דברים עמוקים ורמזים מתוקים מתוך 'דבר תורה יומי' שכתב הרב עצמו.
א.
פרשתנו פותחת: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'".
ופירש רש"י: "'וידבר אלהים אל משה'. דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'. 'ויאמר אליו אני ה". נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני. ולא לחנם שלחתיך כי אם לקיים דברי שדברתי לאבות הראשונים. ובלשון הזה מצינו שהוא נדרש בכמה מקומות, 'אני ה", נאמן ליפרע כשהוא אומר אצל עונש, כגון 'וחללת את שם אלהיך אני ה", וכשהוא אומר אצל קיום מצות, כגון 'ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה", נאמן ליתן שכר".
שלוש פעמים כתוב בתורה (ובתנ"ך כולו) "וידבר אלהים" – 'דבור' לשון קשה ו'אלהים' מדת הדין (ראה גור אריה על רש"י כאן). הפעם הראשונה היא אצל נח בתום המבול: "וידבר אלהים אל נח לאמר. צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך". הפעם השניה היא כאן: "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'". הפעם השלישית היא בפסוק הכותרת של עשרת הדברות: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. אנכי הוי' אלהיך וגו'".
אצל נח אין רש"י מפרש איזה 'דין' יש בדבור זה – אדרבה, הדבור נאמר בתום המבול כנ"ל ובא להתיר לנח ומשפחתו לצאת מן התבה, מ'בית האסורים' שלהם למשך שנה תמימה, ולשוב לחיים פוריים עלי ארץ, כדרך כל הארץ "אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" – "איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה" (רש"י).
אצל עשרת הדברות יש התיחסות של רש"י לשם אלקים בפסוק הכותרת – "וידבר אלהים וגו'": "'וידבר אלהים'. אין אלהים אלא דיין וכן הוא אומר 'אלהים לא תקלל' ותרגומו 'דיינא', לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורעניות, יכול אף עשרת הדברות כן, ת"ל 'וידבר אלהים' דיין ליפרע".
לגבי שם אלקים שבעשרת הדברות מבואר בחסידות שהוא סוד הלשון השגור בחז"ל שהתורה ניתנה לישראל מפי הגבורה, היינו הגבורה האלקית להמשיך ולהלביש בלי גבול בגבול דאותיות התורה, ועל דרך פירוש חז"ל למלה הראשונה של עשרת הדברות: "'אנכי' –אנא נפשי כתבית יהבית". ה' נותן את עצמו ממש, הבלי גבול האמיתי, במתן תורה, באותיות מוגבלות, לישראל – ראשי תבות יש ששים רבוא אותיות לתורה.
וצריך להבין מהו ענין ג פעמים "וידבר אלהים" הנ"ל.
ב.
והענין הוא, דהנה מבואר בכתבי האריז"ל שיש שלוש בחינות אלקים – במלכות בגבורה ובבינה. שם אלקים שבמלכות הוא סוד אלהים בגימטריא הטבע. הרי המלכות היא שרש הטבע, היא היורדת להוות, להחיות ולקיים את הטבע של העולמות התחתונים בי"ע. על נחנאמר "את האלהים התהלך נח". הוא זרם עם הטבע האלקי, ובכך זכה לחן, מתנת המלכות כנודע. נח הוא הדור העשירי לאנושות, כנגד ספירת המלכות. "וידבר אלהים אל נח לאמר" היינו החזרתו לחיי הטבע, תמידין כסדרן ("עֹד כל ימי הארץ זרע וקציר וקֹר וחֹם וקיץ וחֹרף ויום ולילה לא ישבֹתו"). אין כאן מקום לפרש אלקים זה מלשון דין, דהיינו דינא קשיא (בחינת גבורה), אלא אלקים שבבחינת דינא רפיא, שמהול ברחמים ("ורחמיו על כל מעשיו", כדלקמן).
