ל-ט' בתמוז, יום פטירתו של ר' יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, האדמו"ר הקודם לבית צאנז-קלויזנבורג.
נעלה נקודות ממסכת חייו המופלאה של צדיק זה, שכל חייו היו עבודת ה' במסירות נפש (הדברים לקוחים בעיקר מהספר "לפיד האש" שנכתב אודותיו).
הרבי נולד בשנת ה'תרס"ה למשפחה מיוחסת: מצד אביו דור רביעי ל"דברי חיים" מצאנז, ומצד אמו דור חמישי ל"בני יששכר". הילד גדל בבית מלא תורה ויראה, ומגיל צעיר מאד נודע כעילוי וצדיק. בגיל כ"א נתמנה לרבה של קלויזנבורג שבהונגריה, שם פעל רבות לביצור הקהילה החרדית, יסד גם ישיבה גדולה והחל להתפרסם כאדמו"ר של חסידים.
כשהחלה השמדת יהודי הונגריה, בשנת ה'תש"ד, נרצחו כל בני משפחתו, אשתו ו-11 ילדיו, והוא עצמו נשלח לאושוויץ. בגהינום הנורא הזה התגלתה אישיותו במלוא גדולתה, בהנהגה נוראת-הוד. כל מעייניו היו כיצד לא לוותר על שמירת התורה, וכך היה לאבוקה מאירה לכל האסירים. כך בעוד שהורה לאחרים לאכול הכל כדי לשרוד, הרי בעצמו לא טעם אף תבשיל במחנה.
עדי ראיה ספרו שבמהלך "צעדת המות" היו המשתתפים בסכנת מות בצמא; מאלו שעדיין שרדו במצעד הנורא ההוא, צעדו ימים ארוכים בחום לוהט בלי שתינתן להם טיפת מים, והגיעו ממש לאפיסת כוחות. והנה, כשעצרו ללינת לילה טרופה בשדה פתוח, אמר הרבי לאלו שהיו סביבותיו "לנסות.. שכל אחד יחפור תחתיו.. ישועת ה' כהרף עין". האנשים שהיו לאחר יאוש החלו לחפור, בכפיסי עצים, בידים ובצפרנים… והנה התחילו לנבוע מתחתם קילוחים של מים! לאחר השואה שאל אחד המקורבים את הרבי האם נכון הסיפור, והרבי ענה "כל מי שמפקפק בבארה של מרים יכול היה אז להשתכנע ולראות בעליל שהקב"ה מזמין לברואיו בדיוק ברגע הנחוץ את מה שדרוש להם" (לפיד האש עמ' רב).
הרושם של אותה תקופה נוראה נותר בעבודתו של הרבי בכל ימי חייו, בדרשותיו החוצבות ובעבודת התפילה המיוחדת שלו. כידוע, הרבי היה מדבר עם ה' בתפילה כבן המתחטא לפני אביו. בליל יום הכיפורים הראשון לאחר המלחמה, עמד הרבי לפני ארון-הקודש הפתוח ואמר: "אשמנו? בגדנו?האם חלילה בגדנו בה' ולא שמרנו לו אמונים? גזלנו? מימי גזלנו באושביץ ובמיהדלהאף (המחנות)? האם היה בכלל מי לגזול?… דברנו דופי? הרי בכלל לא נותר בנו כח לדיבורים. לצנו? מי היה בכלל יכול להתלוצץ שם?"… כך 'סילק' הרבי את כל הפשעים שבווידוי, וסגר את המחזור. אך מייד המשיך ואמר: "אבל חטאנו בחטאים שאינם כתובים במחזור. חטאנו באמונה ובטחון. האם לא הרהרנו לפעמים מרוב יאוש במחנה 'הלואי שיבוא הקץ לסבלותי', כמה פעמים התפללו רבים מאתנו 'קח נא את נשמתי'… חטאנו ברפיון האמונה, חטאנו בחוסר בטחון…".
לאחר השחרור היה הרבי לאב לשארית הפליטה באירופה ודאג לכל צרכיהם בגשמיות וברוחניות. בארץ ישראל הקים מחדש את החסידות, בנה את קרית צאנז בנתניה, את בית החולים לניאדו, את "מפעל הש"ס", ואת משפחתו שלו.
והנה עובדה קטנה: אחד משרידי קלויזנבורג עזב את המסורת ופרק עול, אך את התפילין המשיך תמיד להניח, והסביר: "כשמלאו לי י"ג הניח לי הרבי עצמו את התפילין בפעם הראשונה, ומתפילין אלו אינני מסוגל להיפרד כל ימי חיי".
דברי תורתו של הרבי נקבצו בספרי 'שפע חיים', ותשובותיו הרבות בהלכה בשו"ת 'דברי יציב'. על גדלותו המופלאה בתורה וביראה גם יחד, ראוי להביא את דברי ההערכה הבאים: "פלאי פלאים. הוא רבי של חסידים, תפילותיו נמשכות בכל יום שעות שלמות וכשמתפלל בוכה מרוב התרגשות – והינו גאון עצום. לא תמצא בכל הש"ס דבור תוספות אחד שאינו יודע וזוכר אותו. צירוף מופלא כזה לא ראינו מעולם" (בשם ראשי ישיבת 'תורה ודעת' באמריקה, שם התכבד הרבי באמירת שיעור כשבא לפעול למען שארית הפליטה).
