העליה להר הבית בפסיקה ההלכתית – יהושע הס

פתיחה

בכל דיון על עליה להר הבית, תופסת מקום העמדה ההלכתית של הפוסקים לדורותיהם. שכן, מעבר להבהרת החשיבות של העליה עצמה ומקומה הראוי בחיי העם והפרט, יש לברר מהי עמדת ההלכה לגבי העליה הזו.

בדיון זה יש להדגיש, כי ישנם שני חלקים לדיון ההלכתי. מחד, המצוות שניתן לקיים בהר הבית, ומהי חובתנו להשתדל ולקיימן (או לכל הפחות, אילו מצוות "מרוויחים" כאשר עולים להר), ומאידך, המכשלות והמניעות ההלכתיות לעליה למקום הקודש.

עוד עלינו לומר, כי הרבה מן הדיון ההלכתי מושפע מהמציאות בשטח, כאשר למשל לאורך דורות רבים לא איפשרו הגויים השליטים בארץ ובירושלים את העליה להר בית ה', הרי בכך הצטמצמה במידה רבה כמות התשובות העוסקות בעליה בפועל.

אנו נתמקד בסקירה אודות הדעות השונות באיסור או היתר הכניסה להר הבית בחורבנו בכלל, ובזמן הזה בפרט.

א. העליה להר לאחר החורבן

את סקירתנו נתחיל מהדורות שלאחר החורבן. עד חורבן הבית, הייתה כמובן עליה מסודרת ופוריה אל הקודש, הן בשלשת הרגלים, והן בהזדמנויות אחרות – לתפילה, להקרבת קרבנות ועוד. אך מה קרה לאחר החורבן? האם בטלה מיד העליה, או שמא המשיכה?

התייחסות לנושא זה אנו מוצאים במספר מקורות, מהם מפורסמים ביותר – וכגון הסיפור על רבי עקיבא וחביריו שעולים להר הבית ורואים שועל שיוצא מבית קדשי הקדשים, הם בוכים והוא משחק וכו' (כל הסיפור בגמרא מכות כד, ב) – ומהם מפורסמים פחות, אך ברורים ביותר, וכגון הגמרא בסנהדרין (יא, ב) המספרת על רבן גמליאל היושב על מעלה בהר הבית, וכפי שאומר שם רש"י זהו רבן גמליאל דיבנה שחי לאחר החורבן, וכן בתלמוד הירושלמי במסכת פסחים (פ"ז הי"ב) שם לומד אחד האמוראים, ר' יוחנן בר מריה, שהשער של הר הבית לא קדוש מכך שהחכמים העולים להר הבית חוצים נעליהם מתחת לעובי השער של ההר. התייחסות זו מלמדת אותנו גם על הלכות העליה להר ועל קיומן בתקופה הזו, ונזכיר – מדובר על תקופה של כ-250 שנה לאחר חורבן הבית!

מקור נוסף נמצא בדברי רבי יהושע בן לוי בגמרא (ברכות נח, א) – "כל הרוקק בהר הבית בזמן הזה כרוקק בבבת עינו", ושוב: התייחסות ברורה הן לעליה בפועל להר, והן לדרך ההתנהגות שם "בזמן הזה" – לאחר החורבן.

מדוע עולים?

סיבות לעליה הזו ניתן למצוא בדברי מדרש רבה בשיר השירים (המשמש גם מקור נוסף לעליה להר לאחר החורבן), האומר: "אף על פי שחרב בית המקדש לא בטלו פעמי רגלים שלהם ג' פעמים בשנה" (ח,ג), ובמקום אחר שם משוה בין העליה עם סלי ביכורים על הראש לבין העליה לאחר החורבן הנעשית 'בדממה' (ז,ג). סיבות נוספות הן התפילה, שהרי גם בחורבן המקדש אנו מתפללים מכל העולם לכיוונו והוא מקום התפילה המשובח, וגם האבלות על החורבן.

בתקופת הראשונים

בתקופות מאוחרות יותר, ישנם מקורות רבים המעידים על קיום בית תפילה בהר הבית.

