דברי תורה לפרשת בהעלותך – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

א.

 "וידבר הוי' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".

ופירש רש"י:

"בהעלותך". למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות. "בהעלותך". על שם שהלהב עולה כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ועוד דרשו רבותינו מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב. "אל מול פני המנורה". אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה. "יאירו שבעת הנרות". ששה שעל ששת הקנים, שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי, הפתילות שבהן, וכן שלשה המערביים, ראשי הפתילות למול האמצעי. ולמה? כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך.

יש לומר שעל ידי שחלשה דעתו של אהרן, והגיע לשפלות אמיתית (אהרן בהוד, עמק תחת), זכה להעלות את הנרות – נשמות ישראל (כפי שכלולות בו, בהיותו שושבינא דמטרוניתא) – עד שתהא שלהבת (גלגול הבל בשת, כפי שנתקן במשה אחיו, וד"ל) עולה מאליה. על ידי שמגיעים למדת אין זוכים לעבודה בדרך ממילא. כל מי שעדיין בבחינת יש (יש מי שאוהב כו') צריך לעבוד את ה' יתברך ביגיעה רבה, יגיעת בשר ויגיעת נפש, לבטל את היש. אך בהגיעו למדת אין נעשה בסוד "אני אמרתי אלהים אתם", אלהים אותיות מאליה. "אני אמרתי אלהים אתם" – אין בדילוג שוה (ב-יג אותיות, מספר השראה) למפרע, ודוק. האותיות שבין אותיות אין – יאמרת אלהים = שלהבת – "שלהבת עולה מאליה".

"חייך שלך גדולה משלהם" רומז לנרות חנוכה הנוהגים לעולם (ראה רמב"ן). רמז לדבר: ב"בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" – אפשר להוציא ד פעמים תבת "הנרות" [יש כאן כב אותיות "הנרות", ודוק], ובהיות "מיעוט רבים שנים" יש כאן שמונה נרות – שמונת הנרות של חג החנוכה (שלמעלה מהטבע, לנצח את חכמת יון, ודוק). פרשת בהעלותך היא הפרשה ה-לו בתורה, כנגד לו נרות חנוכה, דמעלין בקדש – סוד "בהעלתך את הנרות" (ראה בעל הטורים) – מ-א עד ח (המשולש של ח) = לו. "חייך שלך גדולה משלהם" = בית המקדש (המשולש של אם כנודע). ראשי התבות – ח ש ג מ = 351, המשולש של 26, שם הוי' ב"ה. האותיות שבאמצע התבות (בעלות מספר לא זוגי של אותיות) – ל ו ל = 66 = המשולש של 11 (וה של שם הוי') = היה הוה יהיה (יחד עם 351 = 417 = זית= שמן זך) "שלך גדולה משלהם" = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור".

"בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = 3796 = הוי' פעמים עולם(= "הוי' נסי", שם המזבח שעשה משה לאחר מלחמת עמלק = חכמה חכמה – "חכמות בחוץ תרונה", וד"ל; בדילוג תבות: בהעלתך הנרת מול המנורה שבעת = 2336 = 32 פעמיםחכמה, לב נתיבות פליאות חכמה, את אל פני יאירו הנרות = 1460 = 20 פעמים חכמה; חלוקה זו היא ל-י פעמים עולם ו-הוה פעמים עולם, או ל-יו פעמים עולם ו-הה פעמים עולם, ודוק). שבעת הנרות רומזים לשבעה כוכבי לכת (ראה בעל הטורים): שבתאי צדק מאדים חמה נגה כוכב לבנה = 1248 = כוכב פעמים הוי' ב"ה. וביחד עם 3796 הנ"ל עולה הכל צדקפעמים הוי' – צדק הוא כוכבו של אברהם אבינו ע"ה כנודע, ו"צדק מלכותא קדישא" (אברהם צדק = טוב פעמים הוי' ב"ה).

ב.

