כסלו – ראש על המותניים – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

נפתח את ההתבוננות החודשית שלנו במהות החודש העברי דרך עיון בשמו, כסלו. אף כי מקור שמותיהם של החדשים בבלי (הם 'היגרו' ליהדות בזמן גלות בבל), דמיון בינם לבין שורשים עבריים מעיד על זיקה פנימית ביניהם ואומר דרשני.

כסילים ומשכילים

המלה כסלו מהדהדת את השורש העברי כ.ס.ל. שורש זה מוכר לנו רק במובן של כסיל. למרות שזהו בהחלט השימוש העיקרי בשורש ורוב הופעותיו בתנ"ך הן במובן זה (למשל, בפסוק "וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ", תהלים צד, ח), אין זו המשמעות היחידה. עיון במקורות מגלה כי השורש כ.ס.ל מופיע בתנ"ך בשלוש משמעויות נוספות:

• כסל – בטחון ("שַׂמְתִּי זָהָב כִּסְלִי וְלַכֶּתֶם אָמַרְתִּי מִבְטַחִי", איוב לא, כד)
• כסלים – השומן במותני הבהמה ("וְאֶת הַחֵלֶב… אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים", ויקרא ג, ד)
• כסיל – מערכת כוכבים; בהשאלה: מזלות ("כוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם", ישעיה יג, י)

האם ניתן למצוא קשר בין כל המובנים השונים? קודם כל, בין שתי המשמעויות הראשונות שורר קשר ישיר: המותניים, המקנות לנו יציבות ועמידה איתנה, מגלמות את הרגשת הבטחון שלנו. כאשר נאמר על אדם כי הוא שם את כסלו-בטחונו במשהו, פירושו כי דבר זה הופך כביכול למותניים עליהם הוא נשען. גם כסיל במובן של כוכבים ומזלות מתקשר לבטחון: הכוכבים האליליים מגלמים הבטחות-שוא המפתות אותנו להשקיע בהן את אמוננו.

מובנים אלו שופכים אור חדש על סוג הפגם המגולם במלה "כסיל" (בניגוד לטיפש, שוטה או אויל). הכסיל הוא מי שמשליך יהבו על אלילים כוזבים. כסילותו מעוורת אותו מלזהות מקור מהימן של בטחון, ובמקום לשנס מותניו ולפתוח בצעידה הקשה אליו, הוא מתרווח במקלט הקרוב והקל בהרגשה הנינוחה כי גילה את האמת ונותן למותניו להשמין.

יותר בעומק, אשכול המשמעויות חושף זיקה עמוקה בין מישור השכל למישור הרגש. כסילות היא פגם מחשבתי – מצב של העדר חכמה, או לחילופין, של עודף חכמה משובשת. הכסל-בטחון לעומת זאת הוא דוקא רגש מאוד גולמי ובסיסי, חוויה לא-מודעת ברובה של מתן אמון במשהו (לכן הוא מאויר כממוקם במותניים, הרחק מהשכל הנעלה). הדמיון ביניהם חושף קשר תת-קרקעי בין שני המישורים: מחשבותינו אינן נותרות בגדר תובנות מרחפות ממעל אלא מטפטפות לתוך תת-ההכרה ובונות גם מרקם רגשי. הדבר פותח כיוון הסתכלות חדש לגבי עולמנו המחשבתי: במי או במה הוא גורם לנו לשים את מבטחנו? אנו יכולים לנהל עולם מחשבתי עשיר, מיוחד ויצירתי, ולהתענג ללא הרף על המחשבות המעניינות הממלאות אותנו; אך יתכן מאוד שהוא מטפח בנו חוויה של בטחון כוזב באשליות שסופן להתנפץ. סימפטום שיכול להעיד על כך הוא דווקא הרגשה של חוסר-בטחון – חרדה קיומית הצפה ועולה מקרבנו שמא הכל עומד לקרוס. חוויה זו בעצם מאותתת לנו כי משהו בתפיסת העולם השכלית שלנו רעוע וטעון מחשבה מחדש.