מקור מרכזי הוא דברי הרמב"ם, באיגרת בה הוא מספר על עליתו לארץ ישראל ולירושלים: "וליל אחד בשבת, שלשה ימים לירח סיון יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל… וביום שלישי בשבת ארבעה ימים לירח מרחשוון, שנת ששה ועשרים ליצירה [ד'תתקכ"ו] יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה. ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום ה' ו' ימים לירח מרחשון…" (אגרות הרמב"ם מהדורת הרב שילת עמ' רכד). אמנם יש שרצו להסביר שמדובר על בית אחר, אך ההסבר דחוק (ראה בדברי הרב שילת שם).

לאורך הדורות – איסור של השלטונות

בדורות שלאחר מכן נמנעה הכניסה להר הבית בדרך כלל, למעט מקרים מיוחדים כגון אומנים שנדרשו לתקן דברים במקום ואולי מקרים חריגים נוספים. על רקע זה באה תשובת הרדב"ז, שהיא ההתייחסות ההלכתית המפורטת ביותר לנושא הכניסה להר, הדנה באפשרות הכניסה של אומנים המוזמנים לתיקון במקום ומסבירה כמה יש להתרחק מהכיפה שהיא מקום אבן השתיה.

את איסור הכניסה אנו מוצאים גם בספר דרך הקודש (אמצע המאה השמונה עשרה), וכן בספר משכנות לאביר יעקב (ירושלים, סוף המאה התשע עשרה למניינם), שם הוא כותב במסגרת דיון על החובה בשמירת המקדש (חלק ב' דף טו): "ואם על כל פנים היו נכנסים עכשיו להר הבית במקום שמותר ליכנס והיו מקיימין מצוות מורא מקדש שלא יכנס במקלו וכו'… מה שאין כן כיון שאין נכנסין עכשיו כלל אפי' במקום שמותר ליכנס מטעם שאי אפשר כלל ליכנס שם עד שיותן רשות מהממשלה ירום הודה אם כן אין שום ראיה [לכך שאין מקיימין שמירת מקדש בזמן הזה]".

לאחר מלחמת ששת הימים, בה שחרר עם ישראל את מקום בית מקדשנו מיד הכובשים הזרים, הפכה העליה להיות לדבר מעשי, ובעקבות זאת נכתבו מספר גדול יחסית של תשובות הלכתיות על העליה.

ב. יסודות ההלכה – הבעיות המרכזיות בכניסה להר

בטרם נסקור לפרטים את ההתייחסויות ההלכתיות לעליה עצמה, ועל מנת שתהיינה מובנות, נסקור בקצרה את הבעיות ההלכתיות הכרוכות בעליה להר הבית ולמקום המקדש עצמו.

הבעיה המרכזית בעליה כזו היא נושא הטומאה והטהרה. בשונה מכל מקום אחר עלי אדמות, להר הבית מותרת הכניסה רק למי שנטהר מטומאה, ולפחות מחלק מהטומאות, ולמקום בית המקדש עצמו מותרת הכניסה למי שנטהר מכל הטומאות בלבד.

במה דברים אמורים: להר הבית מותר להכנס רק למי שאינו טמא בטומאה הנקראת "טומאה היוצאת מהגוף", והיא טומאת קרי, נידה וזבות (בגברים הטומאה המצויה מבין אלו היא טומאת קרי בלבד, לגבי נשים המצב מסובך יותר). זאת, אף על פי שהוא עדיין טמא מת. לטמא מת מותר להכנס להר הבית, אך אסור לו להכנס למקום המקדש עצמו – מקום העזרה, הקודש וקודש הקדשים, ומדרבנן הרחיבו את האיסור עד מקום החֵיל, מהסורג ולפנים.

