דברי תורה לפרשת שמות – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו".

על הפסוק בשיר השירים "גן נעול אחֹתי כלה גל נעול מעין חתום" דרשו חז"ל:

"גן נעול" אילו הבתולות, "גל נעול" אילו הבעולות, "מעין חתום" אילו הזכרים. תני בשם ר' נתן: "גן נעול… גל נעול" שני פעמים, כדרכה ושלא כדרכה. ר' חוניא בשם ר' חייה בר בא: שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערווה ונגדרו כל הנשים בזכותה. א"ר חייא בר בא: כדי הוא גדור ערוה לעצמו שיגאלו ישראל בזכותו. ר' חונא בשם בר קפרא: בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם שלא שינו את לשונם שלא היה בהן לשון הרע שלא היה בהן פרוץ ערייה. שלא שינו את שמם "ראובן שמעון" מי נחתון "ראובן שמעון" מי סלקון. שלא שינו את לשונם "כי פי המדבר אליכם" ובלשון הקודש היה מדבר. שלא היה בהם לשון הרע "דבר נא באזני העם וישאלו וגו'" את מוצא שהדבר מופקד אצלן כל שנים עשר חודש ולא נמצא אחד מהם שהלשין על חבירו. שלא היה בהם פרוץ ערייה תדע לך שהוא כן אחת היתה ופירסמה הכתוב "ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן". ר' פנחס בשם ר' חייא בר בא בזכות שירדו ישראל למצרים וגדרו עצמן מן הערייה בזכות כן [כתוב בהמשך ל'גן נעול וגו"] "שלחיך [פרדס רמונים]" – "שילוחיך".

נמצא שעיקר הזכות שבגללה נגאלו אבותינו ממצרים היא השמירה מעריות. אך יש כאן עוד שלוש זכיות שקדמו לזה, ויש לומר שמכח הראשונים זכו לאחרון: שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שלא היה בהן לשון הרע – ועל ידי זה שלא היה בהן פרוץ ערייה.

ארבע זכויות הנ"ל מכוונות כנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה לפי הסדר שמנו אותן חז"ל: "שלא שינו… שלא שינו…" כנגד יה שבשם, המוחין חכמה (ראשית הגילוי, שרש השם, כדלקמן) ובינה (ראשית המציאות, כב אותיות לשון הקדש היוצאות תחילה מ-ה מוצאות הפה דתבונה, ושעל ידן "בעשרה מאמרות נברא העולם", כל דבר על ידי שמו אשר יקראו לו בלשון הקדש, סוד ה"מאמר" בשרשו בבינה כנודע) – תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין, בחינת "אני הוי' לא שניתי" (מצד תוקף המוחין דגדלות, שלא להתפעל מהסביבה והמצב החיצוני כלל). "שלא היה בהן… שלא היה בהן…" כנגד וה שבשם, המדות (שתיקונן בכך שאין פירוד בין הקצוות, וממילא אין הוצאת דבה אחד על חבירו) והמלכות (האשה השומרת את פתחה לבעלה לבד – "גן נעול אחתי כלה גל נעול מעין חתום").

כל הסדר הזה רמוז בפסוק הפותח את פרשתנו:

"ואלה שמות" = שלום בית (אותיות שלום נמצאות ב"ואלה שמות", שאר אותיות "ואלהשמות" – ואתה–תאוה = בית, כמו בסוד "ואתה תצוה" – בית ראש – בראשית, כנודע, ודוק), תכלית הכל – "סוף מעשה במחשבה תחילה" ו"נעוץ סופן בתחילתן". ולאחר הכלל בא הפירוט:

"שמות בני ישראל" – "שלא שינו את שמם. ראובן שמעון מי נחתון ראובן שמעון מי סלקון". נחתון סלקון ראשי תבות נס – בשמו היהודי המקורי של כל אשר בשם ישראל יכונה כח נסי להוציאו ממצרים, כח ששרשו ב"הוי' בחכמה", וד"ל.

