דברי תורה לפרשת לך לך – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

על ראשית דרכו של אברהם אבינו לארץ ישראל נאמר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ".

ופירש רש"י: "'ויעבר אברם בארץ' – נכנס לתוכה. 'עד מקום שכם' – להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם. 'אלון מורה' – הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה. 'והכנעני אז בארץ' – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם, שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו, שנאמר 'ומלכי צדק מלך שלם', לפיכך 'ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת', עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם".

אברהם נכנס לארץ בעקבות מצות ה' "לך לך… אל הארץ אשר אראך", והפירוש הפנימי הוא "לך לך" – לך אל עצמך, אל שרש נשמתך. "אל הארץ אשר אראך" – הארץ בה אראה אותך ואגלה את מעלתך וסגולתך לעיני כל חי. ארץ ישראל היא ה"עלמא דאתגליא" שלך – עולם הגילוי (כינוי לספירת המלכות, אליה שייך כח הדיבור-הגילוי) בו תתגלה מהותך.

וכך אומר ה' לכל יהודי כאשר הוא שולחו למקום שליחותו, המקום בו הוא מסוגל לפרסם את אלקותו יתברך בעולם.

כשמגיע היהודי למקום שליחותו הוא צריך, לכל לראש, להיכנס-להתלבש כולו אל המקום ואופיו, כדי לבררו. כלומר, עליו להתלבש בשכל ('מנטליות'), במדות-רגשות ובנימוסים וסגנון ההתנהגות של המקום (זו הקומה השלמה של המקום – השכל הוא ספירות חב"ד, המדות היינו ספירות חג"ת, הנימוסים היינו ספירות נה"י, והמקום עצמו הוא המלכות, הכלי לכל הספירות שמעליו). על כך אמרו חז"ל "עלת לקרתא הלך בנימוסה" – נכנסת לעיר, הלך בנימוסיה-הנהגותיה. וזהו "'ויעבֹר אברם בארץ' – נכנס לתוכה", אברהם נכנס והתלבש בתוך האופי של מקום שליחותו. לכן נאמר בסוף הפסוק "והכנעני אז בארץ" – כלומר, הכנעני בארץ, וממילא צריך להתלבש בו על מנת לבררו (ולפרסם בו את ענין האלקות, אחדות הבורא יתברך).

אבל, לפני הכניסה למקום השליחות וההתלבשות בלבושים המאפיינים אותו, דרושה הקדמה חשובה – כדי שהשליח לא 'יטבע' במקום השליחות, ובמקום להשפיע על אנשי המקום יהיה מושפע מהם לרעה, ח"ו.

בלשון הקבלה, שלמות הנפש וביטוייה היא בסדר של אורות-מוחין-צלמים-לבושים-כלים, מהפנים אל החוץ – ה"אורות" הפנימיים של הנשמה מתלבשים בתוך "מוחין" ו"צלמים", המעצבים ומכוונים אותם בתוך הנפש פנימה, ורק אחר כך באים הכחות הפנימיים הללו בגילוי למציאות החיצונית, דרך ה"לבושים" וה"כלים". הכניסה למקום השליחות היינו התלבשות ב"לבושים" וב"כלים" שלו – פעולה בדפוסים המתאימים לאופי ולמנטליות של המקום. אך לפני כן צריך להיכנס לתוך ה"אורות", ה"מוחין" וה"צלמים" של הקדושה – לשקוע בתוך הכוונה האלקית לשמה נשלח האדם למקום. שקיעה זו צריכה להיות מוחלטת, ביתר שאת מאשר הכניסה ללבושי המקום – "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו".

הביטוי "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו" נדרש בחז"ל, בהקשרים מסוימים, הן על הכניסה לארץ ישראל והן על הטבילה במקוה, בסוד "ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים". בכניסה למקוה אין להשאיר אפילו שׂערה אחת מחוץ למים, וכך בכניסה למי הדעת הטהורים והמטהרים של הכוונה האלקית בשליחות (כוונת "לדעת בארץ דרכך", הפועלת ממילא "בכל גוים ישועתך") אין להשאיר אפילו השׁערה אחת מחוץ למים.

שני תהליכי ההתלבשות, הכוללים התלבשות שלמה באורות-מוחין-צלמים-לבושים-כלים, הם בסוד הפסוק "כל צמא [לכו למים]" – "כל" בפני עצמו ו"צמא" בפני עצמו, כלים לבושים של המתברר וצלמים מוחין אורות של המברר.