ועוד, על הפסוק "ויזכר אלהים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתבה ויעבר אלהים רוח על הארץ וישכו המים" כבר פירש רש"י: "'ויזכר אלהים'. זה השם מדת הדין הוא ונהפכה למדת רחמים ע"י תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין שנאמר 'וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה', והוא שם מדת רחמים… 'ויעבר אלהים רוח'. רוח תנחומין והנחה עברה לפניו". נמצא שתפלת נח כבר פעלה להפוך את מדת הדין, אלקים, למדת הרחמים. [ארבע פעמים נאמר "ויזכר אלהים" בתורה, אצל נח, אצל אברהם (בהצלת לוט), אצל רחל ("ויפתח את רחמה"), ואצל בני ישראל בפרשת שמות ("ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה. וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב"), ודוק]. דווקא האלקים של המלכות, הטבע, הוא בסוד אלהים = כלי הוי' (כלי המכיל אך גם מעלים, דהיינו ענין פעולת מדת הרחמים בדרך הטבע), ודרכו ה' יתברך מרחם על בריותיו, בטבע, כמו שנאמר: "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (והיינו שפע הטוב המגיע לכל מעשיו ממש דרך חיצוניות המלכות, ועוד נאמר "טוב הוי' לקוו לנפש תדרשנו" על שפע הטוב המגיע לקווי ה' דווקא דרך פנימיות המלכות, כמבואר בדא"ח. ב פעמים טוב הוי' = אלהים, וד"ל).
דווקא במלכות הטבע (לשון טבעת עגולה, המסתובבת תמיד) מתהפך לפי צדקת (תפלת – "ואני תפלה" במלכות) הצדיקים או רשעת הרשעים, בסוד הטיקלא (שרש קליפת נוגה שבמלכות דקדושה, סוד דינא דמלכותא דינא, פעם לטוב ופעם למוטב, הכל לפי מעשה התחתונים, וד"ל) שבזהר הקדוש:
רבי אלעזר אמר: "והוא מסבות מתהפך", הקב"ה מסבב סבובין ואייתי עובדין בעלמא לאתקיימא, ולבתר דחשיבו בני נשא דיתקיימון אינון עובדין, קב"ה מהפך לון לאינון עובדין מכמה דהוו בקדמיתא. "בתחבולותיו", "בתחבולתו" כתיב, כהאי אומנא דעביד מאנין דחרסא, בעוד דההיא טיקלא אסתחרת קמיה, חשיב למעבד כגוונא דא עביד, חשיב למעבד כגוונא אחרא עביד, מהפך מאנא דא למאנא דא, בגין דההוא טיקלא אסתחרת קמיה. כך קב"ה מהפך עובדוי דאיהו עביד, "בתחבולתו" חסר יו"ד, ומאן איהו? דא בי דינא דלתתא דאיהו טקלא דאסתחרת קמיה, ועל דא מהפך מאנין ממאנא דא למאנא אחרא, וכל דא כפי פעלם דבני נשא, אי מטיבין בני נשא עובדיהון, ההוא טקלא דסחרא, אסחרת לון לימינא, וכדין אתעבידו עובדין בעלמא לאוטבא לון כדקא יאות, וטיקלא אסחרת תדיר ולא שכיך בההוא סטרא דימינא, ועלמא מתגלגלא ביה, אתו בני נשא לאבאשא, קב"ה אסחר ליה בסטרא דשמאלא, ומהפך מסבות ומאנין דהוו בקדמיתא לההוא סטר שמאלא, וכדין טקלא אסחרת ואתעבידו עובדין בעלמא לאבאשא לון לבני נשא, וטקלא אסחר לההוא סטרא, עד דבני נשא תייבין לאוטבא עובדיהון, וטקלא קיימא בעובדין דבני נשא, ועל דא בתחבולתו לפעלם, ולא קיימא תדיר. תא חזי, קב"ה גרם סבובין ועובדין בעלמא, בגין למעבד כלא כדקא יאות, וכלא נפקא מעקרא ושרשא דלעילא.
ג.
ה"אלהים" של "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" הוא שם אלקים של ספירת הגבורה, אלקים של דינא קשיא כלפי משה רבינו – "דבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'". אלהים זה עם הכולל עולה "אני הוי'". אין כאן רק אלהיםבגימטריא כלי הוי' (סוד אלקים דמלכות, דינא רפיא, זרימה עם הטבע כנ"ל), בו הכלי מעלים במדת מה על אור הוי' המתלבש בו, עד שכללות הגילוי נקרא על שם אלקים, הכלי, ולא על שם הוי', האור (כמו שנאמר "וידבר אלהים אל נח לאמר" ושם הוי', שם הרחמים אינו מופיע כאן). ואילו ב"וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'" הגילוי הוא "אני הוי'" – הכלי, אלקים, מתבטל ונכלל לגמרי בגילוי אור הוי'.
