה הנסית (השוברת את הטבע), חווה את התגלות האלקות וחש את ההבדל הקיומי בין ישראל למצרים. הטבע יכול להתנגד לנס, להתכחש להבדלה העצמית בין ישראל למצרים (כאומר, אולי ישנו הבדל נשמתי, אך מהצד הטבעי-הגופני אין כל הבדל בין אדם לאדם), אך הוא בוחר להודות ולשקף הבדל זה (ובכך מבטא את עצם בחירת ה' בישראל – בחירה מצד הגופים דווקא, כמבואר בחסידות). הכלב, שבטבעו כורע ברך לפני אדוניו, מבטא כאן את כריעת הברך של הטבע כולו בפני ה' גואל ישראל ואת ההודיה והשבח על נסי יציאת מצרים. העובדה שהכלב משקף את השתחוית הטבע כולו בפני ה' מתבטאת גם בשירו המיוחד בפרק שירה (אליו נתייחס בסמוך) – הכלב אומר "באו ונשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו"[6] (הפסוק בו קרא אדם הראשון לבריאה כולה להשתחוות לה').

שכר הכלב

בפרק האחרון של מסכת ברכות, העוסק בחלומות, נאמר: "הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר 'ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', קודם שיקדמנו פסוק אחר – 'והכלבים עזי נפש'". חז"ל מחדדים כי החלומות הולכים אחרי הפה ועל כן יש לפרש את החלום בצורה חיובית, וכך מי שרואה כלב בחלום צריך להתמקד בתכונותיו החיוביות של הכלב ולהזהר מתכונותיו השליליות. עזות לכשעצמה יכולה להיות לעתים גם תכונה חיובית, אף שבבסיסה הוא תכונה שלילית (כפי שמדגישים מפרשי השו"ע שאף שעל האדם להיות "עז כנמר" בעבודת ה', עליו להשמר מקנית תכונת העזות בקביעות בנפשו), אך בפסוק "והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה" מודגשת עזות הנפש השלילית, חמדנות שאינה יודעת שבעה (שבאה לידי ביטוי גם ברעבונו הבלתי פוסק של הכלב, אך מתבטאת גם בפריצותו של הכלב[7], שאינו בוש ללכת אחר תאוותו שאינה יודעת שבעה – בבחינת "אבר קטן יש באדם משביעו רעב" – ואין לה את הגבולות הטבעיים המאפיינים מינים אחרים הדבקים במינם בלבד[8], שעל כן מושווה הכלב לזונה בפסוק "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית הוי' אלהיך"[9]).

ישראל, העזין שבאומות, צריכים להזהר מתכונת העזות השלילית של הכלב, העז שבחיות[10], ולדבוק במדותיו הטובות ששיא ביטויין הוא "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשֹנו" (הזהירות מהכלביות השלילית שייכת, בהקשר הצבורי, בעיקר בתקופת "עקבתא דמשיחא" בה נאמר על המנהיגות "פני הדור כפני הכלב"[11]). אחת מהתכונות החיוביות שיש ללמוד מהכלב היא הנאמנות שלו (כפי שמדגיש הבן איש חי), תכונה הבאה לידי ביטוי גם בחיי הנישואין[12] (והיא הניגוד הגמור לפריצות הכלב, כמובן). כיוצא בכך, תכונת "כולו לב" של הכלב שלילית ביסודה – שהרי היא חסרון במשמעת העצמית הבסיסית של "מח שליט על הלב" (שהיה מסוגל למנוע גם את הזנות, ההליכה "אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זֹנים אחריהם") – אך היא יכולה להתבטא גם באופן נעלה של "פנימיות הלב שליט על המח" (ועדיין זקוק האדם להתעלות למדרגה של "פנימיות המח שליט על פנימיות הלב", כנודע).

