הריי"צ – ר' יוסף יצחק מליובאוויטש – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

מתוך המון ספורים שיש על הריי"צ, בחרנו הפעם במיוחד ספורים עם אופי של גבורה. אדמו"רי חב"ד אמנם "כולם אהובים, כולם ברורים, כולם גבורים", אבל הגיבור בגלוי – זה הרבי הריי"צ. כמובן, יש הרבה מאד סיפורי חסד על הריי"צ, על כך בע"ה בהזדמנות אחרת [את ששת הסיפורים שנספר נכוון כדרכנו כנגד הספירות, והפעם מגבורה ועד מלכות].

הסיפור הראשון: ללא מורא

הסיפור הזה הוא בהיות הרבי בן עשרים וחמש שנה, כשהוא מונה על ידי אביו, הרבי הרש"ב, להיות ה"מנהל פועל" של ישיבת תומכי-תמימים, שנוסדה רק כמה שנים קודם. באותן שנים, תרס"ה-תרס"ו, היה מרד נגד הצאר – התחלת המהפכה ברוסיה. בכל מקום ומקום, בכל עיר, היו קבוצות של בריונים, שהיו אחראים להמריד את הצבור נגד השלטון. היה להם נשק – בעיקר אקדחים – והם איימו על כל אחד שלא הצטרף שאחת דינו למות, וגם בצעו בפועל הרבה רציחות בימים ההם, כידוע. היתה אז קבוצה כזאת, שבחב"ד קראו להם 'הבריונים של ליובאוויטש', שניסו בכל מחיר לתפוס בחורים מהישיבה ולהעביר אותם למחנה שלהם, אבל מכל  מאות בחורי-הישיבה הבריונים לא הצליחו 'לתפוס' כמעט אף אחד… חוץ מאחד. היה שם בחור אחד, ברל'ה משהו, והוא נתפס על ידי הבריונים האלה.

ברגע שהדבר נודע לרבי הריי"צ, הוא קרא לכמה בחורים מבין התלמידים שהיו גיבורי חיל מיוחדים, ובראשם בחור שהיה גבור רציני ביותר, ושמו היה שמואל כצמן. הריי"צ אמר לחבורה הזו שידאגו בהקדם לתפוס את הבחור הזה ולהביא אותו אליו. הם ארבו לו עד שהוא עבר באיזה רחוב בלי הליווי של אותם בריונים שתפסו אותו, ופשוט התנפלו עליו, הביאו אותו בכח למשרד של הישיבה, ונעלו אותו בתוך המשרד.

כעבור זמן מועט, נודע הדבר לאותם שקצים, והם באו – עם כל האקדחים שלהם, קבוצה שלמה – לריי"צ, למשרד הישיבה, בצעקות ובאיומים ובאקדחים שלופים, ואיימו על הרבי הריי"צ 'מה זה שגנבת מאתנו אחד החברים שלנו?!'. הרבי אמר: דבר ראשון, מהאקדח שלכם איני ירא.

[– הווארט הזה עם האקדח מוכר יותר מסיפור הרבה יותר מאוחר, מהמעצר השביעי של הריי"צ, שבחקירה שלפו אקדח והוא אמר – מהצעצוע שלכם איני פוחד. רואים שה'אל פחד' – יסוד היסודות של הבעל שם טוב, שלא לפחד משום דבר חוץ מה' – התחיל מוקדם, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע". דבר כזה צריך להתחיל מהילדות. זו הצוואה לבעל שם טוב כשהיה ילד קטן מאד – לא לפחד משום דבר חוץ מה'.]

דבר שני, אמר הריי"צ: הבחור הזה לא שלכם בכלל. אני מנהל הישיבה, ואביו הפקיד אותו אצלי לשמרו גם בגשמיות וגם ברוחניות, והיות שאני רואה שברוחניות אינו שמור כרגע, הוא לא בסדר, אני חייב להחזיר אותו לאביו. הוא דיבר בתוקף – כמו שנסביר שכל הדברים שלו היו בתוקף רב מאד – אז הם יצאו מהחדר. לא יצאו על מנת לא לחזור, אבל באותה פעם הם הסתלקו. כעבור יום-יומיים הגיע האבא של הבחור ולקח אותו הביתה.