החידוש הוא שדווקא בספירת הגבורה – דינא קשיא – הדין, אלקים, מתהפך לרחמים, הוי', לגמרי, כיתרון האור מן החשך, וכאימרה הידועה "נאך א שריפה ווערט מען רייך" (לאחר שריפה [דין, אלקים] – מתעשרים [רחמים, הוי']). מה שאין כן ביחס לדינא רפיא, ההתהפכות מדין לרחמים הוא סך הכל בסוד הטיקלא שבזהר הקדוש, כמבואר לעיל.
והענין יובן על פי הסיפור המפורסם שפעם הביאו את הסידור עם דא"ח של אדמו"ר הזקן (שזה מקרוב יצא מבית הדפוס) לבית מדרש אחד שבו נמצאו שני אברכים עילויים ידועים, שישבו ולמדו בחברותא. כאשר הבחינו בסידור של ה'כת' לקח האחד את הסידור והשליכו ארצה וירק עליו בבוז. התכופף השני והרימו מן הארץ והניחו על הספסל באמרו שבכל זאת יש כאן שמות קדושים. כאשר הגיעו הדברים לאזני החוזה מלובלין אמר שזה שהשליך את הסידור ארצה וירק עליו הוא יהיה רבי גדול של חסידים, ואילו זה שהרימו יישאר מתנגד עד סוף ימיו!
גם כאן, משה רבינו פונה כלפי שמיא בדין קשה – הוא דן את ה' כביכול והשגחתו לכף חוב באמרו "למה הרעותה וגו'", דבר המעורר כלפיו דין קשה – "וידבר אלהים אל משה". הרי כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא "מדה כנגד מדה". אבל דווקא בגלל הכח הרב, העוצמה, של דינא קשיא (משני הכיוונים), בבת אחת מתהפך הכל, ובגלוי, לרחמים. למה הדבר דומה, לשני בני זוג, איש ואשה אוהבים מעודם, שנקלעו למריבה קשה, והנה, בבת אחת, כח הריב ואש של כעס (מדומה, כפי שנראה לחדי הראות; נמצא שדינא קשיא, בחינת יצחק, הוא יותר 'משחק' מאשר דינא רפיא, וד"ל) הופך לשלהבת-יה של אהבה כרשפי אש עזה ממות. מקנאה נעשה פיוס (לאותיות יוסף), חושבנא דדין כחושבנא דדין.
ד.
ה"אלהים" של ספירת הבינה מכונה "אלהים חיים [ומלך עולם]". "אלהים חיים" = "הוי'אלהינו הוי'", סוד היחוד של קריאת שמע (שבפסוק הראשון שלה – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" – נרמזו שני הדברות הראשונים של עשרת הדברות: "הוי' אלהינו" – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"; "הוי' אחד" – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כמבואר בתלמוד ירושלמי). ביחוד זה השם אלקים – "אלהינו" – מוקף בשני שמות הוי' ב"ה, בסוד "אני ראשון [הוי'] ואני אחרון [הוי'] ומבלעדי [באמצעיתא] אין אלהים [אחרים, אלא "אלהינו", אחד יחיד ומיוחד בלבד]", כידוע מבעל הרוקח.
זהו ה"אלהים" של "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר", פסוק הכותרת של עשרת הדברות. בכח אלקים זה להמתיק את כל הגבורות בשרשן העליון – לא רק שכלי האלקים מתבטל ונכלל באור הוי', אלא ש"הוי' הוא האלהים" ממש – "אין עוד מלבדו".
על אלקים (גבורה) זה נאמר "אני בינה לי גבורה", ופירש האריז"ל שהגבורה דכאן היינו הגבורה דאריך אנפין שמתלבש בפנימיות פרצוף אמא (בינה). "כל מקום שנאמר 'לי' אינו זז לעולם, לא בעולם הזה [מלכות] ולא לעולם הבא [בינה]". על אריך אנפין, כתר עליון, נאמר "לית שמאלא בהאי עתיקא [בלשון הזהר 'עתיקא' כולל את שני פרצופי הכתר, עתיק יומין ואריך אנפין, כנודע] כולא ימינא". הגבורה כאן היא התגברות החסדים, ובסוד מעלת הזהב על הכסף, כמבואר בתניא פרק נ (שער ה-נ של התניא קדישא כנודע). זאת אומרת, ש"אלהים" זה הוא יותר 'הוי", יותר עצמי, משם הוי' סתם. והוא ענין מה שעשרת הדברות (וכידוע הרמז של רבי אברהם אבולעפיא: עשרת הדברים = כתר תורה = עשרים וששה[מספר שם העצם, הוי' ב"ה]) – הגילוי של "אנכי מי שאנכי" (= נושא הפכים) – נאמרו בדבור אחד מפי הגבורה, מפי עצמותו יתברך ממש.
