יין יצחק לפרשת ויצא – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

(כח, יא) ויפגע במקום, על המקום כתוב "הוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו", ואת זה מרגישים על ידי קיום שש המצוות התמידיות. על ידן הוא משרה את קדושת המקום. (ועיין בהרחבה בספר לחיות במרחב אלוקי).

ב

(כח , יא) כי בא השמש, יש הבדל בין זריחת השמש, ובין שקיעת החמה. דבר שאפילו על פי מדע קשה להסביר, על פי מדע, זה היה צריך להיות אותו הדבר, אבל במוחש רואים הבדל. בזריחה יש התגברות של אור אחד. מה שאין כן בשקיעה, רואים תערובת של הרבה גוונים יחד. במערב יש ערבוב של הרבה אורות יחד, וזה היסוד. בעוד שבמזרח יש אור אחד, וזה מצות "ה' אחד".

לכאורה, גם המזרח, שכנגד מדת התפארת, צריך לכלול רבוי גוונים. הרי התפארת היא מלשון ריבוי גוונים. ההסבר לכך הוא שפארזה ראשי תיבות פאר אמת רחמים. פאר היא בחינת המלכות של התפארת, הגילוי שלה, האמת היא היסוד שבה, והרחמים היא העצם שלה, התפארת שלה. ולפי"ז הפאר של התפארת היא רק המלכות שלה הגילוי שלה. מה קורה במזרח, במזרח העין תופסת את הפנימיות, את ה"פנים" של התופעה, ואילו במערב, העין תופסת את החיצוניות, את ה"אחור". במזרח תופסים את האחדות של התופעה, ולכן רואים, שהכל רק אור אחד, ואילו במערב תופסים רק את החיצוניות, את רבוי הגוונים שבה. אם כן, גם במזרח וגם במערב יש את אותה התופעה, רק שהיא נתפסת בצורה שונה. במזרח היא נתפסת ב"פנים", בפנימיות, של התופעה, שזו האחדות, ולכן העין תופסת רק אור פשוט. במערב העין תופסת רק את ה"אחור" של התופעה, שזה ריבוי הגוונים.

בלשון האריז"ל, בתפארת רואים רק חסד אחד, החסד המיוחד של התפארת, ואילו ביסוד רואים את התקבצות כל ה החסדים. בכל זאת, יש ה חסדים בתפארת, אלא שכאשר הם מתגלים – מתגלה רק חסד אחד. כאשר החסדים אינם גלויים, הם נקראים 'חסדים מכוסים', והם מכוסים בתוך יסוד אמא, ויסוד אמא נמצא בתפארת ז"א. אם כן, באתכסיא, יש ה חסדים בתפארת, ואילו באתגליא ישה חסדים ביסוד.

ה החסדים מכוסים קודם ביסוד אמא, וכולם נמצאים במקום הלב, בתפארת ז"א. התפארת, שזו המזיגה הנראית לעין, זו ההתגלות של המדות החיצוניות של חסד וגבורה, אבל מצד החסדים – כולם באחדות. הם מכוסים ביסוד אמא – בהתבוננות של "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". יסוד אמא זו השמיעה, שבה כלולים כל ה החסדים, אחר כך הם מתפשטים – אחד הולך לחסד, אחד לגבורה, אחד לתפארת וכו' – ובסוף מתכללים כולם באתגליא בתוך היסוד. לכן בו רואים את כל התכללות הגוונים בגלוי. וזו סיבת ההבדל, בין השקיעה לבין הזריחה, ולכן נקרא ה"אחור", היסוד, מערב.

שקיעת השמש בלשון הפסוק, נקראת לבוא – "ביאת השמש". כאשר השמש באה, כל הקצוות מתכללים יחד, ומתקיימים יחד.

 ג

(כח, יב) ויחלֹם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, חיי הנישואין על פי תורת ישראל, הם משל, לנמשל העליון – היחוד של קודשא בריך הוא ושכינתיה.