גם בחומרת האיסור ישנו הבדל: בשטח המקדש עצמו, הנקרא בלשון חז"ל "מחנה שכינה" (בהתאם להגדרת ה'מחנות' כפי שהיו במדבר), נוהג איסור כרת על הנכנס הטומאה. שטח זה הינו 135X135 אמות, שהן כ-70 על 70 מטר בלבד, מתוך כל שטח ההר. בשאר השטח נוהג איסור לאו (איסור המחייב מלקות) – אך ללא חיוב כרת – על הנכנס בטומאה; לא על טמא מת, המותר בכניסה לשטח זה, אלא על מי שלא נטהר מטומאת קרי וכדו'. וכן, כפי שכתבנו, במקומות מסויימים נאסר על טמא מת וכן על טבול יום (מי שטבל באותו יום להטהר מטומאתו אך עדיין לא שקעה השמש מאז הטבילה) להכנס, מדרבנן.

נסכם:

המקום	סוג הטומאה האסור	חומרת האיסור
בית המקדש, עזרת כהנים ועזרת ישראל	טמא מת (וכל הטומאות)	מדאורייתא – כרת
הר הבית, מחוץ לסורג	בעל קרי, זב וכדו'	מדאורייתא – לאו
עזרת נשים והחיל (לפנים מהסורג)	טמא מת (נוסף על הלאו הקיים שם כמו בכל הר הבית לבעל קרי וכדו')	מדרבנן – איסור

מהו תוקף האיסור כיום?

האם איסורים אלו נוהגים גם כיום (ובאיזו חומרה)? – על כך ישנה מחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד, בהלכות בית הבחירה פרק ו' הלכה ט"ו, כאשר הרמב"ם פוסק שקדושת המקום במקדש נשארת בתוקפה גם בזמן החורבן – "קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא" – ואילו הראב"ד סובר שאינה עוד בתוקפה הראשון.

למעשה, פסקו כמעט כל הפוסקים כמו הרמב"ם, והקדושה בתוקפה גם כיום (כמו שכתב למשל ה"משנה ברורה").

בהתאם לכך, מי שמעוניין להכנס להר הבית, עליו להטהר מטומאת קרי, נידות וזבות שעליו. טהרה זו נעשית בטבילה כהלכה (כעין טבילת נשים של היום), ובחלק מן הטומאות כוללת גם ספירת שבעה נקיים וכו'.

מקום המקדש המדוייק

העולה להר הבית חייב גם לדעת, היכן בדיוק היה מקום המקדש והעזרות, וכן מקום החיל – כיוון שלמקומות אלו אסור לנו להכנס כיום, עד שנזכה להיטהר מטומאת המת באפר הפרה האדומה.

בסוגיא זו אנו מכירים את המסורת על מקום המקדש, לפיה אבן השתיה נמצאת תחת כיפת הסלע, וכן הסתמכות על המציאות הטופוגרפית ובמידה מופחתת גם על ממצאים ארכיאולוגיים, בכל אלו דנים הפוסקים שהתייחסו לנושא, וראה במאמר הסקירה על המסורת על מקום המקדש (מתפרסם באתר זה).

המחוייבות הציבורית לשילוח טמאים

יחד עם החיוב על כל אדם לעלות כדין בלבד, ישנה גם מחוייבות ציבורית לשילוח טמאים, כלומר: לגרום לכך שלא יכנסו האסורים בכניסה למקומות בהם הם אסורים, וכן שצורת העליה תהיה כראוי וכנדרש על פי דיני מורא מקדש.

[סיכום ובירור של כל הסוגיות ההלכתיות הנוגעות לעליה להר הבית – בספר אל הר המור].

ג. ההתייחסות ההלכתית בזמננו – דעות האוסרים

על בסיס האמור לעיל, ניתן לראות את התייחסויות הפוסקים השונות לעליה לאחר שחרור ההר, ונפתח בדעות האוסרים.

העליה הפרוצה לאחר מלחמת ששת הימים

תחילה יש להקדים, שמייד לאחר מלחמת ששת הימים פקד את הר הבית גל אדיר של מבקרים יהודים, שלא הקפידו כלל על ההלכות הנדרשות ונכנסו באיסור לכל מקום, גם למקום קודש הקדשים עצמו (הדבר נעשה פעמים רבות מחמת חוסר ידיעה).