כאן מתגלה שאותו מתנגד שבסיפור הנ"ל באמת (מנקודת המבט של עולם האמת – בינה) אף הוא חסיד (מה שאין כן בשם אלקים של ספירת הגבורה, שם רק ה'מתנגד' החריף, זה שהוא בבחינת דינא קשיא, הופך לחסיד, ואף לרבי, לגמרי, ואילו חברו נשאר, במציאות, מתנגד. שם יש סוד ההבדלה, אבל לא ההמתקה באמת). כאן, "ועמך כֻלם צדיקים לעולם יירשו ארץ [העליונה – בינה, עולם הבא]".
אלהים זה הוא בסוד אלה–ים, 'אלה' לשון רבים, ומיעוט רבים שנים – שתי בחינות שלאלה. והוא סוד לו (אלה) צדיקים נסתרים ו-לו צדיקים נגלים ("ועמך כֻלם צדיקים", או בנסתר או בנגלה [או בשניהם], וד"ל) – "אני אמרתי אלהים אתם", וד"ל. והרמז: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר" = 1332, שהוא מספר ה'יהלום' של 36 (אלה), כלומר סכום כל המספרים מ-1 ל-36 ושוב מ-36 ל-1 (המשולש של 36 על גבי המשולש של 36. בצדיקים הנסתרים ה"חד בדרא" הוא הנקודה העליונה של המשולש העליון, ואילו בצדיקים הנגלים ה"חד בדרא" הוא הנקודה התחתונה של המשולש התחתון, וד"ל).
ה.
ראינו לעיל שעיקר ה'משחק' – בחינת יצחק, "צחֹק עשה לי [= תריג] אלהים, כל השֹמע יצחק לי" = ד פעמים שמחה (של תריג מצות תורתנו הקדושה) – הוא בשם אלקים שכנגד ספירת הגבורה, בחינת "דינא קשיא" (סוד יום הראשון של ראש השנה, עליו נאמר "חדות הוי' היא מעוזכם", וד"ל), עיקר מיקומו של שם אלקים (ועיקר מיקומו של יצחק אבינו שהיה מרכבה לספירת הגבורה כנודע). וזהו סוד שם אלקים שמופיע בתחילת פרשתנו: "וידבר אלהים אל משה וגו'".
וזהו ששם פרשתנו (הכולל את כל תוכן הפרשה, מתחילתה עד סופה, כנודע) הוא וארא =יצחק – "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב וגו'", כל שלשת האבות כפי שהם כלולים ויוצאים משרש יצחק אבינו, סוד מדת הגבורה, הנחוצה במיוחד כדי להנחית על מצרים עשר מכות ולהוציא את בני ישראל מארץ מצרים (שעל פי טבע שום עבד לא יכול לברוח משם). והוא על דרך לעתיד לבוא שנאמר ליצחק אבינו דווקא "כי אתה אבינו", שבלעדי כחו של יצחק להגן ולהציל את עם ישראל אין כח באבות האחרים (אברהם ויעקב) לעמוד בפני תוקף הקטרוג (בחינת פרעה, וד"ל), כמבואר בחז"ל.
והנה, רש"י (בשם חז"ל) פירש שה' דבר עם משה קשות – עשה עמו משפט – על התרסתו כלפי שמיא "למה הרעותה וגו'", כנ"ל. אך על דרך הפשט, ה' (האוהב באהבה בלי גבול את משה, כמשל הרעים האהובים שנקלעו למריבה, כנ"ל) כבר מיצה את ביטוי רוגזו בהשיבו למשה (בפסוק האחרון של פרשת שמות) דברי תוקף וגבורה (המופנים לא כלפי משה, בגלוי, אלא כלפי פרעה): "ויאמר הוי' אל משה עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם מארצו וביד חזקה יגרשם מארצו".
