הפרק השמיני מסדרת המאמרים "המקדש בשנה".
א. "הנרות-לעולם"
דומה כי ימי כסלו וחגו חג החנוכה אין כמותם נאים לקרב את המקדש אל הלבבות, אין כיוצא בהם מיטיבים ומעמיקים להחדיר את אורו של מקדש אל סדקי הנפש הישראלית. זיום הצנוע של "הנרות הללו" – שנמסך בהם מנוגה נרות מנורת המקדש – מיישב את האורות בכלי הנפש בקנין שלם, בקביעות גמורה שאין אחריה כלום.
"אחרון אחרון חביב", לפיכך חיבה יתירה נודעת לו לחג החנוכה, האחרון לכל מועדי השנה[1]. ה"זכרון החי", התמונה האחרונה השמורה בלב העם מתפארת המקדש בבנינו גנוזים בחג הזה הקרוב לנו בזמן יותר מכל שאר החגים, ודרכו אנו ניאורים באורות הקדומים יותר – אורות שאר המועדים ש"ניתנו להכתב"[2]. הנרות הללו הם לנו מבטח העוז שלא תמוש התורה הזאת מפינו ומפי זרענו וזרע זרענו עד עולם, כלשון רבותינו ז"ל "הנרות – לעולם"[3], ואפילו כל המועדים בטלים נרות המצוה אינם בטלים וסופם שיגיהו אור חדש גם על שאר המועדים.
וכך אתה מוצא בדורותינו שאפילו מי שנתרחק הרבה ויצא לו לדרך אחרת, אם אך לא נעקר מפיו שם ישראל, שמורה בלבו "פינה חמה" לחג החנוכה. בין שהיא מתלבשת בתחושה לאומית, בגבורה, ביופי או בחכמה וכשרון – לעולם יהודית היא ולפיכך – נקודת קדש היא, חתומה בחותם ישראל, ממלכת כהנים וגוי קדוש, לא מטומאה בטומאת גויי הארץ ולא אטומה בטמטום ניכורם, וממילא מובטח לה שתהא מוסיפה והולכת, כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך.
מצות חנוכה הרי נותנת מקום בתוכה לחילוקי דרגות – "נר איש וביתו"; "נר לכל אחד ואחד" ונר מוסיף והולך לפי מספר הימים, גם אם הללו מהדרין מן המהדרין והללו מסתפקים במועט, הכל יוצאים ידי חובתם, ופעמים שהנר האחד נוצץ ומזהיר יותר מן הנרות הרבים – כי כן נלחם הוא על נפשו באפלה הגוברת מסביב וכמדת הסכנה כך מדת הלהט.
הנה כי כן, קרוב לנו החג, מיודענו הוא יותר מכל החגים, וזאת משום שכל עיקרו בא לעולם בתקופה "מודרנית" – ביחס, לאחר הנתק שניתקה תרבות יון את העולם החדש מן העולם העתיק. בודדה את המודעות מן העל-מודע או שמא מוטב: את התבונה המנתחת המתבוננת מרחוק ומבחוץ, מברק החכמה החיה המנהירה וסוחפת ומאחדת את הרואה עם מושא ראייתו ומבטלת את ישותו הנפרדת כלפי ההויה הגדולה הזורמת בכל וגורפת הכל. "וחושך – זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל"[4], מלכות יון שהחשיכה את עיני האדם מן הכושר הטבעי לראות מראות אלקים ו"פיצתה" אותו בתבונה אנושית מפותחת. נסתלקו האורות ונתגשמו הכלים הריקים; בטלה נבואה ונתגבש השכל הקר; פסקה התולדה ל"טובת" היופי העקר, וכל עצמם של החיים הפכו למשחק טראגי ונתכנסו להם לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות.
וכשגברה ידם של בית חשמונאי ונצחום ובאו "בני בינה" ותיקנו לנו ימים שמונה, לא באו "לעצור את מהלך ההיסטוריה" ולהחזיר את הגלגל אחורנית, אלא שנגלה להם בתוך החשך המכסה ארץ, פך שמן טהור – נקודת אור מן השארית הנמצאה, ובא נאחזו בכל כוחם עד שמצאה ידם לקשור ולאחות את השבר, "להמשיך" את הקדש אל החולין, את הנס אל הטבע, את אור הנבואה אל הכשר החכמה, את המקרא אל המשנה ואת המטרה אל האמצעים, וכך נשתכנה יפיפיתו של יפת באהלי שם והוסיפה בה לוית-חן בלא שאיבדו הללו את זהותם, חיותם וברכתם.