על בני הזוג, לקיים את ההוראה, הנאמרת ביחס לאדם המתפלל – לתת "עיניו למטה ולבו למעלה". זאת אומרת, שעל כל אחד מהם, לעיין ולהתבונן היטב ביחס שביניהם, על מנת לשפרו, תוך כדי שאיפה, ועלית הלב, "להדמות לעליון" (שהרי האיש והאשה נקראים שניהם כאחד, בשם 'אדם' – "ויקרא את שמם אדם" – על שם "אֶדמה לעליון", כלומר להדגים ביחודם למטה, את היחוד העליון של הקב"ה עם כנסת ישראל. בכך זוכים בני הזוג לתואר "חסיד" (התואר העליון ביותר בין תארי הצדיקים) וכפי שנאמר בתקוני הזהר "איזהו חסיד המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים".

על פי הנאמר ב"חלום יעקב", "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שהלך יעקב אבינו ע"ה, על מנת לשאת אשה ולהוליד בנים", "למקום חרון אף של עולם", כדי "להמתיק" ולתקן את החרון אף, על ידי טהרת המשפחה היהודית, "ויחלום והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלקים עלים ויורדים בו". "עלים וירדים" עולה בגימטריא היחוד השלם של יעקב רחל (עיקר נושא הפרשה הנ"ל) לרמז ששלמות יחודם, תלויה ביכלתם לעלות ולרדת תמיד בין המשל התחתון, לבין הנמשל העליון.

והנה הסדר הוא, שמקודם צריך להיות "עֹלים" אל הנמשל העליון, ורק לאחר מכן "ויורדים" אל המשל התחתון, בסוד "עליה צורך ירידה". אך העליה והירידה, באות לאחר שעצם הסולם ("סלם דא צלותא", עבודת התפילה – "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", "מצב ארצה וראשו מגיע השמימה". "מצב ארצה" היינו שהמתפלל צריך לעמוד יציב על גבי קרקע, בקבלת עול מלכות שמים, לשמור ולעשות את כל דברי התורה והמצות כנתינתן מסיני (סיני = סלם כנודע).

"וראשו מגיע השמימה" היינו עבודת ההתבוננות – "עבודה שבלב" – שבשעת התפילה. אזי "מגיע" בעין השכל שבלבו ובעצם החכמה שבנפש האלקית שבראשו – "לאסתכלא ביקרא דמלכא", באור אין סוף ב"ה ממש. ע"י עבודה זו מתגלה הנצוץ של משה רבינו שבכל יהודי, כמבואר בתניא פרק מב, שעלה לשמים להוריד את התורה לישראל. "משה זכה לבינה", כלומר שהוא זיכך ותיקן את עבודת ההתבוננות בכנסת ישראל, שיוכל כל אחד לזכות לבחינת "וראשו מגיע השמימה". והנה "משה מלגאו ויעקב מלבר" כלומר שמשה הינו הפנימיות, דהיינו ה"ראש" של יעקב וד"ל.

ד

(כח, יג) והנה הוי' נצב עליו, בפרק מא בספר התניא, מובא המשפט "והנה ה' נצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב, אם עובדו כראוי". זה אחד מן הפסוקים שהרבי רוצה שכל אחד ידע אותם בעל פה, במיוחד ילדים. "והנה ה' נצב עליו", זה כמו האות י שבשם. זו נקודה אחת, שניצבת על גבי האדם. זה כמו בפרשת ניצבים, "אתם נצבים היום כולכם", וכתובים שם עשר מדרגות כנגד האות י שבשם. רק האות י מכל האותיות עומדת למעלה – "נצב עליו" מלמעלה – ולא מחוברת למטה. אחר כך יש כבר התפשטות של כבוד ה' מן הנקודה הזאת – "ומלא כל הארץ כבודו". זה כנגד ההתפשטות של האות ה עילאה שבשם. "ומביט עליו ובוחן כליות ולב" זו כבר התלבשות פנימית. קודם כל יש מקיף, של "נצב עליו" ושל התפשטות כבוד ה', ואחר כך יש כבר התלבשות פנימית, כנגד האות ו שבשם. ההתלבשות היא בשני שלבים, קודם "ומביט עליו" מלמעלה, שזו הארה מן הראש העליון, של האות ישבשם, מ"נצב עליו". ואחר כך "ובוחן כליות ולב" – נכנס כבר אל תוך ה'קישקעס' שלו. ה' נכנס לתוך האדם ממש. בסוף – "אם עובדו כראוי" – באה העבודה מלמטה למעלה, וזו כבר עבודת העבד בקבלת עול מלכות שמים, כמוסבר שם בתניא, וזה כנגד האות ה תתאה שבשם.