ידוע שביציאת מצרים מופיעות ג ידות אלוקיות: יד הגדולה (יד ימין), יד החזקה (יד שמאל) ויד רמה (יד אמצעית, הגוף העולה לראש כו'), כנגד שלוש המדות העיקריות של הלב, חסד, גבורה ותפארת (שכנגד שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב). בפסוק זה חוזר פעמיים ("על פי שני עדים… יקום דבר") "יד החזקה", מדת הגבורה – דינא קשיא, מדת יצחק (נוטריקוןיש צדיק חזק) – וארא (הפרשה ה-יד בתורה, וכן בפסוק "וארא אל אברהם אל יצחק ואת יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" יש יד תבות).
לפי זה, "וידבר אלהים וגו'" אינו התעוררות מדת הדין נגד משה (ולכל היותר יש כאן "רשימו" בלבד של תגובה ל"למה הרעותה") אלא, אדרבה, עיקר הוראת "וידבר [לשון הנהגה] אלהים [תוקף וגבורה]" הוא המשכת תוקף ועז למשה לעשות משפט – דינא קשיא – עם פרעה מלך מצרים! וכידוע בפירוש מה שנאמר בהמשך פרשתנו: "הוא אהרן ומשה אשר אמר הוי' להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאתם. הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן" – בתוקף הדבור אל פרעה (על מנת להוציא את בני ישראל ממצרים) קודם משה לאהרן, ואילו בהוצאת בני ישראל בפועל קודם אהרן למשה (הגם שבכל פעולה ישנה התכללות של שניהם, ללמד שהם שוים. במדות הלב, משה ואהרן הם כנגד שתי הספירות נצח והוד, "תרין פלגי גופא", שבשתיהן שם אחד קדוש, צבאות: "ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה" – 80 ו-83 = 163 = נצח הוד).
ו. לפי זה, "וידבר אלהים [מדת הדין] אל משה [= אל שדי, מקור גילוי האלוקות לאבות, כמו שכתוב בפסוק הבא] ויאמר אליו אני הוי' [מדת הרחמים, 'ושמי הוי' לא נודעתי להם', שהרי הבטחתי ולא קיימתי]" הוא בסוד "נגוף ורפוא" – "נגוף למצרים [בעשר מכות, כששבע המכות הראשונות מופיעות בפרשתנו] ורפוא לישראל". ואלו דברי בעל דגל מחנה אפרים:
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'". צריך להבין בזה בשינוי הלשון שפתח "וידבר אלקים" וסיים "ויאמר", ויש לומר בזה אשר חנני ה' ברחמיו וברוב חסדיו, כי ידוע שכל המכות שהיו למצרים היה "נגוף ורפוא", נגוף למצרים ורפוא לישראל, ולכך היה המופת הראשון שאמר לו הקב"ה "כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת", כי כן דרך כל הרשעים שואלים אות או מופת, ואמר "השלך את המטה ויהי לתנין", כמו שאמר הרב הקדוש מו"ה יעקב יוסף הכהן ז"ל על הגמרא "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם", כי הנחש היה לו שני בחינות, כי הנחש ממית, וכתיב "אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי", וכן תלמיד חכם שדבוק בתורה, צריך להיות נוקם, היינו בחינת גבורה, ונוטר, היינו בחינת נטירה ושמירה, שהיא בחינת החסד, כי התלמיד חכם דבוק בתורה, ובתורה יש גם כן שני בחינות אלו "זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו'", וכן תלמיד חכם צריך שיהיה לו שני בחינות אלו, בחינת גבורה ובחינת חסד. והנה משה היה עניו מאוד והיה מתגבר בו בחינת חסד מאוד, ולכך היה המופת הראשון שהראה לפרעה שנהפך המטה לתנין והראה לפרעה שיש לו שני בחינות אלו ויהיה "נגוף ורפוא", לישראל רפוא ולמצרים נגוף בשני הבחינות אלו, והוא שאמר "וידבר אלקים אל משה" היינו שדיבר שיהיה לו בחינת אלקים ולכך נאמר "וידבר" לשון קשה, "ויאמר אליו" אמירה היא רכה, והיינו שיהיה לו גם בחינת חסד כדי "נגוף ורפוא", נגוף למצרים ורפוא לישראל, והבן.
והנה, לשון הפסוק הוא: "ונגף הוי' את מצרים נגף ורפוא ושבו עד הוי' ונעתר להם ורפאם", שעל פי פשט קאי הכל על מצרים, שלעתיד לבוא, בביאת המשיח, יעשו תשובה ויתרפאו. ומכאן למדו חז"ל בגמרא שאצל אומות העולם הקדוש ברוך הוא מקדים מכה לרפואה, מה שאין כן אצל ישראל, ה' מקדים רפואה למכה. ואילו בזהר ובספרי הקבלה והחסידות מובא תמיד "'נגוף ורפוא' – נגוף למצרים ורפוא לישראל".