לאחר שנודע לבריונים שהבחור לגמרי איננו, אז הגיעו לחצר הישיבה כנופיה שלמה של מאתים בריונים עם אקדחים, וכתרו את הישיבה. זה נודע לרבי בעצמו, והרבי אמר מיד שינעלו את כל הדלתות והחלונות והתריסים, וכך עשו. השקצים התחילו לירות, ובנס לא היו נפגעים מכל הירי שלהם, ורק כמה קליעים נתקעו בכתלי הישיבה. כנראה הדבר הזה נמשך עד שנגמרו כל הקליעים באקדחים. באיזה שהוא שלב, אותו שמואל כצמן עם שאר הבחורים תפסו את הרגלים של המטות – היו להם מטות מברזל, והם פרקו את רגלי הברזל מהמטות בתור אלות ברזל – ויצאו כמה מאות 'תמימים' ועשו שמות בשקצים האלה, עד שברחו לנפשם.

זה שמסר את הסיפור אמר שהוא ראה שכתוב בספרים של אותה כנופיה שהם דנו את הרבי הריי"צ ואת שמואל כצמן דין מות.

[את הסיפור הזה נשים במקום של ספירת הגבורה. זה היסוד של 'אל-פחד', לא לפחד מאף אחד, משום דבר בעולם, רק מהקב"ה – וזה שייך לגבורה, תיקון הגבורה. מלבד זאת, יש כאן גם גבורה בצורת ההתנהגות: איך צריך להגיב אם גונבים לך בחור מהישיבה, מה צריך לעשות? – צריך בכח לגנוב אותו בחזרה. ואם זה מסוכן – שזה יהיה מסוכן… ואם יורים עליך מה עושים? בסוף יוצאים עם אלות של ברזל… וזכור לטוב שמואל כצמן, שהוא חיל נאמן בצבאות ה' של הרביים, של הרבי הריי"צ והרבי הרש"ב. אולי אחד מהבחורים היקרים שלנו היום הוא גלגול שלו…]

הסיפור השני: התפארות

זהו סיפור שקרה עוד לפני כן, בגיל 22, בשנת תרס"ב. הישיבה היתה קיימת אז רק כמה שנים, והרבי הריי"צ היה אברך צעיר. באותו זמן השתדך אחד הבחורים בישיבה, מענדל אקסלרוד שמו (נספה בשואה, הי"ד), עם משפחה אמידה של חב"ד במוסקבה (רק לאמידים ביותר היה מותר אז לגור במוסקבה). מסיבת ה'תנאים' נערכה אצל הכלה, כנהוג, והחתן הגיע אז פעם ראשונה בחייו למוסקבה. והזדמן שבאותה פעם היה גם הרבי הריי"צ  במוסקבה לרגל העסקנות הצבורית שלו.