"הבאים מצרימה". המפרשים שואלים למה נאמר "הבאים" בלשון הוה, היה ראוי לומר "אשר באו" לשון עבר (שהרי בשעת ביאתם למצרים כבר נאמר, בסוף חומש בראשית, "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", ועתה, בתחילת חומש שמות, הם כבר נמצאים במצרים שנים רבות). אלא מי ששומר על לשונו, על שפת האם שלו, ורק בה מדבר עם אנשי ביתו, אינו מתבולל כלל בתרבות העם והארץ אשר נמצא בו, ומה שבכל זאת יודע היטב שבפועל יצא מארצו וממולדתו ונמצא בארץ זרה, אף על פי כן איננו שוקע בתרבות המקום הזר, איננו שוכח לרגע מאין בא, והנו נשאר בבחינת "הבאים מצרימה" לשון הוה אף על פי שנמצא בגלות מצרים (הלעומת זה של "איזה מקום בינה" כנודע) זמן רב.

"את יעקב". יעקב הוא סוד ה-ו שבשם – תפארת ישראל. "ויעקב איש תם יושב אהלים". יעקב אינו יודע לרמות, אינו שייך כלל לספר לשון הרע על חברו. "תפארת – גופא". כל ישראל הם אברים של גוף אחד, שיעור קומה אחת. אין אבר בגוף זה מלשין על אבר חברו, כמו שלא תכה לעולם יד ימין את יד שמאל, כל עוד שברור ששתי הידים הן של גוף אחד חי, כל עוד שברור שכל בני ישראל הן "את יעקב", וד"ל.

"איש וביתו באו". "ביתו זו אשתו". "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". האיש וביתו-אשתו דבוקים יחד תמיד, נאמנים זה לזו וזו לזה בתכלית, באהבה ללא גבול. מצרים הוא מלשון מיצר וגבול. כאשר שוררת בבית, בין בני הזוג (הורי ילדים צבאות הוי', זרע ברך הוי'), אהבה ללא גבול, מובטח להם לצאת ממצרים בקרוב ממש עם רכוש גדול (שלשם כך נשלחו על ידי ה' הטוב לגלות מצרים, על דרך ירידת הנשמה לתוך הגוף, שהיא ירידה צורך עליה, וד"ל).

ב.

 "שלא היה בהם פרוץ ערייה, תדע לך שהוא כן, אחת היתה ופירסמה הכתוב 'ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן'".

מבין שלוש עשרה המדות שהתורה נדרשת בהן, המכוונות כנגד שלוש עשרה מדות הרחמים (כידוע בשם הרב המגיד ממעזריטש נ"ע), המדה השמינית, המכוונת כנגד "נצר חסד" (המזל-עליון, עליו נאמר "אין מזל לישראל", שממנו יונק אור אבא בסוד "נחל נבע מקור חכמה" – "והחכמה מאין תמצא"), היא: "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא" (במדה זו יש 19 מלים ו-61 אותיות; 61 =אין, "אין מזל לישראל"; 61 הוא המספר הראשוני ה-19, ודוק).

בפשטות, פירוש "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד וכו'" היינו שהכלל דומה ומעין הפרט. אבל כאן, אצל שלומית בת דברי למטה דן, מדה זו עצמה מתפרשת באופן שונה והפוך. והיינו שהפרט שיצא מן הכלל בא ללמד שהכלל הפוך ממנו, ומבלי הפרט (ההפוך מהכלל) לא היינו יודעים על מהות הכלל – "תדע לך וכו'".

לפי זה יש לומר שכשם שמקושש לשם שמים נתכוין, שמחילולו את יום השבת ומהעונש שיגיע אליו ילמדו בני ישראל על חומרת קדושת השבת, כן הענין לגבי שלומית בת דברי, שביודעין או שלא ביודעין (אף על פי שאיהי לא חזי, מזלה – אין מזל לישראל – חזי), פריצותה (שהתבטאה בכך שהיתה נותנת שלום, מדברת – שלומית בת דברי – עם כל אדם, ומה שאותו מצרי בא עליה היתה זאת בשוגג) באה ללמד על צניעות בנות ישראל ונאמנותן (אהבתן) לבעליהן בכלל.

מעשה שלומית בת דברי התרחש בפרשתנו, פרשת שמות. והוא שעורר את משה רבינו להתנקם מהמצרי (הלעומת זה של משה – משה = המצרי, כמבואר באר"י): "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול" (ופירש"י: "'מכה איש עברי'. מלקהו ורודהו, ובעלה של שלומית בת דברי היה ונתן עיניו בה ובלילה העמידו והוציאו מביתו והוא חזר ונכנס לבית ובא על אשתו כסבורה שהוא בעלה וחזר האיש לביתו והרגיש בדבר וכשראה אותו מצרי שהרגיש בדבר היה מכהו ורודהו כל היום. 'ויפן כה וכה'. ראה מה עשה לו בבית ומה עשה לו בשדה"). והוא ראשית דרכו של גואל ישראל, כמבואר באריכות במקום אחר. הכל 'בזכות' שלומית בת דברי למטה דן! (גם) על מעשה זה וכל המסתעף ממנו צעק יעקב בברכתו לשבט דן בפרשה הקודמת – "לישועתך קויתי הוי'" (אזכרת שם הוי' ב"ה היא התנוצצות של גאולה, כמבואר לעיל בפרשת ויחי, וכאן, במעשה שלומית ומשה, יש ראשית ההתעוררות לגאולה בפועל ממש, ההתקוממות נגד תגובת המצרי לפרישת השלום של בת ישראל, מי שדעתה קלה, וכאז כן היום, והדברים עתיקים)!