הכלב מוזכר שלש פעמים בתורה: הפסוק בפרשתנו מתאר את שבחו ומעלתו; פסוק נוסף שהוזכר לעיל הוא "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית הוי' אלהיך", המשוה בין הכלב לזונה ובכך מדגיש את גנותו ועזותו הפרוצה; הפסוק השלישי הוא "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלִכון אֹתו"[13], שחז"ל אומרים לגביו כי הוא שכרו של הכלבים לדורי דורות על כך שלא חרצו את לשונם לבני ישראל בצאתם ממצרים. בכללות זכו הכלבים בשלשה דברים בשכר שלא נבחו: הראשון, כפי שצוין, הוא הזכיה ב"אומצא" – בבשר הטרפה הטוב והטרי (לעומת בשר הנבלה, עליו נאמר "לגר אשר בשעריך תתנה ואכלה או מכֹר לנכרי[14]). דבר נוסף המצוין בהבלטה בסיום מדרש פרק שירה הוא שהכלב זכה לשירה נפלאה מבין כל הנבראים – הוא אומר "בֹאו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עֹשנו" – וזכיה זו היא כשכר על "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו". הדבר השלישי הוא העובדה שהכלב זכה לכך שישתמשו בצואתו לעיבוד עורות לצורך כתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות (צואתו של הכלב היא בעלת תכונות מיוחדות – דבר המתבטא גם בהלכה – משום שמזונו שורה במעיו במשך שלשה ימים, כדי לסייע לו להתמודד עם טבע ה"לא ידעו שבעה" שלו).

לעיל הוסבר כי הכלב מסמל את המודעות של הטבע כולו, המתפעם מנסי יציאת מצרים ומבטא את ההבדלה העצמית בין ישראל לעמים. במקום אחר מבוארות בהרחבה שלש רמות של מודעות – מודעות עצמית (הישות הבלתי מתוקנת של האדם), מודעות אלקית (המודעות של הנברא לאלוקיו) ומודעות טבעית (זרימת טוב טבעית, ללא שהנברא מחזיק טובה לעצמו עליה). כאן יש לומר כי השלכת הבשר הטוב לכלב שייכת למודעות העצמית שלו – היא מספקת את ישותו בהטבה גשמית. שירת הכלב לה' שייכת, כמובן, למודעות האלקית שלו – לפנית הנברא לאלקיו. השימוש בצואת הכלבים לעיבוד קלף לכתיבת סת"ם שייכת למודעות הטבעית שלו – זו תכונה טבעית במערכת העיכול שלו, שודאי אינה גוררת בעקבותיה החזקת טובה לעצמו, ודוק.

[1] בפנים התייחסנו ל"לא יחרץ כלב לשֹנו" כאי-נביחה, כמתורגם בתרגום אונקלוס ותרגום יונתן – אך רש"י מאריך לבאר את המושג "יחרץ כלב" על דרך הדקדוק, ומסביר שמשמעות שרש חרץ היא שרש שנן, ויש מהפשטנים שמסבירים שבמושג חריצת לשון (שהוא מעין תנועת לשון) כלולה גם הנביחה וגם הנשיכה. ואכן, במדרש לקח טוב מדייקים שהכתיב הוא "לשֹנו" חסר רומז גם לשן, כדי לרמוז לכך שהכלבים לא נבחו בלשונם וגם לא נשכו בשיניהם. בדקדוק יש כאן רמז לקשר במוצאות הפה בין הלשון והשינים (שבכל אחד מהן חמש אותיות). חיבור האותיות הלשוניות (דטלנת) והשיניות (זשסרץ) עולה י פעמים פלה (שרש ההפליה, "אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל"). האותיות של שאר מוצאות הפה (שבכל אחד מהם ארבע אותיות) עולות יחד משה, העולה ג"פ פלה.

[2] בבא קמא ס, ב (ובמ"א הלשון היא "נובחין"). המשך המאמר הוא "כלבים משחקים, אליהו הנביא בא לעיר", וידוע הרמז ש-אליהו עולה כלב. יש להעיר כי יש מי שמפרש כי דווקא בנקודה של הרחת מלאך המות לא היה נס מיוחד במכת בכורות, משום ששם נאמר "אני ולא מלאך" ועל כן באופן יחודי דווקא שם לא היה מלאך המות שיגרום לכלבים לנבוח, אך הפירוש הרגיל הוא שעל אף נוכחות מלאך המות הכלבים לא נבחו (השאלה על נוכחות מלאך המות עולה גם ביחס לשני מאמרי חז"ל – "אני ולא מלאך" לעומת "נתנה רשות למלאך להשחית" – ויש ליישב כי יש שתי בחינות במכת בכורות, הנובעות מדרגות שונות בשליחות: בדרך כלל המלאך-השליח פועל בריחוק מקום מהמשלח, ועל מורגשת נוכחותו שלו, אך במכות מצרים הורגשה נוכחות המשלח עד שהשליח התבטל כלפיו, ועל כן אפשר להרגיש שאמנם הכלבים הריחו את מלאך המות אך לא נבחו משום שהרגשת נוכחות ה' כסתה עליה, וממילא ה"רפוא לישראל" גבר על ה"נגוף למצרים", ודוק).