ה

(כח, יד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה, הביטוי הפצה בכל מקום, בא מהפסוק במשלי "יפוצו מעינתך חוצה". ע"פ פשט, הפסוק מדבר על לידת נשמות בגופים. אומר שלמה המלך לבנו – כלומר, לכל אחד מעם ישראל, שהוא תלמידו של שלמה המלך – "יפוצו מעינתיך חוצה". ואם כן, פסוק זה לגמרי מקביל לפסוק שכתוב בתורה בברכת הוי' ליעקב אבינו, והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".

חלק הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" מקובל בדורנו כפסוק הסיסמה של החסידות.

על פסוק זה אומרים חז"ל במסכת שבת, שיעקב זכה לנחלה בלי מצרים. "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'". לא כאברהם שכתוב בו "קום התהלך בארץ לארכה וגו'". ולא כיצחק שכתוב בו "כי לך ולזרעך אתך את כל הארצות האל", אלא כיעקב שכתוב בו "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה".

ואם כן, לא אברהם אבינו, ולא יצחק אבינו זכו לנחלה ללא שום גבול ומיצר – אלא רק יעקב אבינו, שאצלו נאמר "ופרצת". וכאמור, אין הכונה שאתה בעצמך, בגופך, תפרוץ ותתפשט ללא גבול, אלא הפרוש הפשוט הוא כלשון הפסוק "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה" – כלומר להוליד הרבה ילדים. ואכן כך אנו רואים, שיעקב אבינו זכה להוליד ולהקים י"ב שבטים, לאחר שקיבל ברכה זו. י"ב השבטים הם בסוד "ימה וקדמה וצפנה ונגבה" – ד' רוחות העולם, כסדר חנייתם במדבר בארבעה דגלים, שלשה שבטים בכל דגל.

מזרח "והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה" – יהודה, יששכר, זבולון.

דרום "דגל מחנה ראובן תימנה" – ראובן, שמעון גד.

מערב "דגל מחנה אפרים לצבאתם ימה" – אפרים, מנשה, בנימין.

צפון "דגל מחנה דן צפנה" – דן, אשר, נפתלי.

וממילא יוצא לנו – שי"ב השבטים אצל יעקב אבינו הם ה"ופרצת" שלו. הרמז מגלה לנו את סוד הפריצה – ופרצת = 776 = ביאת המשיח. וכאמור, הפסוק המקביל "יפצו מעינתיך חוצה" מדבר גם הוא, על לידת הרבה ילדים, כאשר הבן שכולנו מיחלים לבואו, הוא המשיח "כי ילד יוּלד לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום לםרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו".

נכדו של יעקב, שנולד ליהודה ותמר, הוא בחינת המשיח, ונקרא פרץ. "ואלה תולדות פרץ פרץ הוליד את חצרון. וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב, ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמון, ושלמון הוליד את בועז ובעז הוליד את עובד, ועבד הוליד את ישי וישי הוליד את דוד" (מגילת רות).

מאז שנברא העולם "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", שנאמר לפני חטא אדם הראשון, לא כתובה בכל התנ"ך המילה תולדות "מלא דמלא", אלא אצל פרץ "ואלה תולדות פרץ". ריבוי התולדות שהם בבחינת פרץ "ופרצת" = ביאת המשיח, הם התיקון השלם של חטא אדם הראשון. לאחר חטא אדם הראשון, אף אחד אינו זוכה ל"תולדות מלא דמלא" – אלא רק פרץ שהוא המשיח שנקרא ה"פורץ".

