משרה אמנו ועד דוד המלך, המוות בעם ישראל הוא לא סוף פסוק.
בפרשת חיי שרה מתרחש המוות הראשון בעם ישראל – מות שרה אמנו בתחילת הפרשה, ובהמשך גם מות אברהם אבינו. לכאורה אפשר לומר בציניות: עצוב מאד שמתים, אבל לא כל-כך מפתיע… מאז אדם הראשון, כולנו מתים בסוף הדרך, ולמעשה מרגע שנולדנו אנחנו כבר הולכים למות (גם אם לא נעים לנו להודות בכך). מה החידוש?
ובכל זאת, נראה שיש משהו מיוחד במות שרה. עד כאן, המוות היה סוף הסיפור, תם ונשלם – "סוף פסוק" גם כפשוטו, כי תמיד כשמסופר על מישהו שהוא מת הדבר כתוב בסוף פסוק, החל מאדם הראשון, "ויהיו כל ימי אדם אשר חי… וימת", ונעבור לדור הבא… לעומת זאת, מות שרה פותח פרשיה שלמה שבה מתעסקים בשרה לאחר מותה, סופדים ובוכים ודואגים לקבורה. נשים לב שעד עכשיו כלל לא שמענו מה עושים עם המתים – אולי קוברים, אולי שורפים, נראה שפשוט זה לא מעניין. אבל כאן אנו נפגשים לראשונה במושג הקבורה, ומקום הקבורה הופך למשהו כל-כך חשוב, לשעתו ולדורות – בקניין מערת-המכפלה שבה נקברים כל אבות האומה[1].
היחס המיוחד למיתת שרה נרמז בפסוק הראשון, המדגיש פעמיים את החיים, "ויהיו חיי שרה… שני חיי שרה", וכמובן גם שם הפרשה "חיי שרה" – הכל הפוך לכאורה מתוכן הפרשה העוסק במות שרה (ממש כמו בפרשתויחי, העוסקת במות יעקב אבינו). האם יכול להיות שהמוות של שרה אינו סתם סוף פסוק?
ארבעה חברים בחיים ובמות
הסוד של מות שרה מוסבר בספר הזהר על המלים "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען". כהקדמה נזכיר שחז"ל חילקו את המציאות לארבעה יסודות שמהם הכל מורכב (אש, רוח, מים, עפר)[2]. כל עוד האדם חי, היסודות השונים שותפים יחד בתרכובת המיוחדת הזו, ומיד עם המוות מתחיל תהליך של התפרקות – מה שהיה יחידה אורגאנית אחת מתפורר וחוזר למרכיביו הראשוניים. זהו גורלו של כל יצור חי, ולמעשה כל דבר על פני האדמה, ואף ביקום כולו, כדברי החכם "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" – ואמרו חז"ל "אפילו גלגל חמה"[3]. "כל הווה נפסד". בלשון המדע כיום, זהו חוק האנטרופיה, הקובע שכל דבר מסודר שואף לאי-סדר, עד שכל הקוסמוס צפוי להגיע לאפס ותוהו.
והנה, אומרת חכמת הסוד, במות שרה קורה משהו אחר: הגוף של שרה, המורכב מארבעת היסודות, אינו מתפרק כצפוי, אלא ממשיך להיות מחובר – "קרית ארבע [הגוף על ארבעת יסודותיו] היא חברון [לשון חיבור]". שרה אמנם מתה ונקברת, אבל זהו "מוות יהודי" מיוחד. בפשטות נאמר, אם חשבנו שגוף האדם הוא כגוף הבהמה, הולך לאבדון, כעת אנו מגלים את הנשמה ואז התמונה משתנה בתכלית. יש חיים לאחר המוות[4], יש עולם של נשמות, והמוות כבר אינו "חור שחור", בדרך אל הלא-כלום, אלא מעבר לחיים אחרים – אבל עיקר החידוש הוא שחיי הנשמה ממשיכים להיות קשורים לגוף, אותו גוף שמת ונקבר באדמה.
לכן ההתעסקות של היהדות במתים ובקברות אינה התרפקות חסרת-טעם על מה שהיה ואיננו, אלא יצירת קשר עם החיים האחרים. נכון שבדרך כלל עינינו הרואות את הגוף כלה ונפסד, "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם, כמות זה כן מות זה". אבל כיהודים עלינו לדעת שמותר האדם מן הבהמה הוא גם במוות ולאחריו, בהשארות הנפש. אצל כל אחד הדבר נמצא בהעלם, אבל אצל יחידי סגולה – החל משרה אמנו – הדבר מופיע יותר בגילוי, ולפעמים אף ניתן לראותו בחוש, כמו בהרבה עובדות על צדיקים והרוגי-מלכות שגופם נותר שלם גם לאחר שנים רבות בקבר!