גל אדיר זה הביא בעקבותיו כרוז יוצא דופן של הרבנות הראשית, שעליו חתומים הרבה מאוד מגדולי ישראל דאז, האוסר את העליה להר כלל. נראה שהכרוז פעל את פעולתו ועצר את גל העליה הלא מבוקר. מאז ועד היום, נמנעים יהודים רבים מלעלות להר בעקבות הכרוז הזה והפסיקות שבאו בעקבותיו.

עם זאת, מעבר לכרוז הזה, נכתבו מספר מכובד של התייחסויות הלכתיות שבין השאר גם מבארות את הכרוז, את הרקע לפרסומו ואת מטרותיו.

נושאי הדיון בתשובות

מרבית התשובות ההלכתיות – מבחינת היחס הכמותי בתוך התשובות עצמן ומבחינת כמות ההתייחסות בכלל – עוסקות בסוגיה העקרונית האם מותר לטמא ככלל להכנס להר הבית, כלומר: האם הקדושה הראשונה עדיין בתוקף. הדוגמא המובהקת לכך היא תשובתו של הראי"ה קוק זצ"ל בספר משפט כהן, התשובה הארוכה והממצה ביותר שנכתבה בסוגיית קדושת מקום המקדש – ובכל התשובה הזו לא מוזכר כלל הנושא של העליה להר הבית לאחר טבילה ולמקומות המותרים, לא להיתר ולא לאיסור. הרקע המסתבר לחוסר יחס זה הוא איסור הכניסה בפועל שהיה נהוג בזמנו של הרב קוק, כמו ברוב התקופות, בעיקר מתוקף המציאות מצד השלטונות הנכרים (וכפי שהסביר משה מונטיפיורי שנכנס להר בתקופת הרב קוק וננזף על ידי רבני ירושלים, והתנצל שנהג בתמימות מאחר שחשב שהאיסור הנוהג בעליה הוא רק של הישמעאלים ולא ידע שאסור גם על פי ההלכה).

גם התשובות שנסקור כאן בהמשך מתמקדות, ברוב מהלכן, בביסוס הפסיקה שלפיה קדושת הר הבית עומדת בעינה בזמן הזה. אנו לא ניכנס לטעמיהן כאן, מאחר שיש תמימות דעים בנושא (כפי שהזכרנו לעיל). נסקור כאן את החידושים שנוספו בתשובות אלו לגבי הכניסה בפועל בזמן הזה, על בסיס ההנחה שקדושת המקום אכן קיימת.

ה"מנחת יצחק" – גאב"ד ירושלים

תשובה הלכתית חשובה ביותר בנושא זה נכתבה ע"י הרב יצחק יעקב וייס, גאב"ד העדה החרדית, בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סימן א). בתשובתו הוא מתייחס לאפשרות להכנס להר הבית, ושולל אותה מכל וכל, מכמה טעמים. האחד, שאין אנו בקיאים בשמירת טהרה, ועל כן יש חשש שבכל פעם שאדם מטיל מים לאחר טבילתו הוא נעשה בעל קרי ואסור בעליה להר. ועוד, שיש מקום לחשוש לשיטת רש"י שכאשר אסרו כניסת טבול יום ל"חצר החדשה" בזמן יהושפט, אסרו לכל הר הבית, ולא כדברי רוב הראשונים שמסבירים שאסרו טבול יום רק בעזרת נשים. ואם כן, יש צורך לטבול יום לפני העליה, וודאי שלא ניתן לשמור עצמו מהטלת מים עד העליה, וחזר חשש בעל קרי. ועוד, שאנו חוששים על עצמנו גם כזבים, ואם כן אנו צריכים ספירת שבעה נקיים וכו' כדין זב.

עוד מביא טעם, שאין אנו יודעים את הגבול, היכן הוא מחנה שכינה והיכן מחנה לויה. וגם הרדב"ז שכתב על אבן השתיה, לדעת המנחת יצחק אין כוונתו לסמוך על זה לגמרי. ועוד, שיש סתירה בדברי הרדב"ז, שכותב שהצד הדרומי אסור בכניסה, ואם היה סומך על אבן השתיה בוודאות, היה מתיר להכנס לשם אחר טבילה. ועוד כותב, שהרבה גדולים חלקו על הרדב"ז (אם כי לא הביא מי הם).