ב. אור הגנוז
כלפי שאמרנו כי אור החנוכה אור אחרון הוא המוסיף והולך עד נכון היום, ואולם שרשיו נעוצים באור הראשון, שכן לעולם "נעוץ סופן בתחלתן", "האחרון מן הראשון" הוא בא ואין לך דבר המגיע לתכליתו שלא היתה התכלית נתונה בו מראש מקדם – נבוא מעתה להתחקות אחר עקבותיו הקדומים של האור הלזה מראשיתו[5]:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל סרחתי, עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים! עמד וישב שמנה ימים בתענית ובתפילה. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם כך הוא! הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים…
והנה ברור הדבר ששמונת ימי חנוכה שתקנו לנו חכמים, כלול וגנוז בהם מחגו של אדם-הראשון שעשאו שמונה ימים בפרק זה לשם שמים, על האורה שכמעט כלתה והנה היא חוזרת ומתחדשת כי כן "מנהגו של עולם כן הוא" מראש מקדם. גם שתי הדיעות "מוסיף והולך" או "פוחת והולך" מוצאות להן כאן שרש ראשון כמובן.
כיוצא בזה אמרו לענין אור של מוצאי שבת:
אורה שברה הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה ומביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שנסתכל הקב"ה במעשי דור המבול וכו' עמד וגנזה, והתקינה לצדיקים לעתיד לבא… שנאמר "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". ר' לוי בשם ר' זעירא אמר: ל"ו שעות [כמספר נרות החנוכה] שמשה אותה האורה, שנים עשר של ערב שבת וכ"ד של ליל שבת ויומו, כיון ששקעה חמה במוצאי-שבת אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וכו' – נתן הקב"ה חכמה בלבו מעין דוגמא של מעלה ועמד והקיש שתי אבנים זו בזו ויצא מהן אור וברך עליה.זה הוא שכתוב "ואומר אך חושך ישופני – ולילה אור בעדני".[6]
– גם כאן הקשר לאור החנוכה ברור כשמש: האור מופיע כאן בליל שמיני לאחר שכבה אור שבעת הימים (וכן חנוכה השמיני לאחר שבעת מועדים שבמקרא – פסח, שבועות, סוכות, שמיני עצרת, ראש-השנה, יום-הכפורים, ופורים – שכמעט בטל אורם עם שפסקה הנבואה ופשטה מלכות יון), ונתן הקב"ה חכמה בלבו מעין דוגמא של מעלה – זיק של תבונה ליצירה אנושית ראשונה שנתחברה אצלו וזוהתה עם החכמה האלוקית בבריאה הראשונה – בריאת האור הראשון "במוצאי שבת" ליל ראשון לבריאה. וחזר השמיני להיות ראשון אחר שכמעט נשה וניתק.
ואותו האור הראשון שנגנז, היכן גנזו? – בתורה גנזו וגילה סודו לחכמי תורה-שבעל-פה[7] המביטים בתורה ומגלים בה בה תדיר אור חדש, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הן הן הדברים הגנוזים מכבר בתורה שניתנה למשה בסיני. וכן המשנה שתחלת יסודה מימי חשמונאים, אעפ"י שהיא יצירה אנושית בשכל אנושי כמדת יון, לא ספר מנותק הוא ח"ו, כי כן "תנא – אקרא קאי" (=על המקרא הוא עומד) כדברי חכמים בתחלת הש"ס[8], כל בנין תלמודו מבוסס על המקרא שממנו הוא יוצא ואותו הוא בא לשרת.
וכן נודע כי חנוכה חג השמן (כאותיות שמנה, מנשה ומשנה) שבו תם מסיק הזיתים, האחרונים בפירות, שעל כן עד חנוכה מביאין ביכורים למקדש. השמן הלא הוא המאור, מקור הכח העומד המזין את האור המתחדש והולך. ובטרם נכנסה תקופת טבת הקרה והחשוכה, כבר הוכן בידי שמים השמן למאור ולחום, וכאשר ניתן השמן בכלי והשלהבת נאחזת בפתילה הנה לפנינו רמז מושלם למיזוג נאה והרמוני בין האלקי לאנושי ה"משתפים פעולה" ומתאחדת במערכת אחת.
