יצחק – הבן. ישמעאל – העבד. ועל עבודה עברית.
בפרשתנו אנו מסיימים לקרוא על סיפור חייו של ישמעאל. לאחר הפרשות הקודמות, בהן קראנו על לידת ישמעאל ועל גירושו, אנו קוראים עכשיו על מותו: "ויגוע וימת ויאסף אל עמיו". מכיון שבני ישמעאל עדיין חיים וקיימים, ומאבק עז נטוש בין ישראל לישמעאל, כדאי לנצל הזדמנות זו בכדי לעסוק מעט בשורשים. אמנם אין בהכרח זהות גמורה בין הערבים הנלחמים בנו לבין ישמעאל, אך קיימים כמה קוי יסוד הנשמרים בעיקרם לאורך הדורות, ואשר קושרים בין דמותו של ישמעאל לבין הערבים המוסלמים של ימינו.
עבדי אבות
ישמעאל הוא בן הגר שפחת שרה. בעל "אור החיים" הקדוש מאריך להסביר כי הגר לא שוחררה, ונשארה בגדר שפחה גם לאחר שאברהם לקחה, וכמו שאומר ה' לאברהם: "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא". ממילא, גם ישמעאל עצמו מוגדר עבד, הקנוי לאברהם וליורשיו. ואמנם גם ישמעאל עצמו הכיר לבסוף במעמדו הבכיר של יצחק: "ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" – "מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (רש"י).
במצב המתוקן, ישמעאל יבוא להיות עבד אצל ישראל. ובכלל, אצל האבות הקדושים אנו מוצאים הרבה את מעמד העבדים, כמו "העבד" המוזכר רבות בפרשתנו – אשר עליו נאמר "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (בראשית רבה ס, ח). מהו היחס בין האבות לעבדיהם? האם אמנם זקוקים היו לעבדים כדי לעשות מלאכתם? האם עניינם של העבדים הוא לצורך הנוחות שלנו?
עבודה עברית
האבות לא היו זקוקים לעבדים שיעשו עבורם את העבודות הקשות וה"בזויות". אברהם אבינו זריז הוא מאין כמוהו; רץ אל הבקר להכין מזון לאורחים, ומשכים וחוטב עצים בדרכו לעקדה. יצחק אבינו עובד אדמה חרוץ הוא: "ויזרע יצחק בארץ ההיא", "ויצא יצחק לשוח בשדה – לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו" (רשב"ם). ויעקב אבינו רועה במסירות את הצאן עשרים שנה, ביום אכלו חורב וקרח בלילה… כמשה רבינו, דוד המלך, ועוד….
האבות עצמם אינם בוחלים בכל מלאכה. הלא כשם שצריך לעסוק בתורה ובתפילה כך צריך לעסוק במלאכת כפיים – "ששת ימים תעבוד – כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" (מכילתא דרשב"י שמות כ, ח). ואין זה רק מתוך הכרח, אלא מתוך הבנה שעניינם של ישראל בעולם הזה הוא כה נשגב, עד שגם הפעולות החמריות שצריך להתעסק בהן לחיי ישראל, למצוה יחשבו, ובמיוחד בארץ ישראל שמצוה לישבה ולבנותה. לכן גם נעשה את המלאכה מתוך שמחה, ולא נתרעם על הקב"ה ששמנו בעולם העשיה. "אהוב את המלאכה" (אבות א, י)! כי אכן דוקא המלאכה כפשוטה, כשנעשית מתוך מגמה זו, היא ההמחשה הטובה ביותר עד כמה יקר הענין שעבורו עובדים.
אילו היו האבות נמנעים מ"עבודות שחורות", ונזקקים לעבדים לשם כך – היה זה פגם, כי אז היו האבות נשלטים בידי אותם ה"פועלים הזרים" שרק הם יכולים לספק את הלחם והמים, הדיור והלבוש… לא כן! האבות מצדם היו מוכנים לעשות את כל מלאכתם ב"עבודה עברית" בלבד. הם בני חורין אמיתיים שאינם נרתעים גם מעבודה קשה. זורעים בדמעה וקוצרים ברנה.
"עבד אברהם אנכי"
אם כן, מה עושים כל אותם העבדים בבית אברהם, יצחק ויעקב? – אלא שהאבות אינם זקוקים לעבדים ותלויים בהם, העבדים זקוקים להם! כל אותם העבדים הם אלו שדרך התקשרותם לאלקי אברהם יצחק ויעקב היא בהצטרפם כעבדים לבית אברהם.
משל לרב גדול (גדול באמת) שבא להקים ישיבה. בתחילה היה הוא מסדר בעצמו את הספסלים, מחזיר את הספרים ומדליק את האורות, והכל בשמחה גדולה. עד שבא אדם אחד וביקש מן הרב שירשה לו להיות המשמש בבית המדרש. אותו משמש אינו יכול לומר שיעורים, ואף אין לו יומרה לכך, והוא מלא אושר בשותפותו זו בלמוד התורה בבית המדרש.
כך הם עבדי אבות שכה יפה שיחתם, וכך ראוי היה לנהוג גם ישמעאל. אין הם בנים וממשיכים למשפחת אברהם – לבני ישראל המביאים את האמונה לעולם – אך בעבדותם הנאמנה הם מצטרפים למהלך הגדול של האומה הישראלית ההולכת ונבנית, ובזאת הם ממחישים עד כמה ראוי ומחוייב להתמסר לאמונת ישראל.
פתרון בריא
סוגיית "העבודה העברית" עלתה על הפרק בימי ראשית ההתישבות החדשה בארץ, והיא חוזרת ועולה במלוא חריפותה בתקופתנו אנו. המצב כיום הוא חמור ביותר כיון שהתפתחה תלות של ממש בעובד הזר – הערבי, או הרומני והפיליפיני. "עבדים משלו בנו". וזאת מלבד האבסורד האיום בהזדקקות לעבודתם של אויבי ישראל המובהקים, העובדים אצלנו בימים ומכינים מטעני חבלה בלילות…
הפתרון הבריא למצב חייב לעבור דרך חידוש ההכרה בערך העבודה. אם נכיר בערכם של חיי ישראל בארץ ישראל – חיים שלמים היוצרים בית להשראת השכינה בארץ – אזי תחל לפעם בקרבנו רוח של חיים וחדות יצירה ולא נבוש לעסוק בכל עבודה בבית ובשדה. כל פועל ועובד, בחקלאות ובבנין, בנקיון ובשרותים, ירגיש שותף בעשיה הגדולה של חיי ישראל, ומניח יסוד נוסף להופעת חיי הקודש.
רק לאחר שנשיב לעצמנו תחילה את הבריאות הזו, יוכל לבסוף להתקיים בנו חזון הנביאים: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם" (ישעיה סא, ה. וראה ברכות לה, ב).