ועל מה שהובא לעיל, שהרמב"ם התפלל בהר הבית, טוען המנח"י שלא היא אלא הרמב"ם התפלל בבית כנסת אחר שהיה בירושלים.

ולסיכום, טוען המנחת יצחק, שבכל מקרה יש לחשוש לחומרא כנגד כל היתר והמנהג פשוט שלא לעלות למקום הקודש מזה מאות שנים (ואף אם היה המנהג לפני כן לעלות, וכפי שמביא משם המאירי שכתב ששמע שהמנהג פשוט לעלות, הרי שמאז עד היום השתנה המנהג).

ה"ציץ אליעזר"

ובשו"ת ציץ אליעזר להרב א"י ולדינברג זצ"ל, דן אף הוא בסוגיא, והוא מבטל מכל וכל את החשש שאין אפשרות לטבול בזמן הזה ולהטהר, וגם אינו חושש לא לטבול יום ולא לחשש זב. נציין, שגם הוא ככל הפוסקים האחרונים מקבל לחלוטין את דעת הרמב"ם לגבי קדושת הר הבית בזמן הזה, ועוד מוסיף לכתוב שיתכן שבזמן שישראל שולטים בהר כל הפוסקים כולם יודו שחזרה קדושה לתוקפה.

מכל מקום, גם הוא אוסר לגמרי את הכניסה להר, וזאת משום שאיננו יודעים היכן היה בדיוק מקום המקדש בתוך הר הבית, שכן את דעת הרדב"ז אינו מקבל באופן מוחלט, וכן איננו יודעים מהו גודל האמה ויתכן שמדובר באמה גדולה מאד, שרוב שטח ההר היום נכנס בתוך השטח המקודש (אמנם זה אינו סיבה לאסור כניסה לאחר טבילה, ואת הכניסה בטבילה הוא אוסר משום שאיננו יודעים היכן בתוך ההר עמד המקדש). ועוד הרחבה לסיבה זו כותב הציץ אליעזר, שכן ישנן מסורות בירושלים שלא להכנס למקומות שונים הסמוכים להר הבית מבחוץ. ואם כן, איננו יודעים אפילו את גבולות הר הבית עצמו. ואף על פי שאינו מכריע להלכה לחשוש לדעות אלו, מכל מקום פנימה מן החומות הקיימות אינו יכול להתיר.

ומסיים בחומרת האיסור, ש"קשה טומאת מקדש וקדשיו מכל איסורים שבתורה" (תוספתא שבועות פ"א ה"ב), ועל כן יש להחמיר בו ולא להקל.

הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר

נוסף עליהם הרב עובדיה יוסף שליט"א, בשו"ת יביע אומר (ח"ה יו"ד סי' כו), שגם הוא כותב לאסור את הכניסה להר, אמנם עיקר הדיון בתשובתו הוא בעצם קדושת הר הבית בזמן הזה, שגם הוא ככל הפוסקים האחרים כתב שהלכה כרמב"ם שהקדושה קיימת, אך בסוף התשובה כותב בלשון זו: "ולכן אסור להכנס גם בזמן הזה להר הבית אפילו לאחר טבילה במקלו ובאבק שעל רגליו וכו', וכן אסור להכנס להר הבית דרך טיול בעלמא… והנה גם זה לא הותר אף לאחר שטבל אלא חוץ למקום העזרות והחיל, שמשום טומאת מת צריך להזהר מאד ולהתרחק באופן שלא יכשל ויכנס למקום העזרות והחיל… ובאמת שקשה מאד לצמצם ולדעת את מקום העזרות והחיל, שאף שבשו"ת הרדב"ז כתב שאין ספק שהאבן הנקראת אלצכרא (כיפת הסלע) היא אבן השתיה…אבל במקום אחר כתבנו לפקפק על זה, כי מצאנו עוררים על כך. ואף שידוע לנו שהכותל המערבי הוא חומת הר הבית המערבית, ומשם לחומה המזרחית ת"ק אמה, מ"מ הרי אין ידוע לנו המרחק שבין הכותל המערבי לכותל בית קדשי הקדשים…ולכן בודאי שיש להתרחק ולהשמר שלא להכנס להר הבית אפילו לאחר טבילה ולצורך כי יבואו ההמון לפרוץ ולהכנס בטומאה לשטח העזרות והחיל, דילפי איניש מקלקלתא ולא מתקנתא. וכעת כבר נמנו וגזרו והסכימו כל גדולי הדור בכל מקום לגדור גדר ולהזהיר באזהרה חמורה לבל יהין שום אדם להכנס לשטח הר הבית, עד כי יבא שילה…". כלומר, כעיקרון מותר להכנס להר למקומות מסויימים אחר טבילה, אך למעשה קשה לכוון את המקומות האלו בדיוק, וכן ישנו פקפוק על דעת הרדב"ז, ולבסוף קובע שהאיסור הוא מחשש שמא ילמד ההמון להכנס שלא כדין ממעשיהם של הנכנסים כדין.

סיכום האוסרים

אם נסכם את החששות של שלשת הפוסקים הגדולים שהבאנו, נראה שהמנחת יצחק מחמיר לחשוש לכל עניין הטבילה בימינו, וכן לסוג הטומאה ולחלק משיטות הראשונים לגבי טבול יום – ושני הפוסקים האחרים אינם חוששים לכך כלל; הציץ אליעזר חושש בעיקר לחוסר ידיעתנו את המקומות המותרים והאסורים – ובחשש זה שותפים איתו גם המנחת יצחק וגם הגר"ע יוסף, והיביע אומר מוסיף על חשש חוסר הידיעה גם את החשש שמא ילמדו אחרים לעלות בקלקול.

כאמור לעיל, אל שלשת התשובות שהבאנו יש לצרף את הכרוז המקיף שהזכרנו, חסר התקדים בהיקף הפוסקים שחתמו עליו, שגזר על איסור עליה להר לאחר שחרורו.

ב. דעות המתירים

מנגד, הביעו את דעתם רבנים לא מעטים לגבי תוקף האיסור לעלות להר, וסברו שיש מקום לשנות את המצב. בין רבנים אלו ישנם הפוסקים שיש לעלות להר בפועל, ברגע זה, ואף נוהגים כך בעצמם, ויש שסברו שעלינו לפעול לשינוי המצב ולהסדרת היתר העליה באמצעות כללים יותר ברורים מאלו הקיימים בשטח היום. אלו כאלו סוברים שאין בכרוז שהזכרנו משום גזרת איסור עליה מכאן ולדורות, עד שיבוא המשיח, אלא היה בו משום הקמת גדר בפני הפורענות שהיתה באותו הזמן ושאינה מתאימה למצב היום. יש לציין שבנקודה זו יש בידינו עדות מהימנה מפי הגרש"ז אויערבך זצ"ל שהכרוז הנ"ל אינו בגדר תקנה וגזרה המחייבת לכשעצמה [מעידים הרבנים דוד דודקביץ ושי דאום].

הרב שלמה גורן

ראש וראשון לעולים היה הרב שלמה גורן זצ"ל, שהיה הרב הראשי לצה"ל בעת שחרור ההר (ובהמשך הרב הראשי לישראל). הוא ארגן בפועל תפילה על ההר בתשעה באב תשכ"ז, חדשים מספר לאחר השחרור, וחדל מפעילות זו רק בהנחיית ממשלת ישראל דאז. גם לאחר מכן, המשיך לפעול לחידוש העליה, כתב ספר מקיף בנושא בשם "הר הבית" (ראה קטע ממנו בספר "קומו ונעלה"), ואף הצליח לייסד מנייני תפילה בשטח מבנה ה"מחכמה" הנמצא מעל שטח הר הבית, והכניסה אליו ממבנה הצמוד לכותל המערבי. עד היום מתקיימות במקום תפילות בתשעה באב וביום הכיפורים, בהן מקפידים הנכנסים על טבילה כהלכה לפני כניסתם למקום.