היכולת להתלבש בתוך המציאות התחתונה, בלבושי המתברר, בלי להיות מושפע ממנה, היא יכולת אלקית. על הקב"ה נאמר "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה" – הוא תופס בכל העולמות, בהתלבשות פנימית, ואין שום עולם ופרט במציאות ש'תופס' בו ומשפיע עליו. צדיקים דומים לקונם, וכך גם אברהם אבינו ביחס לכנעני (וכן ביחס לכל גוי שההשגחה העליונה מפגישה איתו) – אף על פי שאברהם מתלבש בו, אין הכנעני תופס באורו העצמי מאומה, בהיות האור העצמי של אברהם מלובש במוחיו וצלמיו הקדושים (וגם לאחר שאברהם מפרסם את ענין האלקות אצל הכנעני, אין הוא תופס כלל וכלל את עומק סוד האחדות – איך ש"ה' הוא הכל, הכל הוא ה'" – כמו שהוא מאיר אצל אברהם אבינו). בדרך של "איהו תפיס וכו'" (דרך של התלבשות ב"צלם אלהים"), ורק בדרך זו, נמסרה עבודת הבירורים לעם הנבחר. והרמז: "אך בצלם יתהלך איש" = 959 = אברהם במספר קדמי (היינו חישוב כל אות כסכום כל אותיות האלף-בית עד אליה: א = 1, ב = 3, ר = 795, ה = 15, ם = 145; יתהלך איש = ביאת המשיח, כמבואר סוד זה במ"א).

ב.

כשאמר ה' לאברהם אבינו "לך לך" כלל בזה את הכוונה שעליו להלביש את הלבושים-כלים שלו בלבושים-כלים של המקום אליו הוא הולך (כמבואר לעיל). התלבשות זו היא בחינת "איהו תפיס בכולהו עלמין", שנתבארה לעיל, כאשר תוך כדי כך עליו להתעצם עם הצמא (צלמים מוחין אורות) שלו (כדי שיתקיים בו "ולית מאן דתפיס ביה", שהוא ישפיע על המקום והמקום לא ישפיע עליו) – "לך לך" אל עצמך, לשרש נשמתך, כנ"ל.

הצווי האלוקי "לך לך" מתקיים בהגיע אברם "עד מקום שכם", שהרי לך לך במספר קדמי = שכם (מספר קדמי, כפי שהתבאר, הוא חישוב כל אות כסכום כל אותיות האלף-בית עד אליה: ל = 105, ך = 75), ו"לך לך… עד מקום שכם" = שכם שכם! העיר שכם היתה תחילת ירושת ארץ ישראל בפועל בימי יעקב אבינו (עיין רמב"ן כאן), וכפירוש רש"י שכאן התפלל אברהם על נצחון מלחמת שמעון ולוי בשכם.

שכם הוא לשון השכמה בבקר ("וישכם אברהם בבקר") ומלשון "הבא להרגך השכם להרגו", וגם מלשון "ותהי המשרה [סוד שרה אמנו, כפי שיתבאר בפרשה הבאה] על שכמו". בגוף, השכם (הכתף) היינו המעבר, או הגשר, מצד הפנים לצד האחור ומצד האחור לצד הפנים. לכן מסמל השכם את יכולת נפש המברר להתלבש בלבוש המתברר (סוד המעבר מפנים לאחור, מהפנימיות אל המציאות החיצוניות) ואת יכולתה להוציא יקר מזולל בהעלאת הניצוצין קדישין שנטמעו שם (סוד המעבר מאחור לפנים, ההעלאה מהמציאות החיצונית אל הפנים).

בשביל להצליח בעבודת הבירורים, שהיא מלחמה כבדה מאד, צריך להשכים בבקר (זריזים מקדימים, "זריזותיה דאברהם" אבינו העומדת לנו לעד), להזדרז לקיים "הבא… השכם…" לעת הצורך, והעיקר, לדעת שלרדת למציאות על מנת לבררה ולפרסם שם אלוקות זוהי האחריות (סוד העלאת האחור) של כל אחד ואחד המשתייך לעם ישראל (לשון שררה), "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – "ותהי המשרה על שכמו".

