לי"ז בניסן, יום פטירתו של ר' יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, הגרי"ד.
ר' יוסף דב סולובייציק נולד לאביו ר' משה, רבה של חסלביץ' ובנו של הגאון הנודע ר' חיים סולובייצ'יק מבריסק. בתחילה נתחנך רי"ד ב"חדר" של חב"ד, שם הושפע מדרכו החסידית של מלמדו, אך מהרה חזר הביתה, ושם קבל תורה מפי אביו. לאחר שנים תאר הרי"ד כיצד ספג את אהבתו הגדולה לרמב"ם, מכך שראה את אביו ושאר תלמידי החכמים בעיר עמלים ללא לאות לרדת לעומק דבריו. משהתקדם בלימודיו, שלח אביו מחברת עם חידושיו לסבו ר' חיים. ר' חיים התרגש מכשרונות נכדו, וניבא כי יהיה ממאורי הדור הבא.
הרי"ד למד במשך כשבע שנים באוניברסיטת ברלין, שם קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה, כאשר במקביל למד בסמינר לרבנים שם. כך התגדל הרי"ד בתורה לכל מרחביה ועומקיה – מזרעים ועד טהרות – וכן בידיעותיו הנרחבות בחכמות ובהוויות העולם. ניתן לומר כי הגרי"ד היה "איש הרמב"ם" גם בעולם ההלכה, כמיטב מסורת בית-אביו, בית בריסק, אך גם בעולם המחשבה, כאשר השתמש לשם-שמים בכל הידע הפילוסופי בו שלט לרחבו ולעמקו.
בשנת ה'תרצ"ב היגר הרי"ד עם אשתו לארה"ב, בעקבות אביו שעבר לכהן כראש ישיבת "רבינו יצחק אלחנן". הרי"ד החל בעבודתו הציבורית כרב "ועד העיר" של בוסטון, והקים שם את ביה"ס היומי היהודי הראשון בכל אותו אזור. משנת תש"א עמד הגרי"ד בראשות ישיבת רבינו יצחק אלחנן (ישיבה-יוניברסיטי), שם הרצה את תורתו הגדולה במשך כ-45 שנה. בשנת תשי"ג נבחר הרי"ד לראש ועדת ההלכה של הסתדרות רבני ארה"ב. בתפקיד זה, לחם בתנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, על אף שכלפי חוץ, כלפי הגויים, סבר כי חייבים להתאחד על אף חילוקי הדעות.
בתחילת דרכו היה הרי"ד חבר באגודת ישראל, אולם אחר השואה הצטרף ל"מזרחי" והיה נשיא הכבוד של התנועה – מתוך השקפתו החיובית על תקומת ישראל בארצו, כפי שהסביר בשיעורו המפורסם "קול דודי דופק" (ומצער הדבר שבגלל השקפת עולמו יש המביאים מדבריו מבלי להזכיר את שמו). הרי"ד יצר זרם חדש ביהדות האורתודוכסית בארה"ב, זרם שידע כיצד להתמודד עם העולם המודרני מתוך עולמו היהודי, ותורתו התפשטה ע"י אלפי תלמידים שהסמיך לרבנות.
תורת הרי"ד, שבכתב ובשע"פ, נמצאת בכמה ספרים: בהלכה מממשיכים לצאת-לאור שיעוריו הרבים. ובמחשבה נודעו במיוחד ספריו "איש ההלכה" ו"איש האמונה הבודד". זכותו תגן עלינו ותורתו תאיר עינינו.
משיח או משיחיות
"המונח "משיחיות" הוא זמורת זר בגני. מימי לא השתמשתי בו. יש במונח זה משום השמטת המוטיב האישי מאמונת המשיח, שעלולה לערער את הבנין כולו. חכמינו ז"ל דחו בשתי ידים את דברי ר' הלל.. כי "אין להם משיח לישראל" וכי הגאולה תתגשם בלי אמצעות אישיות נבחרת. שרא ליה מריה לר' הלל, התפלל רב יוסף בעל המאמר.
כמו כן המעיין בדברי רבינו משה בן מיימון בהלכות תשובה פ"ט ובהלכות מלכים פרקים ט-י, ירגיש מיד כי הדיוקן האישי של מלך המשיח מהווה נקודת המוקד של העיקר המשיחי. הגאולה תבוא על ידי גואל בדמות בשר ודם על כל סימניו המובהקים, אשר יופיע כשליח האל כשיעלה רצון מאתו. בן אדם חרף היותו יצור סופי מוגבל ומותנה, שהיום כאן ומחר בקבר, יכול להתרומם לדרגת שליחות אלקית. יש באספקט האישי-משיחי משום מתן מעמד מרכזי לרעיון הבחירה שהעניק לאדם כושר טרנסצנדנציה עצמית וכח התעלות אל האלסופיות והנצח. הטיה קלה משם עצם אישי לשם עצם מופשט מפסידה את כל מהותו של העיקר הדתי הזה.
ועוד: ע"י ניסוח צורה חדשה, ילידת ההפשטה, מחד גיסא, והסובייקטיביזציה, מאידך גיסא, הופכת מציאות דתית מסוימת אידיאה מופשטת, ופעולת האמנה אובייקטיבית רבת אונ ים ועצמה מתגלגלת במצב נפש עמום ומעורפל. האדם המודרני צמא אל, וגם אובד דרך אל, לא עמד על כוחה ש ל האמונה האובייקטיביתכפעולת יסוד בזיקת האדם לקונו, ונכשל במאמציו שאינם מכוונים כלפי מעשה האמנה גמורה הצמודה למציאות טרנסצנדנטית מוחלטת. בו דורנו פותח בפסיכולוגיה של האמונה ומסיים באפס ותוהו של כפירה. בקיצור, המונח "משיחיות" לא מצא חן בעיני ומעולם לא עלה על שולחני."
הרב יוסף דוב הלוי סולובייציק, בסוד היחיד והיחד עמ' 404