עלייתו לארץ הקודש
הנה כמה דברים מעניינים בקשר ליחסו של הרבי לארץ הקודש. בדרכו לארץ ישראל, בחניית ביניים בלונדון, ארע המעשה הבא (מצוטט מלפיד האש עמ' תפג): "ביום השבת אחה"צ השמיע רבינו דרשה גדולה בפני אלפי איש שנאספו כדי לשמוע את אמריו. דבריו נסבו בעיקר על נושא חינוך הבנים לתורה ויראת שמים ועל קדושת ארץ ישראל. הרבי התריע מאד על כך, שאנחנו החרדים לדבר ד' מתרשלים עדיין בבנינה, כי עת לחננה. במוצאי שבת קודש נערכה לכבודו סעודת מלוה-מלכה חגיגית, השתתפו בה משמנה וסולתה של עיר המלוכה, והוא זי"ע דיבר שוב מעניני א"י ושחייבים האידנא לקחת חבל בהפרחת שממותיה. שעות אחדות לאחר מכן, קרוב לאשמורת הבוקר, קיבל הרבי באכסנייתו לשיחה את הגר"ש פינטער – שהיה מנשואי פנים בקרב קהל היראים בלונדון – והלה ניסה להעיר לו בעדינות, אולי הפריז על המדה כשדרש בעניני א"י. השיבו הרבי בלשון מליצה: 'דא עקא, שאנחנו היראים עוסקין בקיטרוג גרידא, והם – החפשים, שאינם שומרי תורה ומצוה ר"ל – עוסקים בפעולות מעשיות ויוצרים עובדות… גם אני סבור הייתי בעבר שזה תפקידנו … הייתי מקלל המינים בכוונה עצומה ומצפה לשמוע שנתקבלה והתקיימה קללתי – אך לשוא. להיפך, נוכחתי לראות שהם הולכים ומתחזקים. אמרתי, איפוא, לנפשי: וכי לא מוטב שנתחלף בתפקידים, דהיינו שאני אבנה את א"י בקדושה, והם, החילוניים, הם יהיו אלו שיגדפו אותי?! גמרתי אומר: לא עוד! לא אתן יותר יד לכך, שאנחנו רק נעמוד ונקטרג, והמה בינתיים ישתלטו על א"י ויטמאו אותה חס וחלילה. אנחנו נפעל בכל כוחנו למען בנינה של ארצנו הקדושה! הלא כל אבן בא"י כל כולה קדושה וטהרה!'."
עוד מדברי הרבי באותו ענין (שם עמ' תעג): "אני צועד בדרך תלמידי הבעש"ט והגר"א ולמעלה בקדש, בדרכי ראשונים כמלאכים, הרמב"ם והרמב"ן, שעלו לחונן את עפר ארצנו ולקומם הריסותיה, בהם תמכתי יתדותי… אינני חרד מפני שלטון החילוניים, כי כל זה בר-חלוף, ופתאום יבוא האדון אל היכלו… עתידים הם לחזור בתשובה שלמה, וילמדו בינה…".
ופעם כששאלו אותו מה גרם לו כל כך לחבב את הארץ, הוציא ממגירת השלחן ספר של רבי עקיבא יוסף שלזינגר בשם "כולל העברים – מחזיר עטרה ליושנה", ואמר שהספר הזה ומחברו השפיעו עליו השפעה עצומה וקישרו אותו נפשית לארץ ישראל [רע"י שליזנגר, בעל "לב העברי", קרא להקים בארץ שלטון יהודי על פי תורה], והעיקר – "הלואי והיו שומעים לקולו בשנים הקודמות, כשפירסם את ספרו, כי אז היתה כל תמונת העולם היהודי שונה לחלוטין", ו"אלמלי היו אחינו בני ישראל עושים בשעתו כפי שהציע רבי עקיבא יוסף זצ"ל, יתכן מאד אשר מאות אלפי יהודים מחו"ל – ואולי מליונים ממש – היו שורדים מיוון המצולה ונשארים בחיים, ולארצנו הקדושה היו פנים אחרות לגמרי… ברם, למגינת הלב, הצליחו השטן וגונדא דיליה להפריע אותו מהגשמת תכניותיו" (שם עמ' תסז).
הסתלקותו של הרבי בארץ ישראל, בתשיעי בתמוז ה'תשנ"ד, היתה שבעה ימים בלבד לאחר הסתלקותו של הרבי מליובאוויטש באמריקה. ורבים הזכירו בהקשר זה את דברי הגמרא "אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל ואלו הן ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל"(סנהדרין לח, א). שני הצדיקים זי"ע שנסתלקו בירח אחד חברו להרעיש בשמים על צערם של ישראל שכה אהבו, יתן ה' ובקשתם תתמלא במהרה.
"ושרף את הפרה"
פירש רש"י: "כשם שנשרף העגל". מהו הטעם שעושים זכר לשרפת העגל? ונראה שכיון שמזכירים כאן את חטא ישראל בעגל, צריך גם להזכירם לטובה. הנה עשו בכשפים עגל מסכה והיה בו רוח חיים ואכל עשב וכולם הריעו ושמחו והשתחוו לו. ואך ירד משה מן ההר ועמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי, מיד נתאספו אליו בני ישראל וכבר בוכים ומתחרטים על חטאתם וכולם בעצה אחת לשרוף את העגל החי, ואין פוצה פה ומצפצף. והדבר מבהיל על הרעיון, שששים ריבוא ישראל מסכימים ומתחרטים ברגע אחד בחרטה גמורה, ומקבלים עליהם את גזירת ההרג. הלא רואים מכך בחוש כי מי כעמך ישראל… אשר המון רב מתהפך ברגע אחד לטובה לגמרי. וזה הרמז בפרה אדומה, כי אמנם חטאנו בעגל, ברם רבש"ע, ראה והביטה כי ברגע אחד שרפנוהו ללא מורא ופחד.
ע"פ "שפע חיים"