[3] חז"ל מדגישים כי גם מצרי שהיה בביתו של ישראל וניסה להיטמע בין היהודים לא ניצל ממכת בכורות, ויש מי שאומר שהדבר ניכר גם בכך שמולו כן היו הכלבים נובחים, על דרך השימוש שעושים היום בכלבים ובחוש הריח שלהם לחיפוש וזיהוי של גורמים שליליים המנסים להסתתר בתוך קהל.

[4] ברכות ג, א. ביחס לחמור מהמשמרת הראשונה מובא כי הכלבים והחמורים מתווכחים לגבי חלקו של מי היה גדול יותר ביציאת מצרים – חלק הכלבים שלא נבחו או חלק החמורים שנשאו את משאם של ישראל, כולל השלל הרב ששללו ממצרים (ולכן זכו שתקוים בהם מצות "פטר חמור"). בעוד החמורים משתבחים בעזרה גשמית לעם ישראל – בסחיבת כל הרכוש והשלל – הכלבים עזרו לעם ישראל עזרה רוחנית-נפשית, כפי שיתבאר לקמן, ולפיכך הויכוח בין הכלבים לחמורים הוא האם עיקר החשיבות היא בעזרה הרוחנית-הנפשית או העזרה הגשמית, החומרית-חמורית, אותה ניתן למדוד ולכמת.

[5] זו לשון ההפליה השלישית שמופיעה בהקשר של מכות מצרים, ובכל התורה כולה מופיעה לשון הפליה שוב רק בבקשת משה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה". כפי שמבואר במ"א, ארבע ההפליות מכוונות כנגד אותיות שם הוי' ב"ה: ההפליה הראשונה במכות מצרים היא הפליה בין המקום עליו נצבים מצרים למקום עליו נצבים ישראל – "והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עמד עליה" – והמקום-הארץ מכוון כנגד המלכות, ה תתאה שבשם. ההפליה השניה נוגעת לקנינם של ישראל – "והפלה הוי' ביום ההוא בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" – והקנין שייך לדעת ("דעת קונה" ו"דעת מקנה"), כנגד ה-ו שבשם. ההפליה השלישית – ההפליה דנן, "למען תדעון אשר יפלה הוי' בין מצרים ובין ישראל" (האמורה בלשון עתיד, משום שענינה ההפליה הנצחית בין ישראל לעמים) – היא ההפליה העצמית של ישראל, ששרש נשמותיהם באמא עילאה, ה עילאה שבשם (דבר המשתקף בגשמיות בכך שקביעת היהדות היא על פי האם דווקא). ההפליה הרביעית – "ונפלינו אני ועמך" – נוגעת להשראת השכינה והנבואה על ישראל בלבד, החל מהשראתה על משה רבינו, אביהן של הנביאים, שנבואתו (ב"זה") היא נתינת התורה (ולעתיד לבוא ה"תורה חדשה מאתי תצא" של משיח, וכן בחדושי התורה שבכל דור ודור), בסוד "אורייתא מחכמה נפקת", כנגד ה-י שבשם.

[6] כל הפסוק: "באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני הוי' עשנו" = 2028 = 3 פעמים 26 ברבוע = כלב (בן, הוי'הוי') פעמים טל (הוי' אחד)!

[8] וראה בהלכה המוזכרת בהערה הבאה. פריצותו של הכלב מתבטאת גם בכך שהוא החיה בעלת ריבוי המינים והזנים הגדול ביותר, משום שכל זן פרוץ ביותר ונוצרות הכלאות בין הזנים כולם.