התגלות לבו

העמקה נוספת במהות הכסילות ואפשרות תיקונה מסתתרת בפסוק הבא:

לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ (משלי יח, ב)

כאשר פסוק בא לשלול משהו משמעות הדבר כי סתם כך, ממבט ראשון, היינו סוברים את ההפך ממנו. במקרה זה, טענת הפסוק כי כסיל אינו חפץ בתבונה באה לערער על סברה קודמת, לפיה הכסיל דוקא נראה כאחד שכן חפץ בה. דבר זה מוסיף לנו נתון חשוב אודות אופיו המיוחד של הכסיל: הכסיל נדמה כלפי חוץ, ואולי גם בעיני עצמו, כאדם סקרן ופתוח, או אף אינטלקטואל חשוב ורב ידיעות. אלא שלמדנותו וסקרנותו אינם באמת 'לשמה'. לא אהבת האמת והחכמה מניעה אותו, כי אם "התגלוֹת לבו": הוא רוצה רק להכיר את עצמו, לחזור אל מה שהוא יודע כבר, למצוא את עצמו בכל נושא שהוא לומד. אדם כזה אינו משכיל אמיתי אלא סוג של נרקיסיסט המאוהב בעצמו, שהשכלתו היא רק אמתלה להתעסקות עצמית ולהתפארות (רעיון זה משתקף בעובדה שהשורשים כ.ס.ל וס.כ.לקרובים עד מאוד לש.כ.ל: הכסיל הוא משכיל ש'שיכול אותיות' מחשבתי שיבש אותו).

פסוק זה מגלה לנו את מקור הבטחון הכוזב של הכסיל. כאשר אדם עסוק כל הזמן בעצמו הוא אינו יוצא מדל"ת אמותיו, אינו נפגש באמת עם מה שהוא עדיין לא יודע. בעושו זאת הוא בונה סביבו אשליה חמימה בה הכל בו והוא יודע הכל, בה דבר אינו יכול לערער את עולמו. זו הסיבה שדוקא אנשים שכלתניים נוטים לחוות לעתים קרובות חרדה קיומית. חרדה זו היא פרי הספק המחלחל מבעד לחריצי שכלם ומזכיר להם כמה רעועים הם כתליו, כמה מועד בטחונו העצמי להתנפץ.

מכאן אנו יכולים ללמוד גם על מושא הבטחון האמיתי. תיקון הכסיל, המשכיל האמיתי, יוצא מראש לחפש אחר תבונה מתוך ההכרה חדורת הענווה שהוא עצמו מוגבל. שלא הכל נמצא בתוכו. החיפוש אחר התבונה הוא כמו מפגש עם זולת, הדורש מאתנו לצאת מעצמנו ולפתח עניין כן באמת הנחה מחוצה לנו. כאשר הולכים עם הדבר עד הסוף החיפוש אחר התבונה מוביל אל מעבר לתחום האדם בכלל, אל חיפוש אחר אמת אלוקית הנחה מעבר לכולנו גם יחד. כלומר, החיפוש אחר תבונה מוביל לאמונה. תהליך זה מזכיר לנו בכל עת עד כמה אין אנו יודעים דבר באופן מוחלט, וכך משחרר אותנו מבטחון עצמי כוזב ומאפשר לנו לשים את מבטחנו בדבר הבטוח היחידי – האלוקות הנצחית שדבר אינו מערער אותה.

להאמין את החכמה

בכ"ה בכסלו אנו מתחילים לחוג את חג החנוכה, המגלם את הקונפליקט של האמונה היהודית עם תרבות יוון, ובפרט עם הפילוסופיה היוונית ומורשתה. על מחשבת אומות העולם אמרו חז"ל: "חכמה בגוים – תאמין; תורה בגוים – אל תאמין". על פי פשט הכוונה היא שיש לדחות את הדתות של העמים האחרים אך לקבל ואף לאמץ את החוכמות שלהם. לרובד הפשט הוסיפה החסידות מימד עומק: לא מספיק רק להאמין שיש חכמה בגוים, וגם לא רק להכניסה תחת כנפי האמונה; צריך גם להאמין את החכמה – להפוך אותה לחכמה של אמונה המקושרת למקורה האלוקי.

חודש כסלו, ששיאו בחנוכה, הוא הזמן לאוורר את שכלנו, לצאת ממעגלי המחשבה הצפופים הסוגרים אותנו בתוכנו, ומטלטלים אותנו בין בטחון עצמי מופרז להתקפי חוסר-בטחון. שכל שתקרתו פתוחה לאמונה הוא ער ומתחדש, שתמיד מודע למגבלותיו ושם מבטחו במה שמעליו.