ומצינו בסדר אמור אל הכהנים, סמוך אחר פרשת מועדות – "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד". – והרי כאן רמז נאה לחג החנוכה שנתקן לאחר כל המועדות, לא כמוסיף על הסדר, שהרי "שבעה שמענו" כשבעת ימי הבנין, ולא שמונה, ו"אל תוסף על דבריו" כתיב. אלא כל עצמו לא בא אלא להאיר את המועדות באור חדש תדיר, ולגלות את בחינת המעגל שבהם, והרי הוא כ"תורה שבעל פה של כל המועדות" שעל כן אמרו רבותינו[9]: "אסתר סוף כל הניסים" ושאלו הרי חנוכה?! והשיבו: ניתנו ליכתב אמרנו! כלומר: – ואילו זה שלא נכתב, לא מן הסדר הוא. וקרוב לומר שמצות ההלל של כל המועדים כמצות חכמים קבועה, לא נתקנה אלא מכח החנוכה – יעוין בלשון הרמב"ם הלכות חנוכה.
ובסדר ואתה תצוה באה מצות השמן למאור סמוך אחר מלאכת המשכן ולפני מעשה בגדי הכהונה, ללמדך שמצות ההדלקה אינה שייכת לעבודת המקדש, כשאר הקרבנות – וכן אמרו חכמים "הדלקה לאו עבודה היא"[10] – אלא למלאכת המשכן! משל לבית בנוי ועומד שמחברים אותו למערכת החשמל, כך חנוכה בשנה – ה"חשמל" של המועדים כולם, וכן מצות הדלקת המנורה למקדש כולו. מצוה זו מסורה לתחתונים דווקא כאמור "ויקחו אליך שמן זית זך" מלמטה למעלה, ובה עיקר החיבור היומיומי במקדש בין העליון לתחתון. כדרך שאמר הקב"ה לאברהם "בוא והאר לפני"[11], כך המנורה בכלל ונר מערבי (שהיה דולק והולך כל היום כולו גם אחר שכבו שבעת הנרות) בפרט, וכך נס החנוכה – "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל"[12] – במעשה ידיהם דווקא כי לא לאורה הוא צריך אלא להיפך – מן המקדש האורה יוצאת חוצה ב"חלוני שקופים אטומים"[13] ולשם כך בחר בעמו ישראל להיות לו ממלכת כהנים-שליחים לכל באי עולם, וכן נר חנוכה אינו לשימוש אלא להאיר מפתח הבית ולחוץ לפרסומי ניסא.
ואף אהרן שזכה במצות ההדלקה, לא ככהן בעבודתו זכה בה, אלא כנשיא שבט לוי המצטרף אל חנוכת שאר נשיאי השבטים בחנוכה-יום-יום, כדברי רבותינו בסדר בהעלותך "לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מדליק ומיטיב את הנרות. ולא עוד אלא שהקרבנות בזמן שבית המקדש קיים, אבל הנרות – לעולם"[14]. חנוכת הקרבנות הריהי חינוך במובן של הרגל, ואולם חנוכת הנרות הריהי תכלית וסוף החינוך – גילוי סוד החינוך בשרשו, משל לחניך שנעשה מחנך, שאז ורק אז נשלם מעגל חינוכו ונקנה הבטחון (פנימיות ספירת הנצח כידוע בכתבי חסידות, שמשמעה נצחון על האויב וגם – הנצחה – שני ענינים יסודיים בחנוכה) שלא תמוש התורה מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם.
האור הגנוז בחנוכה מתגלגל והולך לאורך כל הדורות, מראשית הבריאה ועד סוף כל הימים. מי יתן ונזכה ליטול מנר המצוה הקטן המאיר ומגין לפי שעה – אור גדול (בגימטריא: נר) ומופלא, שבעתיים כאור שבעת הימים, אור תורה שבעל פה, תורתו של משיח היוצאת מן המקדש ומאירה מסוף העולם ועד סופו. וכך אמרו חכמים "מהיכן נבראת האורה – ממקום בית המקדש"[15].