והנה, בעל אור החיים הקדוש פירש "אל מול פני המנורה" דקאי על נר המערבי:

"אל מול פני המנורה וגו'". טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו במסכת שבת וז"ל "'מחוץ לפרוכת העדות וגו", וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים" עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה, שהוא נר המערבי, להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כולם להראות נסו הנזכר.

ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהה, וכי לאורה הוא צריך וכו', מטעם כל ארבעים שנה וכו', ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לפי עניות דעתי אינו דקדוק, כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברים הבאים באמונה כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעש"ד.

ויש לנו לחקור זאת, מעתה, שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי, היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות.

ובדרך רמז ירמוז בשבעה נרות לאומות העולם שהם שבעים אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ורמז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל, שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן. ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתייחס לה בקר כתיב "אתא בקר וגו'", יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא "הולך ואור עד נכון היום". גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס לה שם פנים, כידוע למבינים.

הנה, מערב = יב צירופי הוי' ב"ה (שעל כן "שכינה במערב"). נר מערבי = כב פעמים הוי' =כו פעמים כב, סוד כוכב – "דרך כוכב מיעקב" ("דרך כוכב מ[יעקב]" = מערב, "דרך כוכב מיעקב" = חוה [ז ו-יב, סוד העיבור] פעמים הוי', וד"ל). רת"ס נר מערבי – אותיות עין ("עין בעין יראו בשוב הוי' ציון"; מערב = "עין יעקב") = ה פעמים הוי', ושאר האותיות הן עודטוב פעמים הוי'. ב"נר מערבי" יש ז אותיות המתחלקות ל-ב ו-ה (חלוקת הטבת נרות המנורה, סוד זהב – ז = הב). במילוי: נון ריש מם עין ריש בית יוד = 1768 = חיים (אהיה הוי' אהיה, כמבואר בכתבי האריז"ל) פעמים הוי' ב"ה. נר מערבי ו"בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = כד צירופי יעקב (קסח פעמים הוי' = אהיה פעמיםיצחק = כח פעמים יוסף). הכל בשביל העדות של הנר המערבי, מעלת ישראל בין העמים.

נרות המנורה רומזים לחכמות האמיתיות שיש בעולם ("בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = חכמה פעמים בן, הוי' הוי' כנ"ל). "פני המנורה" היינו חכמת ישראל המיוחדת, חכמת התורה בכלל (חכמת רצון השי"ת) וחכמת האלקות שבתורה (חכמת ידיעת בעל הרצון יתברך) בפרט. כל שאר החכמות באו להאיר, להוסיף אור, "אל מול פני המנורה". עיקר הארה זו הוא בלילה – "אל מול פני המנורה" ס"ת לילה – בזמן הזה, זמן הגלות. בבקר הגאולה כל שאר האורות יוכללו וישאבו אל תוך אור "פני המנורה" (שרשם האמיתי) ובכך יכלו מן המציאות הנפרדת שלהן מכל וכל.

[וכך כתוב בהעמק דבר:

"יאירו שבעת הנרות". משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות, שבלי ידיעה בכל החכמות אי אפשר לבא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקידוש החדש ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא רבי יהושע לכמה נחש מוליד כדאיתא בבכורות פ"א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש"כ בהקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז"ל אלו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו') והיינו שהזהיר הקב"ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע' מש"כ בס' שמות ל"ז י"ט.]

והנה, סוד "פני המנורה" הוא סוד האותיות הפנימיות הנסתרות – אותיות המילוי (סוד העיבור) – של תבת "המנורה": הא מם נון וו ריש הא = אור אור (אור ישר ואור חוזר, אורשל קיום התורה – "תורה אור" – מתוך יראה [ אותיות ראיה, תורה = יראת] ואור של אהבה, עבודת מתנה, כמבואר בתניא) = אור אין סוף. פנימיות מילוי המילוי: הא אלף מם מם נון וו נון וו וו ריש יוד שין הא אלף = אורות אורות (אורות = 613, תריג)! המנורה = ה'יהלום' של טוב (306 = אשה) – "וירא אלהים את האור כי טוב".