פורץ = שלום, בלי פורץ אין שלום – אלא רק שלום מדומה, שלום של שקר. כאשר יש פורץ אמיתי מצד הקדושה – רק אז אפשר להביא שלום אמת לעולם. לכן גם כתוב בקבלה, שהיכל המשיח בשמים נקרא קן צפור – צרוף אותיות פורץ. וכאשר יעלה לפנינו הפורץ – הרי זה ביאת המשיח שמביא את השלום לעולם. "עלה הפרץ לפניהם פרצו ויעברו שער ויצאו בו ויעבר מלכם לפניהם והוי' בראשם".

ו

(כח, טז) אכן יש הוי' במקום הזה, יש הרגשה של ה' צלך על יד ימינך", שה' נמצא אתך בכל מקום. הרגשה של השגחה פרטית. זו הרגשה של האות י שבשם. יש הרגשה של "רופא כל בשר ומפליא לעשות", שזו הרגשה של הפלאה בתוך הטבע. גלוי אלוקות שרואים בתוך העולם, כמו הבטוי 'גדולת הבורא' בכל הספרים. זה גלוי שם אלהים העולה הטבע ומאיר בתוכו, נפלאות הבורא בטבע. זה כנגד ה עילאה שבשם. אלו שני מיני מוחין. 'מוחין דאבא' הם הרגשת השגחה פרטית, שאבא נמצא אתך ומשגיח עליך. כל השגחה היא מצד אבא, בעוד אמא היא המטפלת. משגיח עומד דוקא קצת מרחוק ולא מרגישים אותו, את האמא מרגישים. היא המטפלת מקרוב. הוא נותן לילד ללכת, רק שמשגיח מרחוק שלא יפול ויפצע. לעומת זאת 'מוחין דאמא' זה הרגשת השגחת ה' בטבע. הטבע נקרא 'אם כל חי', וזה שמרגישים את גדולת ה' בטבע, זה שייך למוחין דאמא. האדם, שצריך לקבל את שני מיני המוחין הללו, הוא האות ו שבשם, והוא זה שצריך לייחד אותם על הארץ, לעמוד על הארץ, על הארץ המתוקנת.

לפי זה יוצא, שאותיות יה זה שתי הרגשות פשוטות של אלוקות, בבחינת "הנסתרות לה' אלהינו". הרגשת "ה' צלך" והרגשת 'אם כל חי' – נפלאות ה' שבטבע. האדם צריך לקלוט אותם בפנימיות. הוא הצנור דרכו עוברות שתי ההרגשות הללו אל תוך האדם. הוא המחבר את שתי ההרגשות הללו בארץ, ואז יהיה "מלא כל הארץ כבודו". אז הגלוי הזה יהיה בתוך הארץ ממש, באמצעות האדם. איפה, בארץ המיוחדת ומסוגלת לכך – ארץ הקדש. לכן כתוב בספר מלכים, שהקב"ה נקרא "אלהי הארץ". זה כתוב בהקשר לגוים, שהביא לכאן סנחריב במקום עשרת השבטים, והם לא ידעו איך לעבוד את "אלהי הארץ" (מכאן רואים, שזה גם כאשר ישראל בגלות, ואפילו גוי צריך לדעת איך להתנהג בארץ, ואם לא הוא נענש). רק אחרי שהיא תקבל את הגלוי המיוחד שלה מעם ישראל, יכול הגלוי הזה להתפשט בכל העולם. שעל זה נאמר "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל העולם כולו".

ז

(כח, כ) וידר יעקב נדר לאמר, הראשון שנדר היה יעקב אבינו. כתוב בחסידות שנדר הוא גלוי הרצון שבכתר, שלמעלה מן השכל וטעם ודעת. מתוך רצון כזה חזק, לפעמים גם מחרימים דבר, שזה כמו להשמיד ולהכחיד. אבל עיקר הנדר, הוא גלוי של רצון חזק.