בבוקר למחרת התנאים, ניגש הרבי הריי"צ אל החתן ופונה אליו כחבר (יש אולי הבדל של שנתיים ביניהם): מענדל, אתה פעם ראשונה במוסקבה, בעיר הגדולה, ואף פעם לא ראית כזה מקום. בא ואעשה לך טיול, אראה לך את העיר הגדולה – מה יש במקום הזה. הרבי הקודם כבר היה בקי, היה שם הרבה פעמים. הם מטיילים והוא מראה לו כל דבר, עד שמגיעים לחנות כלבו ענקית, הכי גדולה ברוסיה (אולי באירופה כולה), והרבי הריי"צ אומר למענדל, הבחור-החתן, תדע לך שבמקום הזה אפשר להשיג כל דבר שיש בעולם, הכל נמצא במקום הזה. בא נכנס ונראה משהו. הוא מכניס אותו לתוך הכלבו הזה, ולכל סוג של תוצר יש מחלקה בפני עצמה, אז הם הולכים למקום שמוכרים סכינים – מחלקה מיוחדת לסכינים, סכיני כיס, סוויצ'-בלייד, אולרים, וכיו"ב. הרבי הריי"צ מוציא מהכיס אולר יש לו, עם כל מיני אביזרים שיש שם, ואומר למוכר – אני רוצה לקנות בדיוק עוד אחד כזה. המוכר מתחיל לחפש, מוציא את כל הסחורה, ושום דבר לא מגיע לטיב של סכין-הכיס שיש לרבי. אחרי שעה ארוכה, שמחפשים סכינים שם, הרבי פונה לבחור ואומר – אתה רואה, יש להם הכל, חוץ ממה שבאמת צריך, את הסכין המיוחד הזה. אז יצאו מהחנות. זה הסיפור.

[נשים את הסיפור הזה במקום התפארת. כאן הרבי הריי"צ התפאר בסכין שלו, שיש לו סכין-כיס מיוחד. סימן שיש לו חוש בזה. תפארת זה גם המקום של החושים בכלל, כל דבר שאתה אוהב ואתה נמשך אליו ומייקר אותו סימן שיש לך חוש בזה, וממילא יש בזה גם ממד של התפארות, שאתה מתפאר בו. יש התפארות של קדושה ויש התפארות של קליפה. מי שהוא בטל ואף על פי כן הוא מתפאר במשהו – אז יש דברים בגו. יש הרבה צדיקים גדולים שמצד אחד הם בטלים בתכלית הבטול ומצד שני רואים שלפעמים מתפארים. דרך אגב, היתה תקופה שהרבי הריי"צ היה מסתובב עם נשק, כמו שידוע על הרבי מרדזין בעל התכלת שהיה הולך עם אקדח. כל העניין הזה קשור לסוגיית הגמרא בשבת האם כלי-זיין נחשבים תכשיטים או לא…]

הסיפור השלישי: תשובת מחץ

סיפור זה קשור לאחד מצאצאי משפחת שניאורסון, לא בדיוק חסיד, ושמו יצחק שניאורסון. הוא היה נכד של הרבי מרציצא [הרבי מרציצא היה הבן השני של המהרי"ל, בנו של הצמח צדק (המהרי"ל הוא אחיו הקטן של המגן אבות]. אותו יצחק שניאורסון לפני המהפכה ברוסיה התמנה על ידי הממשלה להיות רב של צ'ערניגוב (אחת הערים החשובות) – "רב מטעם" (לכן אמרנו שלא היה בדיוק חסיד…). אחרי המהפכה הוא עזב את רוסיה, נסע לפריז, עזב את הרבנות והתחיל לסחור, עד שנעשה סוחר גדול מאד, עשיר מופלג.

הסיפור הוא שבאיזה שנה – כשעדיין היה הצאר ניקולאי – עשו חגיגה ממלכתית למלאת שלש מאות שנה לבית רומנוב (בית הצארים, היחוס הממלכתי). למסיבה הזו הזמינו את כל המי ומי של מדינת רוסיה, בעיקר הזמינו את הגנרלים הכי גדולים של הצבא, וגם מבחר קטן של אנשי דת בכירים. היו שם כל השרים, כולם, חגיגה עצומה. היתה רכבת שנסעה מליטא למוסקבה, הרבה קרונות שכולם מלאים בנוסעים למסיבה זו. שם הרכבות היו עם מחלקה ראשונה – יותר מאוירון, חדר נפרד או לשני אנשים, עם מטות וכו'. הכי חשובים ישבו במחלקה ראשונה, ובאיזה 'קופע' – חדר קטן של מחלקה ראשונה – ישב אחד מגדולי הגנרלים של המדינה יחד עם יצחק שניאורסון, הרב מטעם של צ'רניגוב. באיזו תחנת רכבת הוא הסתכל החוצה ורואה שרוצה לעלות על הרכבת אברך צעיר עם זקן צהוב. הוא לא הכיר אותו אישית, אבל מיד הכיר שזה משיהו ממשפחת שניאורסון (הסימן היה כנראה הזקן הצהוב). זה היה הרבי הריי"צ, שעדיין היה אברך (לא רבי). אז הוא קרא לו לעלות, וכבד אותו – היות שזה קרוב משפחה – שיש איתו יחד ב'קופע' שלו.