ג. סוד החן בחנוכה
כבר נרמז במה שקדם כי בחדש כסלו מופיע לנו המקדש בבחינת היופי שבו, "אין נאה אלא מקדש"[16]. בחינה זו שבמקדש, הרמוזה בעיקר במנורת הזהב, בגביעיה כפתוריה ופרחיה, נעשית בו עיקר מימי חשמונאים ואילך, לאחר בירור ותיקון היופי בנצחון על יון, הזכרון האחרון מן המקדש (וממילא הזיקה המרכזית אליו, הקיימת, כאמור, בכל שכבות העם המגלה חיבה יתירה לנרות החנוכה) – הריהו זכרון של יופי חי, המעורר געגועים עזים אל היופי היהודי שאבד, אל האמנות היהודית שנסתם מעיינה, וכל חיפוש אמת של איש ישראל אחר היפה, הריהו בשרשו בקשת המקדש הקרוי במגילת קינות "תפארת ישראל"[17].
וכך מצינו ששבחוהו חכמים לבנין שבנה הורדוס עבד בית חשמונאי על-פי עצתם, ביופיו ביחוד. וכך אמרו[18]"מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה מימיו, במה בנאו? – באבני שישא [שיש ירוק – רש"י] כוחלא [שיש צבוע כעין כחול] ומרמרא [שיש לבן]… סבר לחפותו בזהב, אמרו לו חכמים: הניחהו, שכן נאה הוא יותר, שנראה כגלי הים" [שהם נעים ונדים והעין משתעשעת בראייתן – רש"י]". הרי לפנינו התייחסות "רצינית" מצד חכמי ישראל ליפיו של מקדש – עם רמז מועט ליופי מתוקן: לא ספון בזהב סגור, אלא יופי חי, מתנועע ומתחדש כגלי הים[19].
כי אכן היופי הוא תמצית ענינו של מקדש – ישוב הגון ומתוקן של האור האלקי בכלי האנושי, לא האור גובר וגורם לשבירת הכלי והתמוטטותו, ולא הכלי מעלים ומאפיל ובולע את האור, אלא שניהם מיטיבים זה עם זה, הכלי קולט את האור בשלימותו ועם זאת מחזירו בשלל צבעים כאשר סך כל האור החוזר שוה לגמרי במשקלו לאור הנכנס.
ואולם גם ליופי פנים הרבה, ולא הרי החן כהרי שאר שמות של יופי, שכן הללו מסויימים ו"בולטים" לעצמם ואילו החן אינו מסויים ואינו בולט, אין בו מגרמו כלום אלא הוא מקבל מכולם בשוה ומאזן (אזן בגימטריא חן) את כולם [כמדת המלכות, המכונה "כלי" ו"נקבה". והנה שמונה שרשים ליופי בלשון הקדש, ומכוונים כנגד שמונה נרות החנוכה שכנגד שמונת הספירות מבינה ועד מלכות[20], וזה סדרן: שפר בבינה; יפי בחסד; טוב (כענין "טובת מראה") בגבורה; פאר בתפארת; נוי (אותיות יון) בנצח; הוד בהוד; הדר ביסוד וחן במלכות. נמצא החן שכנגד "זאת חנוכה" הוא תכלית בירורו של היופי ותמציתו של החג – מפי הרה"ח יצחק גינזבורג שליט"א].
אין אדם "מחזיק" בחן או "בעל חן" אלא "מעלה חן" או "נושא חן" – בעיני כל רואיו, וזאת משום שכל עיקר החן הוא ההרמוניה והסימטריה המושלמת הבאה מתוך התכללות כל מיני בליטות היופי עד כדי ביטולם זה בזה, ואולם דווקא ביטול זה הנראה כהעדר גמור, כחושך, הוא הנושא חן בעיני הכל, כענין שאמרו "אסתר ירקרקת היתה וחוט של (חן ו)חסד משוך עליה"[21], שכן "כל אחד ואחד נדמית לו כבת אומתו"[22].
יחס זה שבין החן לשאר מיני היופי הוא היחס שבין חנוכה לשאר המועדים, בין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ובין משיח בן דוד למשיח בן יוסף וכן אתה מוצא ביוסף במהלך בירורו שכל עוד הוא מטפח את יופיו הוא מאבד את חינו וכשהוא מאבד את יפיו הריהו מוצא חן, דוק ותשכח. עיקר חן השנה – חנוכה, חן הנפש – משיח בן דוד שיתגלה במהרה בימינו, וחן העולם – המקדש, וביותר מנורת הזהב שבו שכולה בנויה בסימטריה מושלמת. וכן הוא אומר בהפטרת שבת חנוכה: "ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה שבעה ושבעה מוצקות… ושנים זיתים עליה אחד מימין הגולה ואחד על שמאלה… זה דבר ה' אל זרובבל לאמר לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות, מי אתה הר הגדול – לפני זרובבל למישור, והוציא את האבן הראשה תשואות חן חן לה". מתחילתו עומד אפוא בית שני בסימן החן שבמנורה, ותוקף גילוי החן, במרכז ימיו של הבית השני – בחנוכת חשמונאי אשר בחודש כסלו. וסימנך: "חן חן" – מספר "כסלו".