ח

(כח, יא) וישק יעקב לרחל, עיין לעיל פרשת תולדות אות ב.

ט

(כט, לא) ורחל עקרה, יש סוד במלכות שקשור עם האות ר. המלכות היא אשה, ולכל הנשים החשובות בתנ"ך, האות ר, היא אות משותפת בשמן. לפעמים כתוב שהאות ה, היא כח הלידה של האשה, וכל אשה שאין לה את האות ה בשמה, אינה מולידה [למשל, לרחל אין אות ה' בשמה, אבל לבלהה שפחתה יש שתי אותיות ה, על מנת שתמסור לה אחת להוליד]. באותו אופן, כל אשה שיש לה בשמה את האות ר יש לה שייכות למלכות. יש כמה נשים ללא האות ר, ואז הם שייכים למלכות שבעלמא דאתכסיא בלבד, כמו לאה. יש עשר נשים עיקריות כאלו, כנגד עשר הספירות, וזה סוד של בנין המלכות – עשר הנשים הבונות את המלכות.

כתר

שרה

חכמה                                                         בינה

רבקה                                                            רחל

חסד                                                         גבורה

 מרים                                                        דבורה

תפארת

צפורה

נצח                                                           הוד

תמר                                                          רות

יסוד

רחב

מלכות

אסתר

שלשת האמהות הן כנגד כתר חכמה בינה (או כנגד חכמה בינה דעת, לא משנה). בזכות מרים, היתה הבאר לישראל, ומים זה חסד. דבורה היא הגבורה, כפשוט. צפורה, אשת משה רבינו, שייכת לתפארת כמותו. בנין המלכות מתחיל בספירת נצח והוד, ולכן תמר היא זו שנצחה את יהודה, והולידה ממנו את דוד, ורות המואביה היא גיורת, וכל גיור הוא בהוד. ביסוד זו רחב, שנשאה ליהושע בן- נון, משבט אפרים בן יוסף. כמו כן, יש מאמר חז"ל על יפיה, האומר "כל האומר רחב – מיד נקרי", כלומר רואה קרי. אסתר המלכה היא במלכות, כפשוט.

י

(כט, לג) כי שנואה אנכי, עיין לעיל פרשת תולדות אות ב.

יא

(לא, לה) אל יחר בעיני אדני כי לוא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי, הנה אשתו אהובתו של יעקב – רחל – היא סוד יָרֵח לבנה (והרי היא בת לבן הארמי – לבנה מאירה) דהיינו יֶרַח הלבנה. והיא שאמרה (בענין מחזור האשה, שהוא ע"פ מחזור הירח) "כי דרך נשים לי". ותחלת דבריה "אל יחר בעיני אדני", שבו נרשם שמה רחל בנוטריקון למפרע [והיינו שבבוא המחזור החדשי, שמעתה על בני הזוג להתרחק זמ"ז, צריכים להתגבר על ה"חרון אף" שעלול להתעורר בעקבות ה"נפילה" המדומה – על דרך הנאמר לקין, "למה חרה לך ולמה נפלו פניך וגו'" (בראשית ג, ו). על ידי עבודה זו, של "אל יחר", כאשר מגיעה ה"עת לרחוק מחבק" (קהלת ג, ה), נתקנת, בפנימיות, הברית שבין בני הזוג, והברית שביניהם לבין "השותף השלישי", הקב"ה. ובהמשך להנ"ל, ניתן לדרוש על שמירת הברית וטהרת המשפחה ביחוד, את הפסוק (דברים ל, יא) "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא", "לא נפלאת היא" בסוד תיקון לאה, "ולא רחוקה היא" בסוד תיקון רחל, וד"ל].

יש הקבלה בין "שלבי" ה"חודש" של מחזור האשה (על פי ההלכה) לדרגות רוחניות של עבודת הנפש, שבהן הבעל "עוקב" אחר אשתו ומשתתף עמה בכל שלב ושלב.