כשאברהם מתפלל על שמעון ולוי הוא מגלה את שרש נשמתם שבו, בכוונה לקיים את הצווי האלוקי להתלבש בלבושי המתברר, בבחינת "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא" (מן היער מטילים את העץ בגרזן, כדי לכרות בו עצים אחרים, עיין תניא פרק לא). וזהו הרמז ששמעון לוי = והכנעני אז בארץ! שהרי בברכת יעקב לשמעון ולוי נאמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכֵרֹתיהם" ותרגם אונקלוס: "שמעון ולוי אחין גברין גבורין בארע תותבותהון עבדו גבורא". ופירש"י (ממדרש תנחומא) "'מכֵרֹתיהם'. לשון כלי זיין. סייף בלשון יוני מכיר". היינו ש"כלי חמס מכרתיהם" (ראשי תבות חכם, ושאר האותיות = בעל תשובה, היינו בעל תשובה חכם, ודוק) הוא ענין התלבשות המברר בלבושי המתברר להוציא יקר מזולל כנ"ל (שהרי על "כלי חמס" פירש"י שאת אומנות הרציחה חמסו שמעון ולוי מעשו – זו התלבשות בלבושים לא להם). "ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על העיר בטח" – "ויקחו… איש חרבו" היינו תיקון הכלים, "ויבאו על העיר בטח" היינו תיקון לבושי נפשם (כאשר הלבוש מתלבש בתוך הכלי, כתופעה המוכרת בלשה"ק בהן בצמדי מלים יוצאת המלה השניה מהאות השניה של הראשונה; איש חרבו… בטח = מקום שכם = יעקב יעקב יעקב, שהרי "בטוחים היו על כחו של זקן"), וד"ל.

והנה, "מכרתיהם" הוא גם מלשון מקח וממכר, בחינת כנען, לשון סוחר ("'כנעני' – תגרא") – "כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב" (כנען בידו… לעשק אהב = שכם שכם, כנ"ל). ארץ ישראל נקראת ארץ כנען על שם סגולתה הייחודית להעלות מ"ן ("למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"), לסחור (מכח גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין, תרגום "סובב" – "סחור סחור", מקיף דמקיף) ברפח נצו"ק. כנען סוחר במרמה, ובכך מקבל את פרנסתו מהסט"א ומטמיע את הנצו"ק עמוק יותר בקליפות. אך סגולת העם היהודי לסחור בקדושה, לשאת ולתת באמונה, תוך כדי תחושת הכנעה ושפלות – "ואנכי עפר ואפר" של אברהם אבינו.

 ג.

על כנען נאמר "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו". לפי המדרש, אליעזר עבד אברהם הנו כנען בן חם בן נח בעצמו. בזכות שליחותו לזווג את רבקה ליצחק יצא אליעזר מכלל ארור ובא לכלל ברוך, כמו שנאמר לו – "בא ברוך הוי'". והוא, השיב כאשר נשאל לזהותו, מכח הכנעתו וביטולו העצום לאברהם אדונו, "עבד אברהם אנכי", מבלי להזכיר את שמו הוא (ורמז: עבד אברהם אנכי = אנכי "פנים ואחור" – אנכי נכי כי י א אנ אנכ אנכי, מאנכי לאנכי, "אנכי אנכי", והיינו שעצמותו של אליעזר, עצם ה"אנכי" שלו, הוא "עבד אברהם"; בדילוג אותיות: עבד אברהם = אנכי ועבד אברהם = אנכי אנכי אנכי!). על ידי הכנעתו בתכלית העלה את הניצוץ הקדוש שבכנען לקדושה (ובכתבי האריז"ל מובא שאליעזר מתחילתו הנו סוד הניצוץ הקדוש הטמון בקליפת כנען). נמצא שהתיקון של "ארור כנען" הוא להיות "עבד עבדים" (ובפרט, עבד לעבדי ה' יתברך), ודוק.

בהמשך הפרשה, במלחמת אברהם בארבעת המלכים להציל את לוט נאמר: "וירק את חניכיו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות וירדף עד דן", ופירש"י: "'וירק' – כתרגומו וזריז, וכן והריקותי אחריכם חרב אזדיין בחרבי עליכם, וכן אריק חרבי, וכן והרק חנית וסגור. 'חניכיו' – חניכו כתיב (ס"א קרי), זה אליעזר שחנכו למצות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן חנוך לנער, חנכת המזבח, חנכת הבית. 'שמונה עשר וגו" – רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מנין גימ' של שמו".

"'וירק' – וזריז", בחינת "זריזותיה דאברהם" כנ"ל, והוא בענין כלי זיין דווקא (שכם לשון השכמה ו"הבא… השכם…", כנ"ל). בזכות החינוך שקבל אליעזר מאברהם לבסוף יצא מכלל ארור ונכנס בכלל ברוך.

"שמנה עשר ושלש מאות" = 2048 = 2 בחזקת 11 (והוא רומז לשנת לידת יצחק, בהיות אברהם בן לך לך שנים, ודוק). "והוא מנין גימ' של שמו [אליעזר]". [בדרך צחות: מדרכי החינוך העיקריות של אברהם ללמד לעבדו איך לחשב את הגימטריא של שמו, ואילו סודות-כוונות טמונים בזה]. אליעזר – שמנה עשר ושלש מאות = 2366 = אחד פעמים יעקב = ז פעמים אלון מורה (הוי' פעמיםאחד)!