ג.

מכל הנ"ל יש לומר שפרשת שמות (בפרט, וחומש שמות בכלל) באה לתקן (על ידי מסירת נפשו של משה רבינו, שממס"נ זו נלמד מאז להיום כנ"ל) את נשמת שלומית בת דברי למטה דן. האותיות המשותפות בשמות שלמית (חסר כתיב בתורה) משה הן אותיות שם – יש כאןב שמות: "ואלה שמות וגו'". המכנה המשותף של ב השמות שלמית משה הוא השם הקדושיה (כפי שיתבאר ענינו לקמן): שלמית = בן פעמים יה (סוד בינה, בחינת "שלא שינו את לשונם" כנ"ל, שהיתה מדברת בלשון הקדש, עד שלימדה גם את המצריים לומר 'שלום [חבר]'; והוא סוד "מינה דינין מתערין", דינין משבט דן), משה = חיה פעמים יה. הערך הממוצע של ה אותיות שלמית הוא יוסף, שומר הברית (בעמדו בנסיון עם אשת פוטיפר בהיותו עבד במצרים ערות הארץ), עליו נאמר "ויקח משה את עצמות יוסף עמו". יוסף היינו יסוד הדכורא, ויוסף עולה ציון (נקודת ציון), יסוד הנוקבא (הכל בסוד אינו גוף [יוסף] = ולא כח בגוף [ציון] כידוע, ומי שבתודעתו אמת זו שומר את הברית בתכלית, ובדרך ממילא, וד"ל).

והנה, יש 'שם' 'שמו' 'שמות'. ובפרשתנו: "שם האחת שפרה", "ותקרא שמו משה [משהע"ה = שמו]", "ואלה שמות בני ישראל" (הערך הממוצע של שפרה משה בני ישראל הואאסנת אשת יוסף שעולה ז פעמים חכמה – היא שלמה בכל ז החכמות; "שם האחת שפרה" "ותקרא שמו משה" "ואלה שמות בני ישראל" = חם פעמים אלהים, סוד חם צירופיאלהים האחרונים, היוצאים מ-ב אותיות ים של אלהים, אותיות הריבוי, שמהם עיקר יניקת החיצונים [בחינת אלהים אחרים המתלבש בהמצרי, הלעומת זה של משה כנ"ל], אך בבוא עת הגאולה בהם דווקא נעשים "אותות ומופתים באדמת בני חם", וד"ל).

וביחס לשמות קדש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", "עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד", "ז שמות שאינם נמחקים". 'שם' ענינו גילוי, בעוד ש'הוא' היינו עצם, וכמו שיתבאר.

שם שמו שמות = ד פעמים משיח (שם חי). מתבקש להוסיף ש בראש הסדרה, ואזי נקבל ה'אחוריים' (המכונה גם ה'ריבוע' בכתבי האריז"ל): ש שם שמו שמות = 1732 = ד פעמיםזכות (הערך הממוצע של ד אברי הסדרה), כנגד ד הדברים הנ"ל שבזכותן נגאלו אבותינו ממצרים (זכות = משפחה, עיקר הזכות הוא קדושת המשפחה, וכפי שמעיד שם יה ב"ה, סוד השכינה השורה בין איש ואשה כאשר זכו, על יחוס משפחות בני ישראל – שבטי יה – בפרשת פינחס).

"הוא שמו" – "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" = משיח. ד פעמים משיח הנ"ל היינו "הוא שמו" 'פנים ואחור': הוא וא א ה הו הוא שמו מו ו ש שמ שמו. ב'הכאה פרטית':ה פעמים ש, ו פעמים מ, א פעמים ו = 1746 = 1000 אורות, להם זכה משה רבינו במתן תורה כנודע (סוד כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו'), מאירים בשמות (746), מתגלים על ידי "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה". נמצא ש"ואלה שמות וגו'" היינו גילוי העצם ממש, גילוי ה'הוא', מה שהוא ושמו אחד ממש, גילוי מלך (בחינת שם) המשיח.

