ממעשה בראשית ניתן ללמוד על בניין הבית היהודי, חיבור חתן וכלה.
מעובד מדברי הרב, ע"פ יין משמח ח"ג עמ' סז-סט. נדפס בעלון 'הרכבת נוסעת'
בפרשת השבוע אנו רואים את בריאת העולם הכללית ובתוכה את בנין העולם הפרטי של הזוג הראשון – אדם וחוה.
כל בנין בית יהודי חדש הוא בריאת עולם בזעיר אנפין, ועל כן אפשר ללמוד על תהליך בריאת הבית ממה שמתארת התורה בתחילת מעשה בראשית.
הפסוק הראשון – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – מרמז לחיבור החתן והכלה, שבבחינת שמים וארץ (כנודע מהזהר שהיחס בין אברהם ושרה, וכך בין כל חתן וכלה, הוא יחס של נשמה וגוף, יחס של שמים וארץ), בכח שם ה-טוב (שם אהוההרמוז בראשי התיבות "את השמים ואת הארץ") שפעולתו היא "האֹמר לדבק טוב". פסוק זה הוא כללות ה"יום אחד" של מעשה בראשית, יום הכלולות בו מתאחדים החתן והכלה – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד".
מעשה בראשית פותח ב-ב, לשון ברכה, וכל ענינו המשכת שפע ברכה מהעליונים אל התחתונים, מהחתן אל הכלה. ואכן, אחרי הכלל הגדול של ה"יום אחד" – "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – בא בתורה פירוט של שלשת שלבי המשכת הברכה בבריאת יום זה. אלו הם שלשת השלבים של החיבור בין החתן והכלה, בהם ממשיך החתן ברכה אל כלתו – שלבים המתוארים בזהר בלשון "לארקא [הרקה מלאה של נקודת עצמות החתן אל כלתו, בביאת המצוה רבת העוצמה בפרט, ובכלל בהלם המפגש הראשוני שלהם בחיי הנישואין] לאמשכא [בהמשכת קו שפע פנימי מהחתן אל כלתו] ולאנהרא [כאשר ברכת החתן מתפשטת להארה שלמה על כל 'שטח החיים' של 'ביתו זו אשתו']".
השלב הראשון הוא "והארץ [שאחד מכינוייה הוא "ארקא"] היתה תהו ובהו" – זהו תיאור להשפעת התהו מלאת העוצמה של "לארקא", כרמוז בכך שתרגום "תהו ובהו" הוא "צדיא וריקניא". ההלם הראשוני של השפעת התהו הוא המתחיל ליסד ארץ-כלי לבריאה כולה.
המשך הפסוק – "וחשך על פני תהום" – רומז ל"רוחא דשביק בה בעלה" בביאת מצוה, תחושת החסרון (החשוכה), החשק (כאשר ךו-ק מתחלפות באותיות החיך, גיכק) והמשיכה שמותיר האיש בפנימיות רחם-תהום האשה.
השלב השני מתואר בסיום הפסוק – "ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – בו קיימת ראשית התיקון, אחרי התהו בו פותח הפסוק. זהו השלב השני, בו, עם כל מגמת החתן להמשיך אור פנימי וממוקד (בסוד "לאמשכא"), הוא מגיע רק ל'ריחוף' על פניה של מציאות הכלה, ואין ברירה אלא שגם היא תשתתף בפעולת ההמשכה מצדה, ותמשוך את השפע המרחף מעליה אל תוכה פנימה. שפע פנימי זה הוא "על פני המים" – הוא המעורר את עלית ה"מיין הנוקבין" בפנימיות הכלה (כאשר מתוך התהום עולים ובוקעים מי התהום), להתעורר לקראת הזיווג. תחושת ההלם הראשונה, עם החושך והגעגועים שבאים בעקבותיה, מדגישים עד כמה השפע מרחף עדיין "על פני המים" ומעוררים את תשוקתם החזקה (בבחינת "מים תחתונים בוכים") לקלוט שפע זה בפנימיות.
אז בא השלב השלישי – "ויאמר אלהים יהי אור" – שהוא פעולה מובהקת של "לאנהרא", בו זוכים בני הזוג לאור מלא ושלם הממלא את ביתם ושורה על כל חייהם. בפרטות, כאן מורגש במיוחד שיתוף הפעולה בין האיש לאשה, ואף מעלתה עליו – "ויאמר אלהים יהי אור [בסוד האור הישר של החתן] ויהי אור [בסוד האור החוזר, והנעלה, של הכלה, בחינת רחל העולה בגימטריא 'ויהי אור', עליו דווקא נאמר] וירא אלהים את האור כי טוב".