ד. ניצוצין לחדש כסלו
בפרק זה נלקט בס"ד ענינים מפוזרים השייכים לחדש כסלו על מנת לקשרם עם הנאמר עד הנה.
"כסלו" נדרש בדברי חכמים אחרונים מלשון בטחון, כענין הכתוב (משלי ג) ה' יהיה בכסלך ושמר רגלך מלכד. שכן כאמור בחדש זה נקנה לנו מבטח-העוז הפנימי המוביל לנצחון ולנצחיות. "בכסלו יש לכל איש ישראל מבטח עוז שיוכל לקנות עולמי בשעה אחת" (פרי צדיק מאמרי כסלו) ולדרכנו – ע"י גילוי פנימי של הזיקה למקדש השרירה וקיימת בלב הכל.
וכך נאמר בבנימין ששבטו כסלו (עפ"י סדר הדגלים, כדעת האריז"ל) "ידיד ה' ישכון לבטח עליו". כי המקדש בחלקו וה' הוא נחלתו ושוכן אצלו אף בעת שינה וחשכה, (ואפילו במיתה גמורה נאמר על בנימין שלא שלטה בו רימה ותולעה – ב"ר יז). השינה (או החלימה הרמוזה באחלמה אבנו של בנימין) היא חוש הנפש המיוחד לחדש כסלו עפ"י ספר יצירה, כי בה דווקא מתגלה אור הבטחון – "אם תשכב לא תפחד ושכבת וערבה שנתך". וכן הוא אומר בידיד אחר בשלמה-ידידיה, בשעה שבנה המקדש "כן יתן לידידו שנה" (תהלים קכ"ז). שינה אחד משישים במיתה – אך אתה-עמה החלום הטוב שהוא "אחד מששים בנבואה", וייקץ שלמה והנה החלום מקויים בשלמותו, שארית אור הנבואה שכמעט בטל בששים בשעת השינה, עשאו ברגע אחד "ראש לבעלי רוח הקדש" – היא נבואת החכמים (ראה רמב"ן בבא בתרא יב); כי כן השינה דווקא שהיא הכסילות משמשת מעבר נאות לבטחון- -כסלות, כדרך שדרשו: ה' יהיה בכסלך – בדברים שאתה כסיל בהם, כי כן "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט" כדברי קהלת. אותה "סכלות מעט" ה"נותנת הזדמנות" לשארית הנבואה, היא המבדילה את חכמת ישראל מן השכלתנות היוונית.
ועוד אמרו: "תחילת נפילה – שינה" אבל – סומך ה' לכל הנופלים. האות סמ"ך (לשון בטחון) היא (עפ"י ספר יצירה) האות של חדש כסלו שבו נתגלה הנס של סמיכת הנפילה – "אל תשמחי אוייבתי לי כי נפלתי – קמתי, כי אשב בחשך – ה' אור לי" (מיכה ז). כי "העם ההולכים בחשך" – דוקא – "ראו אור גדול" (ישעיהו ט).
אות הסמ"ך רומזת גם לס' אותיות של ברכת כהנים, משרתי המקדש הממשיכים בברכתם את האור השופע במקדש כשמן הטוב על ראש בני ישראל, יאר ה' פניו אליך ויחונך – כאותו אור שהמשיכו הכהנים החשמונאים בחנוכה, אור החן השיש במשמעו גם לשון מתנת חנם על דרך מאמרם ז"ל לענין תפילת הצדיקים שאעפ"י שאפשר להם לבא בכח מעשיהם, אינם מבקשים אלא מתנת חנם "ואתחנן" – מרוקנים עצמם ונעשים "כלי שלם בלב נשבר".