ומעתה נחזור ל"שלמית בת דברי למטה דן". יש כאן שלשה שמות עצם: שלמית דברי דן. בסדרה הריבועית הנבנית מהם, המספר שלפני שלמית הוא 1746 (הוא שמו בהכאה פרטית)! בסיס הסדרה הוא בת, והערך הממוצע של האבר הנוסף הנעלם ושלושת האברים הגלויים = שלמית בת דברי!

ד.

ידוע שכללות ענין עבודת השם יתברך, בלשון מורנו הבעל שם טוב זי"ע, הוא ענין "הכנעה הבדלה המתקה". והנה, שמות = 746 = הכנעה הבדלה המתקה!

בכללות, כל סדר העבודה של הכנעה הבדלה המתקה הוא בחינת "שוב" (הגם שבפרטיות, הבדלה-המתקה הן ע"ד "רצוא ושוב") ו'גילוי' (בחינת "שמות") ביחס לעצם ה"רצוא" שבנשמת כל ישראל בכלות הנפש ממש, בחינת יציאת מצרים (חושבנא דדין כחושבנא דדין). עצם ה"רצוא" הוא בחינת "הוא" ממש – "'אליו' ולא למדותיו". אך ב"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה" יש גילוי העצם ממש – גילוי שרש הנשמה, "יחידה ליחדך", סוד "הבאים ישרש יעקב" (פתיחת הפטרת פרשתנו) כמבואר בדא"ח – כלות הנפש של יציאת מצרים מתגלה בכל אחד משלשת שלבי ה"שוב" (הגילוי) של הכנעה הבדלה המתקה (=שמות).

משה הוא אותיות השם למפרע. הוא עולה אל עצמות השם יתברך, בחינת "הוא" ("ותרא אתו כי טוב הוא", בעודו בלי שם, למעלה מבחינת שם) – בסוד "ועבד הלוי [משה, כנודע] הוא" – וממשיכו למטה בגילוי, סוד "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם ואף סוררים לשכן יה אלהים". שבי ר"ת "שמות בני ישראל", וגם ר"ת שמעון בר יוחאי, יצחקבן שלמה, ישראל בן שרה (שמעון בר יוחאי יצחק בן שלמה ישראל בן שרה = ואלה [מב] פעמים הבאים [חן], שתי התיבות המקיפות את "שמות בני ישראל", וד"ל). שבי – רת"סשלמית בת דברי (ושאר אותיותיה = שרה רבקה רחל לאה! שלמית בת דברי = שמעון שמעון שמעון, ודוק).

בסוד הספירות העליונות, שרש עבודת ההכנעה הוא בחכמה ("עומק ראשית", בלשון ספר יצירה) – כח מה; שרש עבודת ההבדלה בדעת ("עומק טוב" לעומת "עומק רע", סוד "מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב. ורע לא תאכל ממנו") – "אם אין דעת הבדלה מנין"; שרש עבודת ההמתקה בבינה ("עומק אחרית", תכלית הכל) – עולם הבא. "הוא" הנעלם היינו סוד כתר עליון. אך ידוע הרמז: כתר = חכמה בינה ודעת, והיינו מה שהעבודה של הכנעה הבדלה המתקה יכולה לגלות את העצם ביציאת מצרים.

והנה, בפירושו לפרשתנו מסביר האבן עזרא ששמות העצם של הקדוש ברוך הוא מורכבים אך ורק מאותיות אהוי (רת"ס עשר ספירות, ועולות בגימטריא כב, שכוללות כב אותיות לשון הקדש). והם שלושה: יה אהיה (שבכל התנ"ך מופיע רק בפרשתנו, ג פעמים בפסוק אחד) הוי'.

שם יה הוא בחכמה כנודע (כאשר ב אותיותיו י–ה הן כנגד אבא ואמא עילאין הכלולים בחכמה), והוא שם העצם שראוי לכוון כנגד עבודת ההכנעה בנפש. ידוע בייחודי האר"י שהדבר היחידי שפוגם ב-יה הוא גאוה – גאוה = יה. הכנעה = י"פ יה (הארת יה בכל יכוחות הנפש, בחינת החכמה – "נקודה דנעיץ"). "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה", להביאו על יד כך להכנעה אמיתית, ראשית עבודת ה' יתברך.