בתמצית: בחיים שלנו יש פעימה של האין-סוף. במוות נדמה שהגענו (סוף סוף) אל הסוף, אבל במות שרה מתחדש שגם לאחר המוות נמשך כח האין סוף! אמנם זהו רק רושם, טיפה קלושה של חיוּת – "קיסטא דחיותא" – כה עלומה ונסתרת שאי-אפשר לחוש אותה אבל אי-שם, במעמקי מערת המכפלה, קיימת הנקודה הזו, החיים שלאחר החיים.
נפשי כעפר תהיה
החסידות מעמיקה עוד להסביר את סוד חיי שרה שלאחר מות שרה, כאשר המפתח נמצא במושג העפר. לא לחנם אברהם קונה את מערת המכפלה מעפרון החתי, ששמו נגזר מהשרש עפר.
נחזור להתחלה: האדם נברא "עפר מן האדמה", ולאחר חטאו נגזר עליו "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". והנה אצל אברהם אבינו העפר מופיע במשמעות נוספת, "ואנכי עפר ואפר" – ביטוי של הכנעה ושפלות. מדת ההכנעה רמוזה גם אצלנו: "ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען" – ארבעת היסודות מחוברים [חברון] בזכות "ארץ כנען", מדת ההכנעה כעפר הארץ.
יש כמובן הכנעה שלילית, מסכנוּת שלא במקומה, חוסר חוט-שדרה, אבל ההכנעה החיובית היא מדה טובה מאין כמותה, הכנעה עצמית בפני כל אדם, מתוך הכרה שבכל אחד בעולם יש משהו מיוחד שאין בי, ולכן אני עפר תחת כפות רגליו, "איזהו חכם? הלומד מכל אדם". ההכנעה היא גם הרגשת ההפסד – לא להיות מפסידן מתוך עצלות, אלא שכאשר אני באמת מנוצח אני יודע להודות בכך, להכיר בהיותי למטה[5].
העפר מייצג את המוות, דרגת הדומם שאין בו חיוּת, וכך גם במידה הנפשית של ההכנעה כעפר יש מעין מוות. אבל מתי מגיע הנכנע לשיא כניעתו? בשעת המוות עצמה! במשך החיים אני מנצח בכל מיני זירות, ובעיקר מנצח בינתיים את המוות, אבל הנה אני מגיע אל הסוף, אל המקום שבו מפסידים את הכל, אני עצמי נפסד. בנקודה זו, האדם חווה על בשרו את חוק האנטרופיה (שהזכרנו קודם) ומזדהה איתו עד תום.
אברהם היה כל ימיו "עפר ואפר", אבל שרה הקדימה אותו בהגיעה לתכלית ההכנעה בעצם מותה. על ההכנעה הזו אי אפשר לוותר, בדרך כלל… כך מסופר על הבעל-שם-טוב שאמר על עצמו לפני מותו: יכול אני לעלות בסערה השמימה כאליהו, אך אני רוצה לטעום את הפסוק "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[6]. טעם העפר (החסר טעם) הוא הרגשת ההכנעה והשפלות בתכלית, "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה"[7].
שירת הדומם
ואיך כל ההכנעה הזו קשורה ל"חיי שרה"? הרי נכנענו ונכנענו עד שהגענו למוות!
אלא שכאשר מתעצמים לגמרי עם הרגשת ההפסד, כשמגיעים לתכלית ההכנעה – כמו הבעל-שם-טוב שלא מנסה לנצח את המוות ולעקוף אותו, אלא למות במודע ובבחירה (למרות שעד עכשיו בחרתי בחיים, "וחי בהם") – דווקא אז מגיעים לחיים אחרים. לאחר ש'זורמים' עם חוק האנטרופיה עד הסוף, לפתע מתרוממים מעליו.
מה הכוונה? החיים הרגילים נתפסים אצלנו כפונקציה של חום ותנועה. ממילא, העפר הדומם, קר ויבש ושקט, הוא המוות. ובנפש האדם, ככל שהוא יותר נכנע ומפסיד כך הוא יותר מת. אבל באמת יש חיים אחרים, עליונים יותר, חרישים ועדינים שאין בהם כל תנועה מורגשת, הם נראים שקטים וקרים אך יש בהם חיות עמוקה, כמו תענוג בלתי מורגש. זו דרגה של דומם למראית עין, יחסית אלינו הוא נראה כמת, אבל יש בו חיים אחרים, בסוד הפסוק "לך דומיה תהלה" – הדממה משבחת ומהללת – "קול דממה דקה". כדי להגיע לחיים הללו, צריך קודם להכנע ולמות, ואז הנשמה משוררת שיר מיוחד: "'כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךֱ' – זה יום המיתה"[8].
לכן כאשר מגיעה שרה לתכלית ההכנעה, מפסידה את הכל ומתה, אז חיי-שרה הופכים להיות חיים דוממים בדרגה הגבוהה, חיים הממשיכים ובוקעים אל תוך הקבר, שרה מגיעה סוף סוף לתוך "ארץ כנען" ממש, ארץ ההכנעה שהיא ארץ החיים. "מה יעשה אדם ויחיה? ימית את עצמו".
