פרטי הפרטים במשכן – סוד האהבה בין ישראל לקב"ה.
הפרטים ונדבת-הלב
בעשיית המשכן וכליו אנו נפגשים עם ציוויים מפורטים ומדוייקים במיוחד – "ועשו ארון עצי שיטים, אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" וכו'. הכל מדוד ומנוי וספור ושקול. כל הפרטים מוכתבים במדויק, החל מחומר הגלם ועד לגימור הסופי. הדייקנות הזו, וההקפדה על כל פרט, הן התנאי הבסיסי להשראת השכינה במשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו".
אך המצוה הראשונית, עוד לפני שנכנסים לפרטי-הפרטים, היא על נדבת הלב: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי". בתרומה אין די במעשה לבד אם אינו בא מתוך כוונה והתנדבות מיוחדת: "ויקחו לי, לשמי" (רש"י), ו"ציוה שלא יגבו בזרוע… אבל יגבו מן המתנדבים בלבד" (ספורנו). ומוסיף אור-החיים הקדוש לבאר על-דרך הרמז: "ויקחו לי תרומה – שיכוון כל אחד לדבק בה' בחינת נפשו… באמצעות המעשה", ועל ידי זה "ישיגו שתשרה עליהם שכינה".
הוי אומר, במשכן "מתרכזות" נפשות ישראל המתדבקות בה' באמצעות לקיחת התרומה – וזהו הבסיס להשראת השכינה!
רוצים את הלב
נמצא שהשראת השכינה במשכן היא תוצאה ישירה של שני הדברים גם יחד, נדבת הלב ודייקנות המעשה. אך בעוד שנדבת הלב "מדברת ללבנו" וקל להבין אותה, להזדהות ולהסביר – הרי את הצורך בדייקנות המעשה נראה שקשה יותר להסביר.
בעצם אנו נוגעים כאן בבעיה מוכרת החוזרת ועולה בפנים שונות בתוך עולם היהדות, בעיקר בדורות האחרונים. זוהי הנטיה להסתפק במישור של הלב והמחשבה ולזלזל בעשיה הדייקנית. מיהודים רבים ניתן לשמוע היום טענה בנוסח: אני מאמין באלקים, אני מאמין בערכים המרכזיים של התורה והיהדות, אך אינני מוכן לקבל על עצמי מערכת שלימה של פרטי פרטים שבהם אינני מוצא כל טעם ועניין, ומדוע שלא אהיה "דתי בלב" בלבד?
גם אצל אנשים המגדירים עצמם כשומרי מצוות, מתגנבת לה פעמים רבות מחשבה כזו, בצורה "דקה" יותר: ניתן להנות משיעורי תורה ברמה גבוהה, ניתן גם להתפעל ולהתרגש מתפילה הבאה מעומק הלב, אך כיצד ניתן לאהוב את ריבוי הפרטים ש"מעמיסה" עלינו התורה?
אהבת אמת
נחזור לעשיית המשכן. הכוונה ונדבת הלב מלמדות אותנו שהמשכן הוא "סיפור אהבה" בין ישראל לקב"ה, שנמשלו לחתן וכלה אשר המשכן הוא ביתם. "תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – "תוכו רצוף, ארון וכפורת וכרובים ולוחות. מבנות ירושלים, אלו ישראל". "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" – "זה שמיני למילואים שנתחנך בו המשכן" (פירוש רש"י לשיר השירים ג, י-יא).
השאלה היא, אם כן, כיצד חיים בני-הזוג בסיפור האהבה הזה. ודאי שאם אין אהבה, אם אין כוונה ורצון לדבקות – אזי אין את התרומה לבניין המשכן ואין מעון להשראת השכינה. אבל מאידך צריך להבין שלא ניתן לממש סיפור אהבה בצורה מוצלחת אם אין תשומת לב מלאה לפרטים!
בני זוג שנפשותיהם נקשרו זה בזה, קל להם לרחף בענן ולהתעסק רק ברגשות הלב, בקשר העמוק שנוצר ביניהם. על כן, יכולים הם להתפתות ולהאמין שאין צורך לעסוק בפרטים, אין צורך לברר בדיוק כיצד רוצה כל אחד לבנות את הבית המשותף. אבל זוהי נטיה מסוכנת ביותר, ובאמת כך מושג האהבה עצמו הופך להיות מזויף! וזאת מדוע? – מפני שבאהבה אמיתית כל תשומת הלב נתונה במי שאותו אוהבים. אם אני אוהב מישהו, חשוב לי מאוד לדעת מה הוא רוצה, עד הפרט האחרון.
"בנין עדי עד"
מי שנוטה לזלזל בפרטים, ומעדיף לעסוק רק ברגש האהבה עצמו – מסתבר שאין הוא אוהב באמת את הזולת, אלא רק "אוהב לאהוב", נהנה מרגשי האהבה הנפלאים. וכאשר מערכת היחסים בין בני-זוג מושתתת על יסוד כזה, כשהכל נבנה רק על רגש האהבה המשותף המענג את שניהם – אין כאן ברית נישואין אמיתית שתהיה ל"בנין עדי עד", שכן כל אחד "אוהב את האהבה" שביניהם אבל אינו אוהב באמת את זולתו, אינו קשוב באמת לרצונותיו, וגם אינו לומד להכירו.
לכן התנאי ההכרחי להשראת השכינה בין בני הזוג, "שכינה ביניהם", ולהשראת השכינה במשכן בין כנסת-ישראל והקדוש-ברוך-הוא – הוא ההקשבה המדויקת לכל הפרטים החשובים לשני. אם אומר לנו הקב"ה שצריך להכין עשרים קרשים ובהם חמשה בריחים, ואדניהם, וטבעותיהם, והיריעות, והקרסים, והכלים וכו' וכו', ואם אנו באמת אוהבים אותו "בלב שלם ובנפש חפצה" – נשמח כולנו בעבודת בית המקדש, לכל פרטיו ודקדוקיו. כי יודעים אנו שכל פרט ופרט הוא רצון ה'.
אם נלך בדרך הזו, לקיים את הפרטים באהבה ובשמחה, נזכה בסוף גם לגילוי טעמי תורה, ואז מכל פרט ופרט יאיר לנו אור גדול, וכל קרש במשכן ילחש לנו את סוד האהבה.