שם הוי' הוא בדעת (הגם שנאמר "הוי' בחכמה", היינו הארת שם המיוחד כנקודה, בבחינת ראשית הגילוי, אבל עיקר התגלותו הקבועה והמיושבת של שם הוי' ב"ה, בבחינת שטח, הוא בדעת דווקא), בחינת "דעה את הוי'", שבא על ידי העמידה בנסיונות העולם הזה – "כי מנסה הוי'… לדעת [הוי']". "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו", "וידעת היום והשבת אל לבבך כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". הוי' הוא לשון התהוות תמידית וקיום, שבעבודת הנפש הוא ענין הדעת (המהווה, מחיה ומקיים את המדות בלב), וכמו שנאמר בתניא: "והדעת הוא מלשון 'והאדם ידע את חוה' והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת א"ס ב"ה הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה ויראה וענפיה". בדעת, עיקר ההבדלה הוא בין התהוות אמיתית הקיימת לעד ובלתי משתנה ("אני הוי' לא שניתי") לבין דמיונות שוא (של עלמא דשיקרא, מציאות שקרית ללא המודעות ש"הוי' הוא האלהים", וד"ל), ודוק.

שם אהיה הוא בבינה כנודע, והוא סוד העולם הבא (תבונה) ולעתיד לבוא (בינה עילאה) – "אהיה אשר אהיה". על ידי שם זה נמתקים כל הדינים בשרשם. "משה [ששרשו מחכמה, 'מן המים משיתהו'] זכה לבינה [= דעת]", ראשי תיבות מזל, סוד המזל העליון של הכתר-עליון, "אין מזל לישראל". והיינו ש"אהיה אשר אהיה" – 543 – משקף את שמו שלמשה – 345.

ה.

שלושת השמות שכנגד הכנעה (חכמה) הבדלה (דעת) המתקה (בינה) – מנין שמות, כנ"ל –יה הוי' אהיה עולים 62, היפוך הספרות המשקף את שם הוי' ב"ה – 26.

והנה, לפי סדר חב"ד, שלושת שמות העצם יה (15) אהיה (21) הוי' (26) יוצרים סדרה ריבועית עולה שאבריה החיוביים מוגבלים ובבחינת 'חן' (סימטריה), טט אברים מ-0 עד 0 (הכל נתהוה מאין והכל שב לאין):

0  8  15  21  26  30  33  35  36  36  35  33  30  26  21  15  8  0

סך כל הסדרה הנ"ל = 408 (צדיק צדיק – צדיק עליון, המשפיע, מול ושוה לצדיק תחתון, המקבל; באמצע: לו מול לו – לו צדיקים נסתרים מול לו צדיקים נגלים, סוד עב שמותיו של הקב"ה, וד"ל) = 24 פעמים השם הקדוש אהוה (שאף הוא מורכב רק מאותיות אהוי, והוא שם הדעת הנעלם, שעולה שם הוי' ב"ה במספר קטן, אך אינו נחשב בשמות העצם הנ"ל מפני שאיננו מופיע במקרא) = "הודו להוי' כי טוב כי לעולם חסדו" (רת"ס "הודו… טוב… חסדו" = "אך טוב וחסד [ירדפוני כל ימי חיי וגו']"), וד"ל.

יה–חכמה (88) אהיה–בינה (88) הוי'-דעת (500 = "פרו ורבו") = 676 = הוי' (26) בריבוע – הכל הוי'!

יה (15) במשולש = 120, אהיה (21) במשולש = 231, ביחד = 351 = הוי' (26) במשולש! נמצא ששלשת השמות במשולש = הוי' בצורת "יהלום" = שבת (שהוא שם של הקב"ה)! בשלשת השמות יש 10 אותיות, שהוא המשולש של 4. ניתן לצייר משולש אותיות השמות (לפי סדר חב"ד – יה אהיה הוי' – כנ"ל) בשני אופנים:

י

ה   א

ה   י   ה

י   ה   ו   ה

 

י   ה   א   ה

י   ה   י

ה   ו

ה

 

נחשב את ערכי משולשי כל שורה בשני המשולשים הנ"ל. במשולש הראשון: י במשולש = 55, הא במשולש = 21, היה במשולש = 210, יהו–ה במשולש = 351, ס"ה 637 = 7 בריבוע פעמים 13 = יראת הוי' (תורה הוי' – "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"). במשולש השני: יהאה במשולש = 231, יהי במשולש = 325, הו במשולש = 66, ה במשולש = 15, ס"ה = 637!