לאחר נצחון המלכים טוען אברהם לה': "מה תתן לי ואני הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר… הן לי לא נתתה זרע והנה בן ביתי יורש אתי". וה' עונה: "לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך". אליעזר, בהיותו כנעני עם חוש ניהול משק ומסחר, ממונה על בית אברהם, ונקרא "בן ביתי". על מנת לברר את כנען זקוק אברהם לכנען עצמו, האדון מתלבש בעבד והעבד עוסק בבירורים בפועל. אבל כל זה נוגע רק לכלים ולבושים של אברהם, לא לסוד הצמא שלו (צלמים מוחין אורות, כנ"ל). לזה הוא צמאלבן ממש שיירש אותו (ולא בן משק ביתי הוא דמשק אליעזר), ועל זה מבטיחו ה'.

נחזור לתחילת פירוש רש"י הנ"ל: "'ויעבר אברם בארץ' – נכנס לתוכה". על מנת להיכנס "לתוכה" (להתלבש בארץ) צריך אברהם קודם כל להתלבש בנשמת אליעזר עבדו (שנתן לו נמרוד כאשר ניצל בנס גלוי מכבשן האש, לפני צאתו מחרן לארץ ישראל, בהשגחה פרטית שיוכל לברר את ארץ כנען). לפני ש"נכנס לתוכה" צריך להיות "נכנס לתוכו". והנה, נכנס לתוכו = אליעזר עבד אברהם!

אליעזר הוא (עיקר הבירור של) כנען כנ"ל. כנען אליעזר עבד אברהם = 832 = כבוד (לב) פעמים הוי' = ארץ ישראל! הערך הממוצע של ארבע התבות = יצחק, אותו האב שהתעצם עם הארץ ביותר (שלא יצא מעולם מארץ ישראל), ושכל ארבע אותיותיו רומזות לארץ ישראל: ארץ ישראל, ארץ הצבי, ארץ החיים, ארץ הקדש.

ד.

ה' ברא את העולם בלשון הקדש, ב-רלא שערים פנים ואחור המוזכרים בספר יצירה (רלא זוגות אותיות שונות שאפשר להפיק מ-כבאותיות, כאשר כל זוג יכול להופיע בשני סדרים שונים – דוגמת אב/בא – "פנים ואחור"), המסודרים ב-כב אלפא-ביתות של אברהם אבינו (מחבר ספר יצירה). כב האלפא-ביתות מכוונות כנגד הפנימיות והחיצוניות של יא ספירות – כתר, חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – כאשר בתוך כל אלפא-ביתא בעצמה יא השערים מכוונים כנגד יא הספירות, ובכל שער יש "פנים ואחור", על דרך פנימיות וחיצוניות הספירה (כלומר, בסך הכל יש כאן התכללות שלמה, כאשר בתוך כל מדרגה מ-כבהמדרגות הכלליות מופיעות בפרטות כל כב המדרגות, כפשוט):