אלא הענין הוא (כמבואר בספה"ק) שמה שנאמר "נגוף למצרים ורפוא לישראל" היינו שבאותו רגע ממש ש"נגוף למצרים", מנגף מצרים גופא מתרפא ישראל – "ורפוא לישראל" (נגף הוא לשון גוף, ואילו ישראל הוא בחינת נשמה, וד"ל). והוא סוד ה"הבדלה" האמיתית, שבכריתת הערלה (קליפת מצרים, והפריעה, פרעה) מתגלה, ממילא, העטרה (קדושת ישראל). ורק אחר כך, אם חוזרים בתשובה, מתרפא מצרים עצמו, סוד ההמתקה דלעתיד לבוא – "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם [ר"ת שם כבודמלכותו] אחד".
ואלו דברי הרבי ר' בונם מפשיסחא:
"אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים". כי בכל מכות מצרים היה בבחינת "נגוף ורפוא", נגוף למצרים ורפוא לישראל, במכה זו עצמה. וכאן בקריעת ים סוף, במה ש"סוס ורכבו רמה בים", נסתלק הגיאות מישראל ונתרפאו. כי סוס מורה על הגאוה, כי ג' גאים הם וכו', והמדות רעות הם מבחינת פרעה. ולזה, כאשר "סוס ורכבו רמה בים" היה רפואה לישראל מגאוה. והנה אי אפשר לשורר להקב"ה אם לא שנסתלק הגאוה מאדם ומכיר שכל הגאות הוא לה' ברוך הוא. ולזה אמר "אשירה לה' כי גאה גאה", שלכך יכולין לשורר להקב"ה כי מכירים שכל הגאות להקב"ה, וזה על ידי ש"סוס ורכבו רמה בים" ונתרפאו ממדת הגאוה כנ"ל.
כל זה הוא שלב ההבדלה כנ"ל (שבאה על רקע עבודת ההכנעה, סוד ה"חש" של חש-מל-מל, שהוא ענין הכנעת הישות והגאוה, באתכפיא פנימית פעם אחר פעם, עד שמתחולל הנס "כי גאה גאה" – קליפת הגאוה נכרתה מישראל תוך כדי הכאת גאות מצרים, וד"ל), אלא שהשירה להקדוש ברוך הוא סוד המעבר מהבדלה להמתקה, וכמו שיתבאר.
ז.
השרש "מתק", לשון המתקה, מופיע אך ורק פעם אחת בכל חמשה חומשי תורה. לאחר קריעת ים סוף (חותם מכות מצרים, שתחילתן בפרשתנו) מסופר (בפרשיה שלמה בפני עצמה):
ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתֹת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילֹנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל הוי' ויורהו הוי' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שׁם שׂם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול הוי' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רֹפאך.
יש בפרשיה זו פד תבות, סוד תיקון הברית (והוא נקרא בימי השובבי"ם) ו-ד שמות הוי' ב"ה, כנגד ארבעת מילויי שם הוי' העיקריים עב סג מה בן, העולים רלב = ד פעמים חן. והרמז: מיקומי ד שמות הוי' בפרשיה – מב מד סג פג = רלב (עסמ"ב)! מספר זה, סוד שם המיוחד ב"ה במילויו, כבר רמוז בתחילת פרשתנו (כפי ששם המיוחד מתגלה למשה רבינו לצורך יציאת מצרים): "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" = י פעמים רלב! [תבת "לרב" בפרשת בראשית היא התבה ה-1820 בתורה, מנין שמות הוי' בכל התורה כולה, וד"ל. בשני הפסוקים הראשונים של פרשתנו – "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם" יש גם ד שמות קדושים (בהחשב "באל שדי" לשם אחד): אלהים הוי'באל שדי הוי' = 485, שהוא בדיוק שביעית של שני הפסוקים (3395)! ב-ד שמות אלו יש התבות, ממוצע כל תבה = 97, סוד מהיטבאל כנודע, יחוד מה ו-בן.]
תבת "וימתקו" (= 562, וד"ל) היא התבה ה-49 (ז בריבוע) מראש הפרשיה והתבה ה-36 (ובריבוע) מסוף הפרשיה.