בפרשת שמות יש 124 פסוקים = 2 פעמים 62 (בסדרה הנ"ל, 62 מכאן ו-62 מכאן, ודוק).

ו. והנה, לפני שעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם היה משתעשע עם נשמות הצדיקים – "ועמך כֻלם צדיקים". שעשועים, וכן שעשועים עצמיים הוא סוד שם. וכן נשמה היא מלשוןשם. כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, ולעתיד לבוא יתגלה על ידי משיח צדקנו שכל התורה היא בעצם שם אחד גדול מתחילתה ועד סופה, שכל אות שבה היא נשמה פרטית של ישראל – ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, כנודע.

ראינו ששמות = הכנעה הבדלה המתקה. כדי להגיע לשעשועי השמות הישראליים צריך כל אחד ואחת לעבוד את עבודת ההכנעה ועבודת ההבדלה באמצעות שמו האישי המיוחד לו. הרי על פי פשט יש לאנשים שמות שונים כדי להבדיל ביניהם – ראובן הוא ראובן ולא שמעון, וכן שמעון הוא שמעון ולא ראובן. ובעומק, טמון בתוך השם סוד השליחות של כל אחד ואחת (בגלגול זה, בו נקרא בשם זה), לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה. השם, לפי זה, הוא בעיקר לצורך הבדלה, כשם שכל התורה כולה ניתנה להבדיל כו'.

אך יש גם ממד של הכנעה בשם כל אחד. למה קראו לי הורי בשם זה דווקא?! דווקא בדורנו, דור הגאולה אצל הרבה אנשים יש קושי להזדהות בלב שלם עם שמם שקבלו בלידה. אולי צריך לשנות את שמי, אולי על ידי כך יפתח לי המזל. כל הבלבול הזה נוצר מפני שלא יודעים (ולא רוצים) שהמטרה הראשונה של השם הוא לעזור לאדם להגיע לשפלות והכנעה אמיתית בפני ה'. כאשר הרבי ר' זושא היה מדבר על עצמו בגוף שלישי – זושא רעב, זושא לא בסדר וכו', בכך היה משפיל את עצמו עד עפר, בדרך מורנו הבעל שם טוב זי"ע.

לעתיד לבוא יקבל כל אחד את שכר העולם הבא – "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – באמצעות השם שלו בלשון הקדש, שעל כן בסוף תפלת שמונה עשרה נוהגים לומר פסוק המתחיל ונגמר כמו השם הפרטי של כל אחד ואחת, כדי שיזכרנו לעתיד לבוא ושעל ידו יקבל את שכרו הראוי לו. זהו סוד ההמתקה, עצם השעשועים הכלול בשמו של אדם.

והנה, חוץ משמות יעקב ובניו, שמות המוכרים לנו מכבר, השמות החדשים הראשונים המופיעים בפרשה הם שמות המילדות העבריות: "ויאמר מלך מצרים למילדֹת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה. ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים… ויהי כי יראו המילדֹת את האלהים ויעש להם בתים".

שפרה פועה = שמות! "שם האחת [= שליחות] שפרה ושם השנית פועה" = 3.5 פעמיםשמות!

מצאנו בחז"ל מגוון פירושים של שמות (וזהויות) המילדות העבריות (שהתורה מקדישה להן 7 פסוקים ו-88 מלים, וד"ל):