והנה שניהם יושבים בקרון ומולם נמצא הגנרל הגוי. כמנהג הגנרלים הגוים ברוסיה, הוא היה שתוי… היה שם וודקה על השלחן, והוא שתה עוד ועוד. אחרי כמה דקות, שנכנס האברך עם הזקן הצהוב, הגנרל התמלא לפתע זעם. יצחק שניאורסון, שסיפר את הסיפור, אמר שהוא פחד שהוא הולך לעשות מהומה ולהפוך הכל. הגנרל זועם, וצועק על האברך: "למה הרגתם את ימח-שמו-וזכרו?" (בראשי תבות. כמובן שהוא לא אמר ככה…). יצחק שניאורסון התחלחל, אבל הריי"צ ענה מיד, בקור רוח מוחלט (בלשון החסידית "און-התפעלות"), ברוסית: "הוא היה בוגד [טרייטר] וחייב מיתה!" [יש"ו היה בוגד בעמו]. ברגע שהגנרל שמע את התשובה הזאת, הוא מיד השתתק. ויצחק שניאורסון כותב שהוא ראה כאילו קורה כבדה נפלה לאותו גנרל על הראש… כנראה שעד סוף הנסיעה הוא לא התאושש.

[זה סיפור של מידת הנצח – איך לנצח קליפה. הווארט של הסיפור הוא בשימוש במושג טרייטר – בוגד. דוקא זה היה קורה כבדה שנפלה לגנרל על הראש והשתיקה אותו, כי זו מלה בלקסיקון שלו! יש רק אחד שהוא חייב מיתה ואין שום תשובה ומענה שלא יהיה חייב מיתה. זה כל כך עמוק בראש שלו, שגם הצאר בכבודו ובעצמו אם היה טרייטר היה צריך להרוג אותו. מה לומדים מהסיפור? שבשביל לנצח, קודם כל צריך קור רוח לחלוטין. כמו שלא פוחד מאקדח גם לא פוחד מהמהומה של הגנרל. חב"ד זה און-התפעלות, אבל כאן לא רק לא פוחד אלא יודע לענות תשובה מנצחת. זה מאד נוגע לנו, בשביל לנצח את הקליפה צריך למצוא בדיוק את המלה שהוא לא יכול להתכחש לה. אם אתה מוצא בדיוק את המלה שהוא לא יכול להתכח, וודאי שמודה לזה, אז בזה הפלת קורה כבדה על ראשו והוא משותק. אם אתה מוצא את המלה הלא-נכונה זה ירגיז אותו. אפשר להתקפל, לא לענות, להיות נעבעך – אבל זה הפוך מאופי הרבי הקודם. זה סיכון (כמו לשחק במשחק הרוסי הידוע…) – אם תמצא את המלה הנכונה אתה הורג אותו, אתה משתיק אותו, אבל אם תמצא את המלה הלא-נכונה אתה בבעיה חמורה. למצוא על המקום כזו מלה, "למה הרגתם את אותו האיש", זה מופת – אבל זה מופת שכל אחד צריך ללמוד אותו. לפעמים צריך סתם לשתוק, אבל לפעמים שתיקה לא פועלת, בסיפור הזה שתיקה לא היתה פועלת בכלל, אלא רק מלבה אותו יותר ויותר. רק אם איזה פצצה, דבור קצר וקולע שזה פצצה שהורגת אותו.]