האם הנאמר בסוף הפרשיה (סוף הקריאה של שירת הים בציבור) "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני הוי' רפאך" היינו בחינת "ורפוא לישראל" (הבדלה)? או שמא זוהי בחינה אחרת, נעלית עוד יותר (המתקה – המתקת ישראל האמיתית, הגדולה עד אין סוף מההמתקה של אומות העולם לעתיד לבוא כנ"ל, המתקה שבבחינת "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" כנודע, וד"ל)?
ואלו דברי הרבי ר' בונם מפשיסחא ואחריו בעל השפת אמת (המצטט את רב סבו):
"כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך:. הקושיה מפורסמת. ונבאר, כי כל המכות והעונשין באו בבחינת "נגוף ורפוא", נגוף לאומות העולם ולרשעים ורפוא לצדיקים. נמצא ששניהם צריכים להיות מצומצמים, צד הרע צריך צמצום שלא יתפשט מגדרו לזולתו ח"ו, וצד הטוב צריך גם כן צמצום מטעם זה. נמצא, צד הטוב אינו פועל כל כך לצדיקים מחמת הצמצום. אבל אם "הישר בעיניו תעשה" לא תצטרך לקבל הטוב מצד בחינת "נגוף ורפוא", אך אשפיע עליך טובות רפואות גמורים גם בהתפשטות החסד הגדול, וזהו "הישר בעיניו תעשה וכו'", "לא אשים עליך" שתתרפא בהן [בסוד 'כי גאה גאה' כנ"ל], "כי אני ה' רופאך", והבן.
כתיב "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה'". דהנה איתא מצה מיכלא דאסוותא, ומכל מקום נקרא לחם עוני, שהוא הרפואה שבאה ע"י יסורי הגלות ומלחמה עם הסט"א, בחי' "נגוף ורפוא", "נגוף למצרים ורפוא לישראל". וכן פירש בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. והנה כתיב אחר שנסעו מים סוף "ויאמר אם שמוע תשמע כו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך". וידוע הקושיא. אבל נראה הפירוש שיהיה רפואתם בכח התורה, "אני ה'", שהתורה שמותיו של הקב"ה, ולא נצטרך להיות הרפואה ע"י בחינת "נגוף ורפוא" כנ"ל. ומצאתי שגם בס' קול שמחה כתב שם כדברים האלה. וזו הבחינה התחילה בשעת השירה. זהו שכתוב "אז ישיר" אחר איבוד כל המצרים, דכתיב "ויושע כו' ביום ההוא כו' מיד מצרים". פירוש שיצאו מכל בחי' הראשונה שהיה ע"י "נגוף ורפוא" כנ"ל. ויתכן לרמוז בזה הפסוק על כל ימי המעשה ושבת. כי ששת ימי המעשה הוא בבחינת מלחמה, זהו שכתוב "תאכל מצות", "וביום השביעי" יום מנוחה ומתגלה בו הארת התורה והוא ג"כ יום השירה דכתיב "טוב להודות" וכתיב "ויום השביעי משבח ואומר כו'".
והיינו כנ"ל, ששירת הים הוא סוד ההכנה והמעבר מהבדלה להמתקה באמת (שלעתיד לבוא בא דווקא ביחד עם פירוש "נגוף ורפוא" כפשוטו, דקאי הכל על מצרים – "כי אז אהפֹך וגו'", כנ"ל) – "וימתקו המים [המרים מיסודם, היינו המים התחתונים, העולים עתה להכלל במים העליונים – 'אל תאמרו מים מים', בגילוי האלף–פלא של הגאולה האמיתית והשלמה]".
והכל נכלל בפסוק הראשון של פרשתנו – "וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני הוי'", שבנוסף לפירוש הקודם שהוא בסוד "נגוף למצרים ורפוא לישראל", עתה מתפרש "אני הוי'" כרומז לסיום כל הנסים של יציאת מצרים – "נעוץ סופן בתחילתן" – "כי אני הוי'רפאך" (ראשי תבות אריך, לשון ארוכה ורפואה – רפואה הנמשכת מכתר עליון, אריך אנפין, ור"ת אמן כן יהי רצון [כן יהי רצון = אמת – 'איהי אמת ואיהי אמונה [אמן]' כאשר 'אשת חיל עטרת בעלה", וד"ל] – התהוות רצון חדש מפנימיות כתר עליון).
