ל-ג' בתמוז, משהו על דמותו של הגדול בדורנו, הרבי מליובאוויטש, ע"פ דברי הרב גינזבורג.
א. מצפים למשיח
לא נדבר על דמותו הענקית של הרבי מליובאוויטש, ולא על המרחב העצום והעמוק של דברי תורתו.
אין ספק שאחת הנקודות המרכזיות של הרבי – ואולי הנקודה העיקרית ממש – היא הציפה להביא משיח בפועל ממש. עם השנים, הרבי חידד יותר ויותר את המסר הזה של הגאולה הקרבה והמשיח שבפתח, עד אשר בשנים האחרונות נוצר מתח אדיר סביב הנושא, מתח שהתמקד בדמותו של הרבי עצמו. שהרי, במילים פשוטות ניתן לומר שהרבי 'התנדב' להיות בעצמו 'מועמד למשיח' (הגדרה מעין זו שמעתי ממו"ר שליט"א).
אין זה דבר חדש שתלמידים מצביעים על הרב שלהם כ"משיח שבדור", כמו שרואים כבר בדברי הגמרא (סנהדרין צח, א). וגם אין זה דבר חדש שגדולי ישראל מדברים על עצמם כמשיח (כמו בדברי אור-החיים הקדוש דברים טו, ז). ובכל זאת, נראה שכאן היתה עוצמה מיוחדת שאי אפשר להתעלם ממנה.
כל צדיק וגדול בישראל מותיר אחריו חלל ריק בפטירתו, קל וחומר לאחר הסתלקותו של הרבי ב-ג' תמוז תשנ"ד, כיון שיותר מכל סימל הרבי את הצד הדינמי-המתקדם, את הדרישה והתביעה שאינה מוכנה להסתפק במה שיש. ממילא, עולה השאלה: להיכן מובילים כעת את כל אותה הציפיה המשיחית הדרוכה?
כמענה לשאלה זו, אנו מביאים כאן כמה נקודות מתוך הדברים של מו"ר הרב יצחקגינזבורג שליט"א, במאמר התקשרות לאחר ג' תמוז (נדפס בספר 'מלך ביפיו'). הדברים כאן מקוצרים ומעובדים ע"י העורך, ומומלץ כמובן ללומדם במקורם.
חמש מדרגות בהתקשרות
בהתקשרות לצדיק יש שתי בחינות כלליות: האחת, להסתכל עליו וללמוד ממנו, ממעשיו ממידותיו ומתורתו. והשניה, לקיים את הוראותיו. קיום ההוראות היא כבר התקשרות מסוג אחר, וכידוע הרבי כינה את הוראותיו בשם מבצעים, לרמז שהרבי חותר בזה לגלות את כח המסירות-נפש שבנו, למעלה מהכוחות המוגבלים, וממילא בכך אנו מתקשרים גם אל הרבי בממד עמוק יותר, מעבר למה שניתן ללמוד ממה שמתגלה ממנו.
אבל יש מבצעים ויש מבצעים: רוב המבצעים הם הפצת יהדות, הפצת המעינות וכו'. אבל מבצע משיח הוא כבר משהו אחר, שהרי כאן הולכים על משהו שעד עכשיו היה בגדר חלום (ואפשר היה 'לשמור מרחק' ממנו), ולזה צריך התמסרות מסוג אחר.
הרי מנינו כאן חמש מדרגות בהתקשרות: ללמוד ממעשיו (כנגד בחינת הנפש); ללמוד ממידותיו, ובמיוחד מאהבת ישראל שבו (כנגד בחינת הרוח); ללמוד מתורתו (כנגד בחינת הנשמה); לקיים הוראותיו (כנגד החיה, המקיף); ולבסוף, מבצע משיח (כנגד היחידה, הנקודה הכי עצמית בנפש).
וראוי לשים לב שהפעולות הראשונות מצריכות להיות קרובים לצדיק בפועל, אבל ככל ש'מתבגרים' יותר יכולים לייצג את הצדיק גם כשנמצאים בריחוק ממנו, כמו השלוחים של הרבי בקצה העולם, ודוקא אז מתקשרים לרבי ביתר שאת!
"משה משה" בחמש מדרגות
בהקשר לדמותו המשיחית של הרבי, ראוי להביא את דברי חז"ל על כך שה' קרא למשה רבינו "משה משה", ואילו אצל אחרים שנכפל שמם יש פסק (סימן הפסק בטעמים) בין השמות, כמו "אברהם, אברהם". והסבירו זאת חז"ל בכמה אופנים:
א. "משל לאדם שנתן עליו משאוי וקורא פלוני פלוני קרובי פרוק מעלי משאוי זה" – כאן מודגש שהצדיק פועל מלמטה, מתוך התייחסות רצינית לעולם הזה ולסכנות שבו, ובהכרה שה' אינו 'סומך על עצמו' אלא מצפה לעזרה מאיתנו [זה מכוון כנגד חלק הנפש, המעשה התחתון].