ענין זה (שצריכים "לחיות – כלומר להתחיות – עם הזמן", גם ב"עת לחבוק" וגם ב"עת לרחוק מחבק", ושזהו תקון "העקב", בחינת "עקב יעקב" כנ"ל – "והיה עקב תשמעון", ריש פרשת "עקב" מרומז גם בפסוק (משלי כב, ד) "עקב ענוה יראת ה'". יעקב בענותנותו, עוקב אחר הזמנים המשתנים של אשתו, שהיא "אשה יראת ה' היא תתהלל".

[בענין "עת לחֲבוֹק ועת לרחוק מחַבֵּק", יש לדייק ש"עת לחֲבוֹק" נאמר ב"לשון קל", מה שאין כן "ועת לרחוק מחַבֵּק" נאמר ב"לשון כבד". ויש לומר שבא ללמד שה"חבוק" צריך להיות ב"קל", דהיינו מצד החסד והימין, וכמו שנאמר "וימינו תחבקני" (שיר השירים ב,ו ח,ג) וכדי שלא לבוא ל"חיבוק" כבד מדי, מצד הגבורה והשמאל, צריכים לווסת ולאזן את העתים והזמנים ב"עת לרחוק וגו'", ודו"ק. ועוד ראוי להוסיף, שמבין ה- כח עתים של קהלת, ה"עת לחבוק" היא ה"עת" ה יה, בסוד איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם". (וביאור הענין, עיין בספר ברית הנישואין מאמר "שלום בית" פרק ב).

יב

(לב, ב) ויעקב הלך לדרכו, בז' חשון מכריזים, ע"פ המנהג, בבית הכנסת, בפעם השניה והאחרונה, את ההכרזה "ויעקב הלך לדרכו". לאחר חגי תשרי – הגיע הזמן לצאת לדרך ולקיים את עבודת השנה – וכאמור הפעם השניה והעיקרית שמכריזים "ויעקב הלך לדרכו" – היא ביום ז' מרחשון.

כל עולי הרגל, שעלו לחגוג את חג הסוכות בירושלים, הספיקו לחזור לבתיהם – ואין הכוונה שישבו ספונים בבתיהם, אלא שיתכננו פעילות. חוזרים עולי הרגל לבתיהם עם כל המטען הרוחני שספגו במשך החגים – והבית הוא כידוע מרכז פיקוד והנהגה – בשביל ליזום פעולות ברוכות למשך כל השנה.

ואם כן, היום בו מקבלים את ההחלטות, וגומרים את התכנון ויוצאים לדרך "ויעקב הלך לדרכו" הוא ביום ז' מרחשון.

האבות כולם נכללו בתוך אברהם אבינו, היהודי הראשון שנקרא גם "ראש כל המאמינים", ובזכותו אנו מאמינים בני מאמינים – ובודאי הליכתו של יעקב אבינו, התחילה מה "לך לך" של אברהם אבינו, "ויאמר הוי' אל אברם לך לך וגו'".

רשימת המקורות

אות א…….. שיעור בסוד ה' ליראיו, כללות י"ס בשם הוי' פ"כ.

אות ב…….. שיעור בסוד ה' ליראיו, כללות י"ס בשם הוי' פי"ג.

אות ג…….. ברית הנישואין עמ' יב הערה ו.

אות ד…….. שיעור בסוד ה' ליראיו, כללות י"ס בשם הוי' פט"ו.

אות ה…….. שיעור בסוד ה' ליראיו, תפלה קודם הלימוד – הפצת המעיינות.

אות ו……… שיעור בסוד ה' ליראיו, כללות י"ס בשם הוי' פט"ו.

אות ז……… שיעור בסוד ה' ליראיו, כללות י"ס בשם הוי' פט"ז.

אות ח…….. עיין לעיל פרשת תולדות אות ב.

אות ט…….. שיעור בסוד ה' ליראיו, כללות י"ס בשם הוי' פט"ז.

אות י……… עיין לעיל פרשת תולדות אות ב.

אות יא…… ברית הנישואין עמ' לא הערה ד.

אות יב……. שיעור בענין כוונת לולב וחכמת הצרוף חשון ס"ג.