הסיפור הרביעי: מה אומרים לתורם

פעם אחת בא לרבי הרש"ב אחד התומכים הגדולים של הישיבה, גביר עצום שקראו לו נוקא פרזיץ. זה היה בשנות המהפכה, גם קודם הוא היה עשיר אדיר, אבל בזכות המהפכה הוא עשה עסקים תוך כדי המלחמה והתעשר בצורה שאי אפשר לשער את העשירות שלו. כטבע העשירים הגדולים ביותר הוא קבל הרבה ישות, אז הוא בא לרבי הרש"ב והתפאר בפניו: אני עשיתי מה שאף רב לא הצליח לעשות, שמחוץ למוסקבה ייסדתי ישיבה חדשה שבה לומדים גם תורה וגם לימודי חול. הוא אמר את זה בהתפארות, שעשה משהו מופלא, חידוש יוצא מהכלל – שלומדים גם תורה וגם חולין.

כמובן שזה חרה מאד לרבי הרש"ב, אבל לא היה נאה לו להגיד לו ישירות, אז הוא התחמק – סלח לי, אני חייב ללכת לפגישה. אבל תוך כדי שהרש"ב קם והלך, הוא רמז משהו לרבי הריי"צ שישב שם, שידע מה לעשות איתו. כשיצא הרבי הרש"ב מהחדר, פנה הרבי הריי"צ, שהיה אברך צעיר, אל הגביר והתחיל לדבר איתו במלא התוקף. שמעתי שהתפארת בפני אבי שיסדת ישיבה, שאף רב לא הצליח לעשות, ישיבה מפוארת בה לומדים גם תורה וגם חולין. ואז התחיל 'לרדת עליו': אתה עם הארץ פשוט, איזה הבנה והשגה יש לך. אתה שקוע בכסף שלך, כל הראש שלך רק בלהשיג עוד כסף, ומה אתה מבין בכלל ברוחניות?! מה אתה מבין בתורה?! אתה איש פשוט, כלך מישיבות [זוהי רוח הדברים. הלשון המדוייקת מופיעה בסיפור המקורי]. כך צעק עליו שעה ארוכה, ובבושות גרש אותו מהחדר.

[הסיפור הזה קשור לספירת ההוד משתי סיבות. כתוב ש"בינה עד הוד אתפשטת". אותו גביר בא והתפאר בפני הרבי הרש"ב כי חשב שעשה תקנה עצומה, משהו גדול בשביל עם ישראל. זוהי בינה משובשת שמתפשטת עד ספירת ההוד, שם כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" – ההוד הופך להיות סיבה של משחית לעם ישראל. כל החינוך שייך לספירות נה"י – הרגלין, החל מנצח-והוד – וזה דבר שסופו להשחית את הדור הבא בעם ישראל, ולא לבנות אותו. לכן הוא אומר לו מה אתה מבין – הבינה שלך משובשת, ולכן ההוד שלך "הודי נהפך עלי למשחית". גם הערבוביא של קדש וחול זה פגם בספירת ההוד. גם זה שהוא גביר גדול, שמוכיח אותו שראשו בכסף (כמו שפעם אמר הרבי הרש"ב לאיזה גביר שהראש שלך בתוך המגפיים, בעסקים) – והנושא של הכלכלה שייך לספירת ההוד (ראה במאמר המכללה התורנית). המנהל הכלכלי צריך לתקן את ספירת ההוד.]