כשראה שהם פרים ורבים גזר [פרעה] על הזכרים, הה"ד "ויאמר מלך מצרים למילדות וגו'". מי היו המילדות? רב אמר כלה וחמותה יוכבד ואלישבע בת עמינדב, רבי שמואל בר נחמן אמר אשה ובתה יוכבד ומרים, ולא היו למרים אלא ה' שנים שאהרן גדול ממשה ג' שנים, אמרו רז"ל הולכת היתה עם יוכבד אמה ועושה צרכיה והיתה זריזה, שעד שהתינוק קטן הוא ניכר, הוא שאמר שלמה "גם במעלליו יתנכר נער וגו'". "אשר שם האחת שפרה" שהיתה משפרת את התינוק כשהוא יוצא מלא דם, "פועה" שהיתה פועה, שהיתה נופעת יין בתינוק אחר אמה. ד"א "שפרה" שפרו ורבו ישראל עליה, "פועה" שהיתה מפיעה את התינוק כשהיו אומרים מת. ד"א "שפרה" ששפרה מעשיה לפני האלהים. ד"א "פועה" שהופיעה את ישראל לאלהים. ד"א "פועה" שהופיעה פנים כנגד פרעה וזקפה חוטמה בו ואמרה לו 'אוי לו לאותו האיש כשיבא האלהים ליפרע ממנו', נתמלא עליה חמה להרגה, שפרה שהיתה משפרת על דברי בתה ומפייסת עליה אמרה לו 'אתה משגיח עליה? תינוקת היא ואינה יודעת כלום'. רבי חנינא בר רב יצחק אמר, "שפרה" שהעמידה ישראל לאלהים, שבשבילם נבראו השמים שכתוב בהם "ברוחו שמים שפרה", "פועה" שהופיעה פנים כנגד אביה, שהיה עמרם ראש סנהדרין באותה שעה, כיון שגזר פרעה ואמר "כל הבן הילוד" אמר עמרם 'ולריק ישראל מולידים?!', מיד הוציא את יוכבד ופירש עצמו מתשמיש המטה וגרש את אשתו כשהיא מעוברת מג' חדשים, עמדו כל ישראל וגרשו את נשותיהן, אמרה לו בתו 'גזרתך קשה משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ונקבות, פרעה רשע הוא וגזירתו ספק מתקיימת ספק אינה מתקיימת אבל אתה צדיק וגזירתך מתקיימת', עמד הוא והחזיר את אשתו עמדו כל ישראל והחזירו נשותיהם, הוי "פועה" שהופיעה פנים כנגד אביה.

ובמקום אחר דרשו חז"ל:

אמר ר' יהודה, מרים ויוכבד הן הן היו חיותיהם של ישראל, דכתיב "שם האחת שפרה ושם השנית פועה". שפרה זו יוכבד שהיתה משפרת את הילדים. ד"א שפרה ורבה. ד"א שפרו ורבו ישראל על ידיה. ד"א ששפרו אותן במצות ובמעשים טובים. ד"א שפרה לשם שבח, שנאמר "ברוחו שמים שפרה". פועה זו מרים שהיתה פועה באשה והולד יוצא. ד"א פועה שהיתה פועה ובוכה על אחיה משה שהושלך ליאור, שנאמר "ותתצב אחותו מרחוק". ד"א פועה שהופיעה את מעשה אחיה. ד"א שפעת בפני פרעה ואמרה לו אוי לך מיום הדין. תני שלשה שמות נקראו לאדם הזה אחד שקראו לו אביו ואמו ואחד שקראו לו אחרים ואחד שקרוי לו בספר תולדות ברייתו.

ועוד מצאנו בחז"ל:

יש נשים חסידות גיורות: הגר אסנת צפרה שפרה פועה בת פרעה רחב רות ויעל אשת חבר הקיני.

נמצא, לפי זה, ששפרה ופועה היו מצריות שהתגיירו.

ז.

 ידוע הכלל שזוג של שמות או מושגים שאחד מהם מתחלק ב-13 והשני ב-7 הנו זוג מובהק של זכר-משפיע (13) ונקבה-מקבל (7), וכן הוא לגבי שפרה ופועה: שפרה = 585 = 13 פעמים 45 (אדם פעמים אחד, אדם אחד = נח–חן), פועה = 161 = 7 פעמים 23. נמצא שהיחס בין האם והבת או החמות והכלה הוא יחס של זכר ונקבה, משפיע ומקבל.

אך לזוג זה יש 'סגולות' מופלאות נוספות:

ספרות כל אחת מהשמות נקראת ישר והפוך: 585 ו-161. תכונה זאת נקראת "חן" כידוע. על שפרה ופועה יש לקרוא "האבן הראשה – תשאות חן חן לה", ודוק.

7 הוא הנקודה האמצעית של 13, וכן 23 (חיה) הוא הנקודה האמצעית של 45 (אדם)! ארבעת המספרים הנ"ל עולים יחד 88, מספר המלים בפסוקי המילדות. הערך הממוצע של ארבעת המספרים הוא 22, כב אותיות היסוד של לשון הקדש (שמהן התהוות הולד). התבה "מילדֹת" חוזרת 7 פעמים (בכולן חסר כתיב). מילדת = 22 בריבוע. בפסוק הראשון של החומש: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו" יש 11 מלים ו-44 אותיות. בארבעת הפסוקים הבאים: "ראובן שמעון… ויוסף היה במצרים" יש עוד 11 11 מלים (22). הפרשיה השניה של הפרשה מתחילה "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" = 66 (גלגל = היה הוה יהיה) במשולש.