כעת, במבט לאחור, מתברר שיש תיקון לפגם של החטא הקדום שהביא מיתה לעולם. כך יש בחז"ל תיאור מופלא של המפגש המתרחש בתוך מערת המכפלה בין אברהם ושרה לאדם וחוה. כאן מתחיל תיקון העונש של "ואל עפר תשוב", כאשר העפר הופך להיות עפר בדרגה גבוהה, "ונפשי כעפר לכל תהיה", ולכן יש מעבר בשלום בין העולמות. המערה נגאלת מידי עפרון, שפירושו עפר-קטן, והופכת לעפר חיובי ומצמיח. כל המוות שהיה בעולם עד שרה אמנו, מקבל עכשיו פירוש חדש.
אני מאמין בתחיית המתים
לאחר שהסברנו מעט כיצד חיי שרה אינם נפסקים במותה, ניתן אולי לחוש את סוד תחיית המתים. בכל תפלת שמונה-עשרה אנו מזכירים בברכה השניה את גבורת ה' – "מחיה מתים אתה… ונאמן אתה להחיות מתים"[9]. תחית המתים היא השלב הבא, שבו דרגת החיים הגבוהה של הדוממים, "לך דומיה תהלה", חוזרת ומתגלה במציאות התחתונה. אז מתברר למפרע שכל זמן המוות והקבורה אינו אלא שינה, "ומקיים אמונתו לישני עפר", עד שהמתים מקיצים משנתם ב"קץ הימין".
אך כאמור, גם לפני תחיית המתים, אם נשאל עכשיו, האם שרה אמנו חיה? התשובה אינה חד משמעית. כי היא עברה לממד אחר שבו ההגדרות הרגילות של חיים ומות אינן תופסות. חיי הדומם המשבח את ה' בקול דממה דקה אולי נחשבים כמוות יחסית אלינו, אך אולי נכון יותר לקרוא להם חיים?
את נשיאת-ההפכים הזו אנו פוגשים גם בהפטרה, בתחילת ספר מלכים. המלך דוד זקן ואינו מתחמם – הוא כבר עם רגל אחת מחוץ לעולם, בקושי חי, לא מתעניין בממלכה, וכל הסיפור הוא כיצד הוא חוזר לחיים. והנה ההפטרה מסתיימת בהכרזה המפורסמת של בת-שבע "יְחִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם". מה הטעם להכריז כך כאשר ברור שאחרי הכל דוד כבר בסוף הדרך? אלא שדוד הולך בעקבות שרה, ולקראת מותו הוא מתקרב לדרגת החיים הזו הממשיכה גם לאחר המוות. לכן "דוד מלך ישראל חי וקים" – באמת, לא משל ולא חלום. כך גם נאמר בירושלמי שאם המשיח הוא מן החיים עמנו שמו דוד, וגם הוא מהמתים שמו דוד – לומר שהמשיח הוא דוד עצמו[10], שאצלו לא ברור הגבול בין חי למת. והנה רמז יפהפה: "יחי אדני המלך דוד לעלם" עולה בגימטריאדוד ועוד משיח, דהיינו שרק הבטוי "יחי אדני המלך לעלם" עולה משיח, והפירוש מיותר.
מתוך שיעור אור לכ"א חשון תשע"ג
[1] מלבד רחל אמנו, שמסיבה מיוחדת נקברה במקום אחר.
[2] זו כמובן חלוקה שונה מההגדרה של 'יסודות' במדע כיום, אך אין בכך סתירה.
[3] בראשית רבה יב, יא.
[4] ורמז נאה: חיים לאחר מות עולה בגימטריא אברהם שרה.
[5] במושגי הקבלה, ההכנעה שייכת לספירת ההוד, המקבילה לספירת הנצח ומשלימה אותה. הנצח הוא הנצחון כמובן, וההוד – ההפסד. הנצח וההוד נקראים "מאזני צדק" (בקטע המפורסם של 'פתח אליהו') – במאזנים יש כף זכות מימין, הנצחון, וכף חובה משמאל, ההפסד (לזכות פירושו לנצח ולחוב פירושו להפסיד, כמו בלשון חז"ל "פלוני אתה זכאי [מנצח], ופלוני אתה חייב [מפסיד]"), ומדת ההוד המתוקנת פירושה להודות בכך שהפסדתי בצדק, מתוך משפט אמת.
[6] ראה אור ישראל ח"ג עמ' כד.
[7] אבות ד, ד.
[8] נדה ל, ב.
[9] הברכה הראשונה בשמונה-עשרה היא "מגן אברהם", כנגד אברהם אבינו. הברכה השניה, "מחיה המתים", היא כנגד יצחק בנה של שרה המקבל ממנה את סוד תחית המתים, כמבואר שברגע העקדה פרחה נשמתו של יצחק אך שרה החליפה אותו והעניקה לו חיים של תחית המתים, יצחק אותיות קץ חי. והברכה השלישית "אתה קדוש", היא כנגד יעקב אבינו.
[10] כלשון הפיוט בהושענות "איש צמח שמו, הוא דוד בעצמו".
