דוקא לאחר החטא והתשובה – יש גילוי חדש. השבירה מאפשרת את הקליטה של התלמיד.
באמצע פרשת כי-תשא נמצא חטא העגל שכאילו חותך את הפרשה לשנים, לפני החטא ולאחריו.
נראה שהחטא פשוט קלקל את כל התוכנית היפה שהכין לנו הקב"ה. הכל התנהל כל כך יפה: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, עמוד אש וענן ומים מן הסלע, עד לשיא של קולות וברקים במעמד הר סיני, ומשה עולה אל האלקים… רק נותר להמתין, עוד קצת סבלנות והכל יושלם על הצד הכי טוב. והנה בני ישראל מקלקלים את הכל, ובדימוי החריף של חז"ל "עלובה כלה מזנה בתוך חופתה [במקום להמתין לחתן]"[1]. נראה שחטא העגל מנפץ לרסיסים את כל ההתגלות הגדולה של מעמד הר סיני, לא נותר דבר…
לכאורה, יש כאן 'פספוס' מרגיז, המצטרף לשורה ארוכה של "פספוסים היסטוריים", החל מחטא אדם הראשון בגן העדן. ותמיד אפשר לשאול, איך זה שהכל נהרס ברגע המכריע?
האם באמת מדובר רק בסטייה מצערת מהתוכנית המקורית? באים חז"ל ומגלים לנו שלא כך: יש תוכנית מעבר לתוכנית, יש תפקיד גם לנפילה של החטא! כך נאמר בגמרא[2]: "לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה" – באמת מצד עצמם היו יכולים להתגבר על היצר, אלא שהיתה זו "גזירת מלך" של הקב"ה שהיצר יתגבר עליהם כדי "ליתן פתחון פה לבעלי תשובה". כמובן, אין כאן שלילה של הבחירה החופשית (והרי החוטאים גם נענשו על מעשיהם), אבל יש כאן הצצה אל התוכנית הגדולה של הקב"ה שגלגל את העלילה דווקא בצורה כזו שאנו (בבחירתנו) נחטא.
הגמרא כבר מסבירה מהי התועלת בחטא העגל, לתת "פתחון פה" לבעלי תשובה, שלא נחשוב שאם נכשלים אין יותר סיכוי, או שאתה צדיק או שאתה רשע. יש ברירה שלישית: לחזור בתשובה. אך מתוך המבט של פנימיות התורה ננסה להבין יותר לעומק, באמת למה לנו כל העניין הזה…
לשבור את האחדות
נתחיל בנקודה המבטאת יותר מכל את החטא ותוצאותיו, כאשר משה רואה את החטא: "וישלך מידו את הַלֻּחֹת וישבר אותם תחת ההר". מלת המפתח היא השבירה. והנה האר"י הקדוש מלמד שבממד הרוחני והעמוק, כל בריאת העולם היא תהליך גדול של שבירה ותיקון. אור אלוקי גדול ועצום מנסה לרדת ולהופיע בתוך כלים, אך בהתחלה יש 'פיצוץ' גדול – הכלים נשברים, האורות נעלמים, ניצוצות נופלים, ועולמות שלמים נחרבים והופכים לתוהו… עד שנברא עולם התיקון. תיאור השבירה תופס מקום חשוב בכתבי הקבלה, עד לפרטי פרטים מדויקים – אך כעת נתמקד בהגדרה כללית המובאת בחסידות שהשבירה היא לצורך "הדילוג מאחדות לריבוי"[3].
כלומר, הקב"ה הוא אחד – כמו שאנו מכריזים פעמיים ביום – ולכן גם ההתגלות הראשונה שלו היא עדיין אחדותית לגמרי. כמו אור לבן מבהיק שלא רואים בו שום גוון, אור אחד גדול עד שאין מקום לכלים שונים שיכילו אותו. אבל העולם שאנו מכירים אומר את ההיפך הגמור מאחדות: ריבוי והתפרטות עוד ועוד, עד שנוטים לשכוח את המקור האחד של הכל. באיזה-שהוא מקום באמצע, בין האור האלוקי האחד לבין העולם שלנו – נוצר המעבר הבלתי נתפס, "דילוג" בלשון החסידות, בין האחדות לריבוי, מעבר שאחריו הכל אחרת לגמרי. כדי לחולל את הדילוג הזה, צריכה להתרחש שבירה (מזכיר אולי את ביקוע האטום). השבירה הזו היא באמת משבר קשה, ממש טראומה הנמצאת ביסודו של העולם, והריבוי שנוצר בתחילה הוא ריבוי שמתכחש לאחדות. אבל התכלית היא להגיע לריבוי שבתוכו מורגשת האחדות.