כתר

חכמה

בינה

דעת

חסד

גבורה

תפארת

נצח

הוד

יסוד

מלכות

כתר

פנימיות

אל

כמ

ינ

טס

חע

זפ

וצ

הק

דר

גש

בת

חיצוניות

אב

למ

כנ

יס

טע

חפ

זצ

וק

הר

דש

גת

חכמה

פנימיות

אג

במ

לנ

כס

יע

טפ

חצ

זק

ור

הש

דת

חיצוניות

אד

בג

מנ

לס

כע

יפ

טצ

חק

זר

וש

הת

בינה

פנימיות

אה

בד

גנ

מס

לע

כפ

יצ

טק

חר

זש

ות

חיצוניות

או

בה

גד

נס

מע

לפ

כצ

יק

טר

חש

זת

דעת

פנימיות

אז

בו

גה

דס

נע

מפ

לצ

כק

יר

טש

חת

חיצוניות

אח

בז

גו

דה

סע

נפ

מצ

לק

כר

יש

טת

חסד

פנימיות

אט

בח

גז

דו

הע

ספ

נצ

מק

לר

כש

ית

חיצוניות

אי

בט

גח

דז

הו

עפ

סצ

נק

מר

לש

כת

גבורה

פנימיות

אכ

בי

גט

דח

הז

ופ

עצ

סק

נר

מש

לת

חיצוניות

אל

בכ

גי

דט

הח

וז

פצ

עק

סר

נש

מת

תפארת

פנימיות

אמ

בל

גכ

די

הט

וח

זצ

פק

ער

סש

נת

חיצוניות

אנ

במ

גל

דכ

הי

וט

זח

צק

פר

עש

סת

נצח

פנימיות

אס

בנ

גמ

דל

הכ

וי

זט

חק

צר

פש

עת

חיצוניות

אע

בס

גנ

דמ

הל

וכ

זי

חט

קר

צש

פת

הוד

פנימיות

אפ

בע

גס

דנ

המ

ול

זכ

חי

טר

קש

צת

חיצוניות

אצ

בפ

גע

דס

הנ

ומ

זל

חכ

טי

רש

קת

יסוד

פנימיות

אק

בצ

גפ

דע

הס

ונ

זמ

חל

טכ

יש

רת

חיצוניות

אר

בק

גצ

דפ

הע

וס

זנ

חמ

טל

יכ

שת

מלכות

פנימיות

אש

בר

גק

דצ

הפ

וע

זס

חנ

טמ

יל

כת

חיצוניות

את

בש

גר

דק

הצ

ופ

זע

חס

טנ

ימ

כל

השער הראשון בסדר זה הוא אל של אלב"ם, והשער האחרון הוא כל של אתב"ש. אל הוא השער שכנגד הפנים של הכתר באלף-בית הראשון, האלף-בית המכוון כנגד פנימיות הכתר. והוא סוד "אל אמונה" (כנודע שהמדרגה העליונה בפנימיות הכתר היא מדרגת האמונה), הקשור לאברהם אבינו, ראש כל המאמינים (כאמור בהמשך הפרשה: "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" = עתיק יומין, פנימיות הכתר). לך ("לך לך") הוא אחורי כל, והוא השער שכנגד האחור של המלכות של האלף-בית האחרון, האלף בית שכנגד אחורי המלכות. נמצא ש"לך… אל…" הוא בסוד "נעוץ סופן בתחילתן" – השער הראשון בשער האחרון, פנימיות הכתר שבפנימיות הכתר באחורי המלכות שבאחורי המלכות – ודוק.

והנה, פרשתנו מתחילה: "ויאמר הוי' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". שתי מלים (באותו כתיב, גם אם לא באותו ניקוד ומשמעות) מופיעות כאן פעמיים – שני השערים "אל" ו"לך" – "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן". אל לך = אנכי (ט בריבוע, ג בחזקת ד), פעמיים אל לך = אנכי אנכי.

והנה, השער אל הוא שרש התורה שבכתב. על הפסוק בתהלים "השמים מספרים כבוד אל" מפרש הזהר "'אל' נהירו דחכמתא", והרי "אורייתא מחכמה נפקת" – "תורה מן השמים" (ובפרטות, שרש התורה שבכתב הוא בחכמה סתימאה שבכתר עליון). ואילו השער לך, לשון הלכה ("'הליכות עולם לו' – אל תקרי 'הליכות' אלא 'הלכות'"), הוא שרש התורה שבעל פה, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

אברהם = ח פעמים אל, והוא בחינת התורה שבכתב, שבשרשה היא בבחינת "אש שחורה על גבי אש לבנה". אליעזר עבד אברהם, סוד הלבוש של אברהם לברר את כנען, הנעשה מעיקר הבירור הראשון של כנען עצמו, הוא שרש התורה שבעל פה. התורה שבכתב היא אמת מן השמים – "אל אמת". התורה שבעל פה היא בסוד "אמת מארץ [ארץ כנען – ארץ ישראל] תצמח". חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת, אך יש חותם בולט מלמעלה, סוד התורה שבכתב, וחותם שוקע מלמטה (המזמין לתוכו בליטה עצומה יותר כנודע), סוד התורה שבעל פה. התורה שבעל פה נעשה מבירורי רפח הניצוצות בכל דור ודור. האתערותא דלעילא על מנת לעורר את האתערותא דלתתא הוא סוד ה"אלי" של אליעזר. אלי זה עוזר לעשות את אליעזר עצמו "עזר כנגדו", בסוד העלאת מ"ן, כמבואר בכתבי האריז"ל [כאשר העזר האלוקי מסתלק-מתעלם מאליעזר הוא צועק "אלי אלי למה עזבתני" (עזב ע"ד עזר) = "והאמן בהוי'ויחשבה לו צדקה", שהרי נמשך ומתגלה העזר האלוקי מחדש בזכות התקשרות אליעזר לאברהם אדונו, וד"ל].