הסיפור החמישי: עמידה בתוקף

הסיפור הזה כבר לא בחיי הרבי הרש"ב אלא כשהרבי הריי"צ היא כבר רבי. אז היו ישיבות לא רק בליובאוויטש אלא בכל מיני מקומות, והיו ישיבות בשביל נוער לא הכי הכי – בשביל לחזק את הנוער. אחד ממנהלי ישיבות-השדה שהיו קשורות לליובאוויטש בא ליחידות אצל הרבי הריי"צ. בין היתר, כששאל כל מיני שאלות על הניהול, סיפר לו שבישיבה אצלו יש בעיירה – כמנהג רוסיה בימים ההם – מועדוני נוער. היו מועדונים של נוער יהודי בלבד, אבל זה היה מעורב – גם בנים וגם בנות. כמו שאותו גביר מהסיפור הקודם חשב שלעשות ישיבה עם חולין זה הישג עצום, היו הרבה הורים (לא החסידים האמתיים) שחשבו שהדבר הזה שאפשר להפגש ולהשתדך זה מצוה, דבר גדול וחשוב, 'תרבותי' ביותר. אז אותו מנהל אמר שאותם הורים שתומכים אצלי בישיבה הם אלה שהקימו את המועדון. אז יש לי שתי ברירות, או לאסור בכל לשון איסור ולנקוט בכל האמצעים למנוע מהבחורים ללכת למועדון, ואז יהיה פה פיצוץ ובלאגן, או להעלים עין – לעשות עצמי שאיני יודע, זה לא ענין שלי, אני פה בשביל לתת את שעות הלימוד שלהם, ומה שעושים מחוץ לשעות הלימוד זה בעיה של ההורים שלהם (ואדרבה, הולכים למועדון בעידוד ההורים, אז מה יש לי להתערב). אם אתחיל להתערב זה יגרום נזק אדיר לישיבה.

כשהרבי הריי"צ שמע את הסיפור הזה, הדם שלו רתח. זה בתקופה שהוא היה רבי, וידוע שהדבור היה מאד קשה לו – בקושי הוציא מלה מהפה – אבל הוא כל כך התרגז, כל כך נכנס לסערת רגש, שהוא קם ואמר בחוזק, שלש פעמים (עם כל הקושי שלו לדבר): "ליובאוויטש איז עמידה בתוקף!". כלומר, דע לך שההגדרה של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף, ואם יש עקרון מה טוב לתלמיד ברוחניות ומה רע, אז כל הענין של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף, וח"ו שתוותר. אם אתה יודע שהבחור הולך למועדון ואתה יכול למנוע, אפילו אם נדמה לך שזה יעלה בהרס, אבל תדע שהענין של ליובאוויטש זה עמידה בתוקף.

[הסיפור הזה קשור לספירת היסוד כי זה שייך לפגם הברית ותיקון הברית.]

הסיפור השישי  – מוציא מטבעות

אחרון אחרון חביב. סיפור זה היה בחיי הרבי הרש"ב, בשנות המהפכה ממש, תרע"ה-ו: באיזה שלב במהפכה היה מחסור במדינה במטבעות קטנות. היות שלא היו מטבעות קטנות אי אפשר היה לקנות בחנות כי לא היה עודף. היו לאנשים שטרות, אבל לחנווני לא היה עודף לשלם, אז אי אפשר היה לקנות.

אז עשה הריי"צ? הוא לקח ניירות וכתב על ניירות סכומים של כסף, וחתם את החתימה שלו, וכך הוא הוציא כסף. כל החנוונים קבלו את זה בשמחה, ובמשך חודש שלם השתמשו בשטרות של הרבי הריי"צ בתור כסף קטן. עד שהכומר, שהיה שונא ישראל גדול, ימח שמו וזכרו, הלשין לממשלה שהאברך הריי"צ מדפיס כסף, אז הוא מורד במלכות. כמובן, זו היתה סכנת נפשות, וכנראה שאביו (הרש"ב) נתן הוראה שיאספו חזרה את כל הכסף, ובינתיים הגיעו כבר מטבעות קטנות מטעם הממשלה.

[זה סיפור של מלכות. כולם יודעים שהגדרת מלכות בהלכה היא ש"מטבעו יוצא בעולם", ולגירסה אחרת  'טבעו יוצא'. טבע זה המלכות. הטבע של המלכות, "עולם כמנהגו נוהג", זה הדפסת כסף – גם בימות המשיח.]