את השבירה הזו ניתן להמחיש במשל ליחסי רב ותלמיד. נתאר לעצמנו רב גדול, חכם מופלא, שרוצה ללמד את חכמתו עבור תלמיד קטן שהשגתו רחוקה מאד משכל הרב. אצל הרב עצמו החכמה היא עמוקה ונפלאה, הוא ממש חי אותה כאור אחד גדול וכללי. אבל כך אין סיכוי שהתלמיד יצליח לקלוט את חכמת הרב ולאחוז בה, כמו לקפוץ לים הגדול ולטבוע… הרב חייב 'לשבור' את חכמתו ולפורר אותה לחלקים קטנים ממש. כך התלמיד יוכל להתחיל ללמוד ולקלוט, מעט מעט ולפי הכלים שלו. אם התהליך יצליח, התלמיד יזכה לבסוף "לעמוד על דעת רבו", לחוש את ההשכלה הגדולה והכוללת של הרב המרחפת מעל כל הפרטים.
מהתפרקות לחזרה בתשובה
כעת נחזור אל הפרשה שלנו. מעמד הר סיני הוא פיסגה של אחדות: ישראל מגיעים להר סיני "כאיש אחד בלב אחד", כולם עונים יחד "נעשה ונשמע" וכולם עומדים לרגלי הר סיני כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש". גם העולם כולו מצטרף לחוויה הזו, כולם שותקים לנוכח ההתגלות. האחדות הזו מתאימה בהחלט לצדיקים, "ועמך כֻּלם צדיקים", כמו מלאכי השרת המזמרים במקהלה ענקית, "יחד כולם קדושה"…
אך האחדות הזו מתחילה להיסדק. כך מודגש בתיאור מעשה העגל "פרקו נזמי הזהב… ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" – לא רק הורדת התכשיטים אלא התפרקות ופריקת-עול, וכאשר כולם רוקדים סביב עגל הזהב זו אחדות מדומה המחפה על התפרקות כללית, כל אחד מחפש את דמיונותיו ותאוותיו ומתפרק לגורמים… כאשר משה יורד מן ההר הוא שומע מן המחנה קולות צורמים, וכשהוא רואה בעיניו את גודל השבר הוא שובר את הלוחות – כי זהו המצב לאשורו, הכל שבור.
צריך לצאת מהמשבר של חטא העגל, ואת זאת עושה משה בפרשתנו ומגלה את היכולת לחזור בתשובה אפילו על חטא כה חמור של ציבור שלם. אבל העולם שאחר החטא והתשובה אינו חזרה מדויקת על העולם הקודם. בהתחלה היינו בעולם של אחדות, עולם של צדיקים, וכעת עברנו לעולם של ריבוי, עולם של בעלי תשובה שבו יש לכל אחד את 'החבילה' המיוחדת שהוא נושא עמו, את הגוון המיוחד שלו. אלא שבתוך הריבוי הזה מתנוצצת האחדות! לא לחנם אומרים חז"ל שגם שברי הלוחות הראשונים נשמרו בתוך ארון הברית – כי השבירה עצמה מקבלת משמעות חדשה, לא רק נפילה אלא "ירידה צורך עליה" שבעקבותיה יש חידוש שלא היה קודם.
והנה, לאחר חטא העגל מוצא משה רבינו את שעת-הכושר לבקשה חריגה מאת ה' "הודיעני נא את דרכיך", וה' נענה לו ומגלה את י"ג מידות הרחמים, "אל רחום וחנון" וכו'. כעת אנו יכולים להבין מדוע דווקא עכשיו מגיע הגילוי הזה – כי לפני החטא הכרנו את אחדות ה' ולא את מדותיו המתפרטות. רק עכשיו, לאחר המעבר מאחדות לריבוי, אנו יכולים לראות גם את הנהגת הקב"ה באופן אחר. במקום לומר רק "ה' אחד" אנחנו מתארים אותו בשלש-עשרה מדות של רחמים שמכולן מופיעה אחדות ה' העליונה, זו שיכולה להתגלות גם בכל הפרטים, והרי אחד עולה בגימטריא 13![4]
כמו אצל הרב והתלמיד, לאחר השבירה מתגלות פנים חדשות שלא היו ידועות קודם. הרב עצמו מופתע מהגיוון והפירוט שהוא מצליח להוציא מתוך האור הראשוני הכללי, ומזה שדווקא בתוך הפרטים החדשים מתגלה האחדות העליונה. כך גם הרווחנו משבירת הלוחות הראשונים שלאחר-מכן נודעו לנו דרכי ה' ומדותיו, וגם התורה שאנו מקבלים מחדש הולכת ומתפרטת בעושר נפלא, כדברי חז"ל: "אמר לו הקב"ה [למשה רבינו], אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות. זה שכתוב 'ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושיה' [כפלים ממה שהיה קודם]"[5].
[1] שבת פח, ב.
[2] עבודה זרה ד, ב.
[3] ראה פלח הרמון שמות עמוד קצו ואילך.
[4] ורמז נוסף: אחדות רבוי = 637 = 13 פעמים 7 ברבוע. המספר שבע מייצג את הרבוי בעולם הזה, כמו שבעת ימי השבוע ועוד, ושבע ברבוע הוא שלמות הרבוי, ואילו 13 = אחד. 637 עולה גם תורה הוי' וכן יראת הוי'.
[5] שמות רבה מו, א.