מכאן מובן שנשמת אליעזר שייכת ביותר למשיח בן דוד, כמבואר בכתבי האריז"ל. עיקר תיקונו של אליעזר (כיהודי) הוא בבואו ב"בניהו בן יהוידע בן איש חי" (אליעזר התגלגל גם בבניהו וגם ביהוידע אביו). בניהו = חכמה (סוד חכמה תתאה, חכמת התורה שבעל פה, המעלה מ"ן, שם בן, לאותיות יהו שבשם); בניהו בן יהוידע בן איש חי = תורה ("אורייתא מחכמה – בניהו – נפקת", ומתפרש כאן: תורה שבעל פה נמצאת מחכמה תתאה), היינו תורה שבעל פה. על כן בתבת
"חי" יש כתיב וקרי, כתיב "חי" וקרי "חיל" (הקרי הוא השרש של התורה שבעל פה; ידוע שחיל הוא ראשי תבות חסיד ירא שמיםלמדן, הלמדן היינו בתורה שבעל פה דווקא, ודוק).

אליעזר יהוידע בניהו = מלכות = אברהם אברהם (אחר כך התגלגל בזכריהו = אברהם!), "הכל היה מן העפר [אברהם, שאמר 'ואנכי עפר ואפר'] והכל שב אל העפר". ראשי וסופי התבות של אליעזר יהוידע בניהו = ברא אלהים (טוב בריבוע), אמצעי התבות אליעזר יהוידע בניהו = אור = אין סוף.

[יש ארבעה אליעזר: אליעזר עבד אברהם, אליעזר בן משה, רבי אליעזר הגדול, רבי אליעזר אביו של מורנו הבעל שם טוב. והם בסוד עלית המלכות-כנסת ישראל בארבע אותיות שם הוי' ב"ה מלמטה למעלה, ודוק.]

ה.

ראשית דרכו של אברהם אבינו היא "ויעבֹר אברם בארץ". האריז"ל מעמיק בדרושי "ויעבר"  (דרושי יג מדות הרחמים: "ויעבר הוי' על פניו ויקרא הוי' הוי' אל רחום וחנון וגו'") בסוד מלה זו, ונודע בדבריו כי "ויעבר" הוא סוד בירור רפח ניצוצין (סוד אברם לוט, ר"תאל, שהוא אברם מה; בפסוק "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" יש מה–לוט אותיות), סוד עב ריו(= חסד גבורה, וכן הוא היחס בין מספר השמות למספר האותיות בשם עב, כנודע) וסוד עיבור. סוד העיבור ב"ויעבֹר" מלמד כל מי שעולה לארץ ישראל צריך להיכנס לעיבור שני, כדי לעלות מגדלות ראשון (מצב של "ידיעת המציאות" ביחס לאלקות), אליה אפשר להגיע גם בחו"ל, לגדלות שני (מצב של "ראית המהות" ביחס לאלקות), אליה יש בארץ ישראל.

המלה "ויעבר" (בכתיב זה, אך בניקוד שונה) מופיעה בתורה ז פעמים – חמש פעמים "ויעבֹר" (לשון קל) בתורה ועוד פעמיים "ויעבֵר" (לשון הפעיל), סך הכל ז פעמים רפח (לפי חלוקת זהב, ז = ה ב). "ויעבֹר אברם בארץ וגו'" הוא ה"ויעבֹר" הראשון – הכל הולך אחר הפתיחה – ואילו "ויעבֹר הוי' על פניו ויקרא וגו'" הוא ה"ויעבֹר" האחרון – הכל הולך אחר החיתום. "ויעבר אברם בארץ" – "ויעבר הוי' על פניו ויקרא" = 1701 = 7 פעמים אברם = אהיה פעמים אנכי!

והנה מצינו בהמשך פרשתנו שאברם מכונה "אברם העברי", וכך דרשו חז"ל במדרש:

"'ויגד לאברם העברי'. רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן, רבי יהודה אומר כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד, ר' נחמיה אמר שהוא מבני בניו של עבר, ורבנן אמרי שהוא מעבר הנהר ושהוא משׂיח בלשון עברי".

יש כאן שלשה פירושים שהם ארבעה (שהרי רבנן מביאים שני טעמים לכינוי "העברי"):

רבנן סברי שהכינוי "העברי" הוא על שם שהוא מעבר הנהר (דעה זו מביא רש"י; תפילין-מוחין דרש"י הם מוחין דאמא כנודע) ועל שם שהוא משיח בלשון עברי. ידוע ש"רחובות הנהר" הוא כינוי לבינה עילאה, ה עילאה שבשם, ולכך יש לכוון את הטעם של "שהוא מעבר הנהר". הטעם של "משׂיח בלשון עברי" הוא בסוד עולם הדיבור, ספירת המלכות, ה תתאה שבשם. נמצא שדעת רבנן הוא בסוד "כאמה בתה" – "הא בהא תליא" (הקשר בין אמא-בינה לבת-מלכות, הא עילאה והא תתאה).