עוד כלל לגבי זוגות של שמות ומושגים, פעמים רבות השם השני מתחיל מהאות השניה של השם הראשון. וכן הוא לגבי שפרה ופועה – פועה יוצאת מה-פ, האות השניה של שפרה.

כשסופרים את התבות מתחילת הפרשיה, נמצא שהשם שפרה הוא התבה ה-97 ופועה התבה ה-100 בפרשיה. 97 = מהיטבאל – "ושם אשתו [של הדר] מהיטבאל" – סוד עולם התיקון (יחוד מה בן), כידוע בכתבי האריז"ל. 100 = מיכל בת שאול אשת דוד מלך ישראל חי וקיים (אשתו העיקרית לעתיד לבוא, אשת משיח, כמבואר במקום אחר). שפרה–מהיטבאלפועה–מיכל = אם פעמים חיה, וד"ל.

כל הפסוק: "ויאמר מלך מצרים למילדת העברית אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה" = 5040 = !7 (7 בעצרת: 1 פעמים 2 פעמים 3 פעמים 4 פעמים 5 פעמים 6 פעמים 7), סוד "שבע אבנים בונות 5040 בתים" (ה"שיא" של חכמת הצירוף בספר יצירה). והיינו "וראיתן על האבנים… ויעש להם בתים"!

שפרה ופועה, המילדות העבריות, הן הכח לעמוד מול פרעה מלך מצרים. בזכותן יוצאים ישראל ממצרים ביד רמה. שפרה פועה נוטריקון פרעה פרעה, סוד פרעה דקדושה, דמיניה אתפרען ואתגליין כל נהורין עילאין (גילוי העצם בשמות הילדים, פעולת המילדות היא לפני קריאת השם לתינוק, ודוק), גילוי הכתר ("רצוא") בחב"ד ("שוב") כנ"ל.

לפי המסופר במדרשים הנ"ל, את עיקר העזות דקדושה של משה ("ויך את המצרי" – ראשית דרכו של גואל ישראל, תיקון שלמית בת דברי למטה דן כנ"ל) הוא מקבל ממרים אחותו הגדולה, פועה, דווקא (שהעיזה פנים נגד פרעה, בעוד שאמה שפרה פייסה אותו), בהיותה ילדה בת חמש – "כי נער ישראל ואוהבהו", כמבואר במ"א.

ועל פי סוד היינו בהיות פועה = 161, שם קסא, מילוי יודין של שם אהיה ב"ה (אלף הי יוד הי), ומשה הוא סוד קסא קפד (אחורי עב: יוד יוד הי יוד הי ויו יוד הי ויו הי) כידוע בכתבי האריז"ל (קסא = 7 פעמים חיה, קפד = 8 פעמים חיה, משה = יה פעמים חיה). קסא הוא סוד "אם אסק שמים שם אתה" והוא עולה "איני יודע" ("לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע" לומדים חז"ל ממשה רבינו דווקא, והיינו סוד לשון הקדש – "משה זכה לבינה", וד"ל).

והנה, קסא הוא סוד תיקון "ונקה", המזל-תחתון שממנו יונק אור אמא (בחינת "משה זכה לבינה"). תיקון "ונקה" הוא התיקון ה-יג של יג תיקוני דיקנא דאריך אנפין, והוא מכוון כנגד הפרשה ה-יג בתורה – פרשת שמות (פרשת ויחי היא כנגד התיקון ה-יב, המכונה "פומא קדישא", ועל כן יש בה פה פסוקים כנ"ל, ודוק).

משה = קסא קפד כנ"ל. יש בשני שמות אלו לו אותיות, ועל כן ניתן לסדר אותן בצורת ריבוע של 6 על 6:

א  ל  ף  ה  י  י

ו  ד  ה  י  י  ו

ד  י  ו  ד  ה  י

י  ו  ד  ה  י  ו

י  ו  י  ו  ד  ה

י  ו  י  ו  ה  י

פנות הריבוע אייי = אל, והשאר = שדי, כידוע שמשה הוא סוד צירוף השמות אל שדי, וכרמוז בתחילת הפרשה הבאה: "וארא אל אברהם את יצחק ואל יעקב באל שדי [דרך שרש נשמת משה רבינו] ושמי הוי' לא נודעתי להם".