הרב דוד חיים הלוי

גם הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב, כתב תשובה (התפרסמה לאחרונה שנית בספר "קומו ונעלה") ובה הוא כותב שביכולתנו לקבוע את מקומו של המקדש בתוך ההר, ומסכם: "מעתה, סיכום ההלכה הוא ברור. אם תיערך מדידה מסומכת, וייקבע בדיוק מקום הסורג הנ"ל (-שהוא גבול הכניסה המותר למי שאינו טמא מת), יהיה מותר להכנס עד שם למי שטבל וטיהר עצמו כדין אחרי חליצת מנעלים, יתן ה' ונזכה לגאולה שלמה…".

הראשל"צ הרב מרדכי אליהו

גם הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל פרסם (תחומין ג, ושוב התפרסם ב"קומו ונעלה"), בתגובה למאמר שכתב הרב זלמן קורן – מגדולי המומחים בנושא הר הבית – בנוגע להקמת בית כנסת בהר הבית, ולפי דעתו היה רצוי להסדיר כניסה ליהודים בהגבלות, אך רק בתנאי שתהיה לנו שליטה על כל הנכנסים להר. ובינתיים, יש לקדם בניין בית כנסת שהכניסה אליו תהיה מבוקרת, ולא יהיה ניתן ללכת יותר ממקום המותר.

הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי

קדם להם הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל בספרו עיר הקודש והמקדש, הכותב (לפני קום המדינה): "ולכשיהיה לנו הרשות והיכולת לבנות בית תפילה אשר כזה [דהיינו: מן חומת הר הבית ולפנים עד החיל, כמו שכתב בפיסקה שקודם לכן] בהר הבית בטרם הופעת (משיח) בן דוד – יש לנו מקום נרחב לבנייני תפילה…".

רבנים נוספים

גם הרב שאר ישוב כהן שליט"א, רבה של חיפה, התבטא מספר פעמים בחשיבות בירור הגבולות המדוייקים של הכניסה להר הבית, שעל פיהם יהיה ניתן להכנס בפועל למקום (וראה גם בספר "קומו ונעלה"). בעידודו של הרב שאר ישוב ורבנים נוספים, קמה בשנים האחרונות ועדה של מועצת הרבנות הראשית להקמת בית כנסת בהר הבית, אך ועדה זו לא השלימה את דיוניה עד היום. בהמשך להקמת ועדה זו, התבטא הרב שאר ישוב (במאמר שפורסם בעיתון הצופה, ובכנס רבנים בנושא), כי לדעתו פג האיסור המוחלט של הרבנות הראשית לעלות להר הבית, אלא שעדיין לא הוגדר ההיתר להיכן מותר לעלות (ולכן למעשה אינו מתיר את העליה).

נזכיר את הרב דב ליאור שליט"א, רב העיר קרית ארבע חברון וראש ישיבת ניר, שהוא מחשובי הרבנים העולים להר הבית, וכדבריו בקול קורא: "נקרא לכל ירא ה' לעלות להר הבית ה' במקומות המותרים, בקדושה ובטהרה…". כן נזכיר את הרב נחום רבינוביץ' שליט"א, ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, הקובע "כי כאשר אדם נכנס להר ונוהג בזהירות הראויה, ופורש ממקום שצריך לפרוש – אז מקיים בכך מצוות יראה, אבל אם אינו בא לשם כלל אין זה אלא כמתעלם ואין בכך לא יראה ולא כבוד". לאלו נוספים בשנים האחרונות עוד רשימה ארוכה של רבנים, רבני ישובים וראשי ישיבות, המחייבים עלייה להר ואף עולים בעצמם.

עוד נציין שבנושא זה במיוחד יש הרבה התייחסויות בעל-פה, הן להיתר והן לאיסור – אך מטבע הדברים קשה יותר לדון ולהסתמך על התייחסויות כאלה.