לפי דעתו של רבי נחמיה אברהם מכונה העברי על שם יחוסו לעבר. עבר הוא הדור ה-יד ליצירה ואברהם הוא הדור ה-יוד. התיחסות אברהם לעבר כ'אב' המשפחה היינו בסוד מוחין דאבא, כנגד ה-י של שם הוי' ב"ה (ראוי לציין, על פי חכמת החשבון, שהמשולש של יד – 105 – הוא חצי המשולש של יוד – 210. נמצא שהיחס בין אברהם לעבר הוא בסוד "שלם וחצי", ואכהמ"ל).אברהם במספר קטן = יד. ועוד, עבר אברהם = 520 = יוד פעמים הוי', "הוי' בחכמה", וד"ל.

הפירוש של רבי יהודה – "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" – הוא כנגד ה-ו של שם הוי', שבה ו קצוות, שלשה זוגות שלב קצוות העומדים זה נגד זה. ובעומק יותר, "ז"א בעתיקא אחיד ותליא", שרש ה-ו של שם הוי' הוא בכתר עליון, שהרי הוא סוד הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. אברהם עומד בכתר, במקום האמונה הטהורה בה' אחד יחיד ומיוחד, ואילו כל העולם כולו עומד במקום המים הרעים, מקום האמונות הטפלות, ודוק.

לפי זה, יש לפרש ש"ויעבר אברם בארץ" רומז לכחו של אברם העברי לקחת את כל הפירושים הנ"ל, שכנגד ארבע אותיות שם הוי' ב"ה, ולהמשיכם בארץ התחתונה ממש, במלכות כפי שהיא יורדת להחיות את העולמות התחתונים בי"ע, ועד שמזמין לבוא בקורות ביתו כל עובר ושב, להשיב כל עברין בתשובה שלמה, וד"ל.

ו.

אברהם אבינו עבר בארץ "…עד מקום שכם עד אלון מורה…". ופירש רש"י: "'עד מקום שכם' – להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם. 'אלון מורה' – הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה".

למה צריך להזכיר מקום אחד בשני שמות ("שכם" ו"אלון מורה")? אלא שכל שם קאי על ענין אחר. "מקום שכם" קאי על תחושת לבו של אברהם מה עתיד לקרות במקום הזה (היינו תחושת עצם אופי המקום, מקום מוכן לפורענות), המעוררת אותו להתפלל לה', עבודה שבלב (מקום משכן היחידה שבנפש, שממנה באה המסירות נפש [של שמעון ולוי]) באתערותא דלתתא, מלמטה למעלה. "אלון מורה" – "מורה" לשון הוראה-תורה – קאי על שבועת התורה בהר גרזים והר עיבל, וה' מראה זאת לאברהם בדרך מלמעלה למטה. נמצא ששני השמות הם בסוד לב ומח, נקבה וזכר, "נעשה [כמעשה שמעון ולוי, בלי ליטול עצה כו'] ונשמע". "מקום שכם" קאי על העמק בין ההרים, "ממעמקים קראתיך ה'", ו"אלון מורה" קאי על ההרים מכאן ומכאן.

מקום שכם = 546 = הוי' פעמים אהיה = יעקב יעקב יעקב כנ"ל. אלון מורה = 338 = הוי' פעמים אחד (אחד אהיה היינו "חתך זהב", ודוק) = 2 פעמים 13 בריבוע. ביחד הם עולים לד (טוב טוב) פעמים הוי' או אחד פעמים חיים.

והנה, פלא, שתי המלים הראשונות של שני הביטויים, מקום אלון = 273 = חצי מקום שכם = 3 פעמים 7 פעמים 13. ואילו שתי המלים האחרונות של שני הביטויים, שכם מורה = 611 = 13 פעמים 47 (אהבה פעמים בטול) = תורה! ושוב אנו רואים שההתחלה באתערותא דלתתא וההמשך באתערותא דלעילא (במקום-אלון, המקום עיקר, ואילו בשכם-מורה, המורה עיקר).

מהנ"ל מובן ש"מקום שכם" הוא מקום הבירור של "ארץ כנען" (בסוד "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ופירש"י "הכנעה" שבלב), ואילו "אלון מורה" רומז לסוד ארץ ישראל (ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה, וישראל אותיות לי ראש). ארץ כנען = 481 = 13 פעמים 37. ארץ ישראל = 832 = 13 פעמים 64 (37 פעמים 64 = 2368 = "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ"!).

והנה, מקום שכם ארץ כנען אלון מורה ארץ ישראל = 2197 = 13 בחזקת 3!

והנה, כל הפסוק, "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ" = 2368 = לב פעמים עד (על פי שניםעדים מפורשים ועוד ל עדים נסתרים)! הכל בסוד "בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים", הכל בבחינת "עד ועד בכלל" (כאשר זוכים לגילוי היחידה שבנפש).