[9] יש מפרשים שעובדי עבודה זרה היו משתמשים בכלבים לצרכי זנות (דבר המתבטא גם בהלכה שאסור לאשה פנויה לגדל כלב בביתה מפני החשד), ולאידך יש מהפרשנים המאוחרים שמסבירים כי "כלב" בפסוק זה הוא כינוי לקדש, המכונה כך על שום תכונות הזנות של הכלב. ורמז: כלב זונה במילוי – כף למד בית זיןוו נון – עולה 777, העולה "לא יחרץ כלב לשנו" (וראה לקמן הערה יא; זונה במספר קדמי עולה ז"פ 37, שליש מ-777), זה לעומת זה.

[10] ביצה כה, ב: "אמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה עזין הן, ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות". והנה, שלשת העזין רמוזים בפסוק דנן – הכלב וישראל בפירוש (שהרי חז"ל אמרו שיש לומר את הפסוק כולו, "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו", ולא רק "לא יחרץ כלב לשנו"), והפלא הוא ש"ולכל בניישראל" עולה תרנגול (כפולה של יג, בעוד "לא יחרץ כלב לשנו" הוא כפולה של ז).

[11] ולפי זה יש לומר שגם כאשר רואים מנהיגים מעין אלה (בחלום, או במציאות הנראית לפעמים דמיונית והזויה עוד יותר מחלום) יש להשכים ולומר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו", ובכך לבטא את התקוה ש"פני הדור" לא יפריעו לגאולת ישראל, ואף יסייעו לה בשתיקתם (תופעה על-טבעית, כשתיקת הכלבים…). רש"י מסביר ש"חרוץ" הוא לשון "שנון" ויש מהמפרשים שמסבירים ש"חרוץ" פירושו חכם. לפי זה יש לומר כי החכמה להרע של הכלבים – ובפרט של "פני הדור כפני הכלב" – מתבטאת בשינון שוב ושוב, תוך חריצות יתרה, של נביחותיהם-חכמותיהם השנונות (מתוך תקוה ששקר מתוחכם שחוזרים עליו שוב ושוב יתקבל בסופו של דבר כאמת). "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" היינו הדרכה – שבגדר נס – ל"פני הדור כפני הכלב" לעזוב את החכמה-להרע שלהם (וממילא שינונה החרוץ) ויתפקדו ככלב תמים ונאמן לקונו-משלחו האמתי.

[12] ויש להעיר לדברי המדרש (בראשית רבה נט, יב): "'לעת ערב לעת צאת השואבות', אמר רב הונא בשעה שאדם הולך ליקח אשה ושמע קל כלביא מנבחים הוא מצית מה אינון אמרין 'לעת ערב לעת צאת השואבות'". גם ביחס לתרנגול – העז השלישי במאמר חז"ל (שבהערה ז) – מצוין כי עזותו מתבטאת בהיותו פרוץ ועסוק כל היום בתשמיש, אך לאידך יש גם ללמוד ממנו תכונה חיובית בהקשר זה, כיצד יש לפייס את האשה לפני התשמיש.

[13] שני בטויי השבח של הכלב, מעלתו ושכרו, מתחלקים ב-לז – "לא יחרץ כלב לשנו" עולה 777, ז"פפלא, כא פעמים לז, ו"לכלב תשלכון אתו" עולה לה פעמים לז (בחלוקה ל-כד ו-יא, "לכלב תשלכון" – ושניהם מתחלקים גם ב-ז (כמו הביטוי השלילי, "והכלבים עזי נפש", וכן יש לשים לב שבכל אחד משלשת הביטויים יש יג אותיות), בסוד ז ההבלים (הבל = לז) עליהם מבוסס כל מעשה בראשית. לז הוא סוד היחידה, המאוימת על ידי זנות הכלב, שעל כן התפלל דוד "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" (פסוק העולה כלב במשולש!)

[14] בהקשר זה מדגישים חז"ל שהכלב זוכה כאן לעדיפות על פני הגוי, שהרי הכלב זוכה בחנם לבשר הטרפה המשובח ואולי לגוי מוכרים את בשר הנבלה הגרוע יותר. אם כן, רואים שיש בחינה מסוימת, של ההודיה הטבעית לנסי ה' וההסכמה הטבעית להבדלה בין ישראל לעמים, בה הכלב עומד כממוצע בין כללות הדומם-צומח-חי-מדבר שבטבע לבין עם ישראל (בסוד הממוצעים המבואר בכתבי האריז"ל), ואכמ"ל.