עליית שוטרים וחיילים להר הבית

התייחסות אחרת לעליה, במסגרת מצומצמת ושונה, מצאנו בהתייחסויות אישיות של גדולי הפוסקים – אשר אוסרים את העליה להר הבית לציבור הרחב – כאשר נדרשו לסוגיית כוחות הביטחון העולים להר לצורך שמירה וכיבוש המקום.

כדוגמא, נביא ציטוט מדבריו של הרב יהודה שביב ממכון צומת באלון שבות, המספר על תשובה שקיבל מהרב יוסף שלום אלישיב שליט"א, בשנת תשכ"ט, בעת שהיה חייל שיחידתו משרתת על הר הבית (המקור שמור אצלנו, ויפורסם בעזה"י בהזדמנות קרובה): "היה זה בשנת תשכ"ט. נקראתי לשירות מילואים של חודש ימים למסגרת פלוגה ששמרה על הר הבית והכותל חליפות. מודע לכובד העניין, נכנסתי אצל פוסק הדור הרב י"ש אלישיב שליט"א להתייעצות הלכתית. לא רשמתי את הדברים באותה שעה, אבל עיקריהם זכורים לי היטב, ואני מעלה אותם בזה… לעצם עניין השהייה בהר לצורך התפקיד, לא היה כל חשש והיסוס והרב הורה שהדבר לא רק מותר אלא חובה… למעשה הורה שלא לעשות השתדלות מכוונת לא לכאן ולא לכאן, אלא להניח את השיבוץ בידי הגורמים הצבאיים, וכל קבוצה תבצע את משמרתה כראוי אם בכותל ואם בהר".

עליית נשים להר הבית

עלינו להדגיש, כי עלייתן של נשים להר הבית כרוכה בבעיות רבות ומורכבות יותר מעליית גברים, ולכן גם אותם רבנים המתירים עליית גברים להר ומעודדים אותה, נמנעים ברובם המכריע מעליית נשים להר, עד שעלייה זו תוסדר כראוי. מקורות לדיון בנושא זה אפשר למצוא בספר "אל הר המור".

סיכום

קדושת הר הבית בתוקפה עומדת, לדעת כל הפוסקים כמעט. עם זאת, ואולי דוקא בגלל זאת, לאורך דורות רבים לאחר החורבן השתדלו יהודים לעלות למקום ולהתפלל בו.

ברבות השנים, נפסקה לחלוטין עליה זו, אם בגלל איסור הגויים לעלות ואם בגלל שהשתכחו הדינים מאיתנו (כפי שרוצה לומר ה"מנחת יצחק", אם כי הוא דעת יחיד לחלוטין בזה וחלקו עליו רבים).

לאחר שחרור ההר במלחמת ששת הימים, ובעקבות גל גדול של כניסה בטומאה למקום הקודש ללא בדיקת ההלכה והגבולות, יצא כרוז מקיף יחיד במינו עליו חתומים כל גדולי ישראל דאז, האוסר בתכלית את העליה להר. כרוז זה גובה על ידי הרבנות הראשית, אשר לא שינתה את עמדתה הרשמית עד היום (אך ראה את דברי הרב שאר ישוב כהן שהוזכרו לעיל).

מזה מספר שנים שרבנים רבים החלו לדון בסוגיית העליה להר, מהם שקוראים לדיון מחודש בין הרבנים או ברבנות הראשית בנושא זה, ומהם שקוראים לעלות בפועל ממש ובימים אלו.

גם הרבנים האוסרים, מתירים ומעודדים שהיית חיילים בהר הבית, כמובן בתפקיד בלבד ולצורך הכרחי בלבד ואין מדובר בהרחבת השהייה מרצון חופשי.

לגבי נשים, ישנה תמימות דעים בין כל הרבנים שעלייתן מורכבת ביותר ולכן אינה רצויה בשלב זה.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמיים, שיכונן את בית חיינו וישיב את שכינתו בתוכנו במהרה בימינו ונאמר אמן.