בחדש כסלו בא חנני מיהודה ויספר לנחמיה על הרעה והחרפה והפרצה אשר בירושלים, ומכאן נתעורר נחמיה (אשר הוא נשמת זרובבל, כדברי רז"ל בסנהדרין, שרש ראשון לחן של חנוכה כאמור לעיל בסוף פרק ג), לעלות ולקומם הפרצות.
ובעשרים בו נקבצו שבי הגולה אל עזרא על אודות נושאי נשים נכריות והבדילו עצת חקירה לדרוש הדבר ולהפריש (עזרא י). – גם זאת מענין חנוכה שבקשו היונים לטמא זרעם-שמנם וגזרו: "בתולה הנשאת תבעל להגמון" ועל עסק זה קמה חנה בת חשמונאי ועוררה את בית אביה להתחיל במרד כמו שכתוב בפיוט לחנוכה, וממילא אור הנרות הוא גם בהירות היחוס, שמיום שנגנז ספר יוחסין תשש כח חכמים וכבה מאור עיניהם (פסחים נד) וסגולת נר המצוה להיות דולק והולך "עד שתכלה רגל התרמודיים" (שבת כב ב) – רמז לכילוי פסולי משפחתה ששרשם בתרמוד, כדאיתא ביבמות (ספ"ק). ומכאן גם לדורנו השלכה מעשית: כל החוכך בדעתו בדבר כשרות כהני זמננו לעבודה יביט היטב באור הנרות הללו ויקנה מתוכם בטחון שלם כי לא אבדה טהרה מישראל ח"ו, כי כן טבע הפסולים לכלות ואילו טבעה של הטהרה לפרוץ ולרבות, וכל שאינו מוצא חן בלבו על זרע ישראל וזרע אהרן בדבר זה מוטב לו שיבדוק בזרעו עד שהוא בודק בתועבות ירושלים, שכל הפוסל – במומו פוסל, והמחובר לטהור – טהור (וראה אריכות בזה בשער אייר).
[1] היינו, זה שנקבע אחרון מבחינה הסטורית.
[2] כפי שיובא לקמן.
[3] במדרשים בתחילת פרשת בהעלותך, וראה פירוש הרמב"ן שם.
[4] בראשית רבה ב,ד.
[5] עבודה זרה ח,א [וראה במאמרו של ר' ישראל אריאל בחוברת זו, שהאריך בעניין זה].
[6] ע"פ בראשית רבה יא, עבודה זרה ח, פסחים נד וירושלמי ברכות פ"ח.
[7] תנחומא פרשת נח (ג): "אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבע"פ ביום ובלילה".
[8] ברכות ב,א.
[9] יומא כט,א.
[10] יומא כד,ב.
[11] בראשית רבה ל,י.
[12] שבת כב,ב (ביחס לנר המערבי).
[13] מלכים א' ו,ד. וברש"י שם: "קצרים מבפנים, שלא כדרך שאר חלונות אחרות העשויות למאור, להראות שאינו צריך לאורה".
[14] כנ"ל בהערה ד.
[15] בראשית רבה ג,ד.
[16] מכילתא פרשת השירה ג.
[17] איכה ב,א.
[18] בבא בתרא ד,א.
[19] אגב בנין הורדוס – לבי אומר לי כי אותו יום טוב שנזכר במגילת תענית בעשירי בכסלו, על מות הורדוס, לא על מיתת הרשע בלבד הוא בא, שאין שמחה שלימה לפני המקום באבוד רשעים, אלא כלולה בו שמחה על הבנין הנאה שבנה (אפשר שהיה זה בכסלו) שבמותו הוסרו ממנו "קליפותיו" (ועיקרם הנשר שהציב בפתח ההיכל לכבוד הקיסר כידוע) ויופי מבורר לנו שבק – ה' יצילנו משגיאות.
[20] שכן תקנת חנוכה בידי "בני בינה" שבה שורש הכלים, ואילו ספירת החכמה, שרש האורות, רמוזה בשַמָש הנוטל מן האין – מאורות הכתר, י"ג מדות הרחמים הרמוזות במספר תיבות ברכות המצוה, ומכוונות כנגד י"ג לשונות אור בלשון הקדש (שבהם בקשו יוונים לפגוע ופרצו י"ג פרצות בהיכל – ולאחר התיקון הציבו כנגדם י"ג שערים לעזרה) – ומאחיז אותם בכלים, ודי למבין.
[21] מגילה יג,א.
[22] מגילה ז,א.