ב. "דבר אחר, עם כל הנביאים הפסיק מלבדר עמם אבל עם משה לא הפסיק כל ימיו" – זהו הביטוי לתקשורת בין ה' לצדיק. הדבור מבטא את אהבת ה' לישראל, זוהי רוח-החיים הממלאת את הצדיק כל הזמן, ואע"פ שחז"ל אומרים שכל השנים שהיו ישראל נזופים לא התייחד הדבור עם משה, בכל זאת משה רבינו שומע כל הזמן את פניית ה' לישראל [זה מכוון כנגד הרוח].
ג. "תני רשב"י. מהו משה משה? לשון חיבה וזרוז" – בדרך כלל, יכולה להיות סתירה בין חיבה לזרוז. הזרוז אומר לאדם לקום ולפעול, להכנס בעובי הקורה (כמו במדרגה הראשונה), ואילו החיבה היא בבחינת "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד", בתחושה שהכל טוב ולא צריך לתקן דבר… אבל אצל משה רבינו אין סתירה בין הדברים, וזאת מפני הענוה שלו; כיון שהוא אינו מחזיק טובה לעצמו, ממילא גם כשה' פונה אליו בחיבה, הוא אינו מסיח דעתו מתחושת השליחות. מאידך, גם כשהוא נמצא בתנועה של 'זרוז' הוא לא שקוע עד הסוף בתוך הפעולה בעולם הזה, ובכל רגע הוא יכול לחזור לחוש את החיבה של ה' אליו בחדרי-חדרים [מדרגה זו מכוונת כנגד הנשמה].
ד. "דבר אחר, משה משה הוא שלמד תורה בעולם הזה והוא עתיד ללמד בעולם הבא. שעתידין ישראל לילך אצל אברהם ואומרים לו למדנו תורה והוא אומר להם לכו אצל יצחק שלמד יותר ממני ויצחק אומר לכו אצל יעקב ששימש יותר ממני ויעקב אומר להם לכו אצל משה שלמדה מפי הקב"ה. הה"ד 'ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון' ואין אלהים אלא משה שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה" – משה משוחרר ממגבלות הזמן והמקום והאלוקות עוברת דרכו ללא עכבות ותרגומים. אצל משה מורגשת נביעה צלולה של האמת הנצחית. לכן מדרגה זו מבטאת גם חיים נצחיים [זה כנגד מדרגת החיה].
ה. "ר' אבא בר כהנא אמר כל מי שנכפל שמו הוא בשני עולמות" – יש צדיק שהוא בעיקר 'מחוץ לעולם', משקיף על המציאות מלמעלה, נתון בעתיד הגדול וכו'. ויש צדיק שמאד מזדהה עם הסבל הנוכחי של המציאות, ועם רחמי ה' עלינו. הצדיקים ששמם נכפל, אינם 'מקובעים' ויכולים לשנות את נקודת המבט (כמו שינוי הפוקוס בעדשת המצלמה). אבל רק משה רבינו יכול בבת-אחת לחוות את שתי נקודות המבט (בלשון החסידות 'אין וועלט, אויס וועלט). זה כנגד מדרגת היחידה, ממנה נובעת נשיאת ההפכים.
חמש פעולות משיחיות
כיום יש חמשה עניינים כלליים שבהם עלינו לפעול:
א. הצלת העם והארץ – פעילות מתוך תודעה של נחיצות ודחיפות (כאילו פונים אלינו מלמעלה ואומרים "פרוק מעלי משאוי זה"). זוהי פעילות משיחית מפני שהיא מתמודדת עם המציאות עצמה (מסוג הדברים שהכותרות בעיתונים חייבות להתייחס אליהם).
ב. חיזוק הדת – בזה העיקר הוא לא העניין הביצועי עצמו, אלא היכולת לעורר בלבבות של ישראל רצון להתחזקות פנימית. פעולה זו היא במעגלים הולכים ומתרחבים, וגם כשהמציאות החיצונית בעייתית, עלינו ליצור אקלים שונה – תחילה בחוג מצומצם ואחר כך להרחיב אותו עוד ועוד.
ג. תשובה מאהבה – אנו פונים אל כל ישראל וביחד מזכירים לכולנו שצריך לשנות את ההכרה והתודעה מן היסוד. צריך לעבוד כאן גם על חיבה וגם על זרוז בו-זמנית: אהבה לכל יהודי, וזרוז להתעורר להשתנות ולחזור בתשובה.
ד. תורה חדשה – חז"ל אומרים כי יש תורתו של משיח שהיא בבחינת תורה חדשה (אע"פ שהיא נאמנת לגמרי לתורת משה כמובן). זוהי הפעילות לגילוי סתרי תורה, רזין-דרזין של תורה שבאה מה' עצמו. המעיין הזה יביא חיים לכל.
ה. תיקון עולם במלכות ש-די – המגמה האמיתית שלנו היא ללא גבולות. ברוח המשיחית האמיתית יש בשורה גם לאומות העולם, כמו שניכר במאמציו של הרבי בנוגע להפצת קיום שבע מצוות בני נח.