ז.

עוד רמזים נאים בפסוק "ויעבֹר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ":

       א. עד מקום שכם = כתר, ששם השם הקדוש ככה (כמנין אותיות הפסוק), ראשי תבות כתר כל הכתרים, כידוע ממורנו הבעל שם טוב. משם כח המסירות נפש של שמעון ולוי להלחם בשכם.

       ב. עד מקום שכם ראשי תבות שמע (למפרע), סוד קבלת על מלכות שמים בקריאת שמע. שכם ראשי תבות שם כבוד מלכותו – "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". עד מקום שם כבוד מלכותו = ג פעמים חשמל, סוד ג הפעמים שמלה סודית זו מופיעה במרכבת יחזקאל, סוד חש-מל-מל (כנגד שלוש תקופות בחיי אברהם: עד ברית המילה, מברית המילה עד העקדה, מהעקדה, שעל ידה ניתן פתחון פה כביכול לה' יתברך להביע את בחירתו באברהם וזרעו אחריו).

       ג. שלוש התבות עד מקום שכם יוצרות סדרה ריבועית עולה: בסיס הסדרה הוא 62, עשירית 620 = עד מקום שכם (והיינו מפני שהתבה האמצעית היא מקום שעולה 186 = 3 פעמים 62, ודוק). ששת האברים הראשונים של הסדרה (מ"עד") = 3364 =חן בריבוע! שבעת האברים הראשונים = 5040 = !7 (עצרת של 7 – מכפלת כל המספרים מ-1 עד 7) = יד פעמים שכם (הערך הממוצע של כל אבר = שכם שכם = !6 [עצרת 6 – מכפלת כל המספרים מ-1 עד 6])!

       ד. יש בפסוק ג תבות עם מספר לא-זוגי של אותיות, וממילא עם אות באמצע התבה: ויעבר שכם והכנעני, בתוכן מסתתר עכןשמעל (עכן = מעל) בחרם (בעת כניסת יהושע ועם ישראל לארץ, בדומה לכניסת אברהם לארץ כאן; חרם = אברהם). ג התבות הן תבות מספר אוי! בפסוק. מסוף הפסוק הן במקום ג ז יב, סוד ג אמות, ז כפולות, יב פשוטות, ללמד שכאן מקדים אברהם רפואה למכה בסוד חכמת ספר יצירה שחיבר, שכחו לא רק לברוא גולם אלא אף להחזיר את חוטאי ישראל, עכן וכיוצא בו, בתשובה (כמו שנאמר בעכן – "חטא ישראל" ופירשו חז"ל: "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא"), וכפי שהיה בפועל על ידי יהושע.

       ה. יש בשכם עוד שני מקומות "אלון" (המוזכרים בספר שופטים פרק ט במעשה דאבימלך בן גדעון): אלון מצב אלון מעוננים = 572 = 22 פעמים הוי' ב"ה. ביחד עם אלון מורה (13 פעמים הוי') = 910 (חצי 1820) = 5 פעמים יעקב, וביחד עם מקום שכם (3 פעמים יעקב) = 1456 = 8 פעמים יעקב. אלון מורה אלון מצב אלון מעוננים הם בסוד ג אמות אמ"ש של ספר יצירה שחיבר אברהם אבינו. אלון מורה הוא כנגד יסוד האויר, ה-א של אמ"ש; אלון מצב הוא כנגד יסוד המים, ה-מ של אמ"ש; אלון מעוננים הוא כנגד יסוד האש, ה-ש של אמ"ש (אמ"ש היינו כח"ב), וד"ל.

       ו. עוד בענין "ויעבֹר אברם בארץ". "ויעבֹר" הוא לשון "עובר לעשיתן", דקאי על אמירת ברכה לפני כל הנאה או קיום מצוה. והנה זה עתה מסר ה' את כח הברכה לאברהם ואמר לו "והיה ברכה". וזהו שעבר בארץ (לברר רפח), שברך לפני כל הנאה ארצית ולפני כל מצוה מעשית (ואף על פי שמצות לאו להנאה ניתנו, היינו לאחר מתן תורה, שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, מה שאין כן לפני מתן תורה, וכן לעתיד לבוא, שאזי גדול מי שאינו מצווה ועושה, וודאי וודאי שיש לו הנאה גדולה ושמחה רבה מהמצות שניתנו בארץ דווקא). וכן, כידוע ממורנו הבעל שם טוב בפירוש "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל", בכל מפגש של אברהם אבינו עם מאן דהו סיבב שיברכו את ה' – ברוך השם!