ארבע התבות "אל מול פני המנורה" יוצרות סדרה עולה בשלשה ממדים. שבעת האברים הראשונים שלה – 31 76 140 306 657 1276 2246 = 4732 = 7 פעמים 676 – 26 (הוי' ב"ה) בריבוע (הערך הממוצע של כל אחד משבעת אברי הסדרה)! הכל בסוד "נר הוי' נשמת אדם" ("שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון", 4732 = הוי' פעמים יעקב), וד"ל. שבעת האיברים הם בסוד "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (פסוק הכולל בעצמו ז תבות ו-ז במשולש אותיות, כמו "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"; ביחד, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" = 4914 =זך פעמים יעקב = אחד, 13, פעמים חשמל, המשולש של זך. יש לומר ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הוא בחינת חש – ד"בראשית נמי מאמר" הוא, אבל הוא מאמר סתום שלא נאמר בה "ויאמר" כידוע – ו"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" הוא בחינת מל, לשון גילוי אור כי טוב).

ג.

ובהעמק דבר:

"בהעלותך את הנרות". כתב הראב"ע שנסמכה פרשה זו להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה. והרמב"ן תפסו ממאמרם ז"ל בשבת והלא לא נדבר עם משה אלא ביום. אבל כבר ביארנו ריש פ' תצוה ובפ' אמור דהמנורה תכליתה לפלפולה ש"ת. וזה הלמוד היה בלילה כמבואר בש"ר פ' תשא שבלילה חזר משה בעצמו. והיינו תורה שבעל פה. עם סיוע מלאכי השרת. והיה משה בא לאהל מועד גם בלילה בשביל תורה שבעל פה. ומשום הכי בא הסמיכות של הנרות (ורש"י פי' בשם המדרש שבא הפרשה לכאן משום שחלשה דעת אהרן א"ל הקב"ה שלך גדולה משלהם כו'. וכבר נתעורר הרמב"ן מה זה ביחוד ולא קטרת וכל הקרבנות. והביא הוא ז"ל בשם מדרש שהנרות הוא לדורות אפילו בזמן שאין בית המקדש קיים ופירש שהיינו נרות חנוכה. ויש להתבונן מה זה ענין חנוכה לכאן, אבל כבר ביארנו כמה פעמים שהקרבנות במשכן לא באו לתכלית פרנסה כמו שהיה בבית עולמים. אלא בשביל יעוד למשה ומשום הכי משעה שנתנדו במעשה מרגלים ולא בא יעוד למשה פנים אל פנים כמו שכתבו התוספות ב"ב דקכ"א לא הקריבו הצבור קרבנות כדאיתא בחגיגה ד"ו. אבל המנורה באה ביחוד בשביל פלפולה של תורה וזה היה גם לדורות וגם נרות חנוכה מועיל לזה כדאיתא בשבת פרק ב', וע"ע מש"כ בהר"ד ס' שמות ל"ט).

"המנורה" = אשה כנ"ל, בחינת לילה, בחינת תורה שבעל פה – "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה". "פני המנורה" היינו פנימיות תורה שבעל פה – פלפולה של תורה. "מול" הוא לשון גילוי, סוד "מל" (השני, בחינת המתקה – "כי מתוק האור") של חש מל ("עתים ממללות" – בתורה שבעל פה), כמבואר בדא"ח.

הגיבורה של חנוכה היא יהודית (= כט, חצי חן, במשולש). המנורה (אשה) יהודית = חוהפעמים טל – חוה חוה במשולש. יהודית היא תיקון יעל כנודע בכתבי האריז"ל. יעל סוד "בהעלתך את הנרת" – "עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

במספר סדורי, "המנורה" = חנה (במספר הכרחי, מנורה = חן, ראה אור החיים הקדוש הנ"ל, שעיקרה נוי וחן יהודי), הרומז לחנה ושבעה בניה. יעל חנה יהודית ר"ת יחי ועוד 10 פעמים חן (= משיח צדקנו וכו').

פלפול הוא סוד פלאי פלאים, סוד הרואה פיל בחלום לילה. "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" בלילה דווקא. מורנו הבעל שם טוב היה מצוה להוסיף נרות בלילה, סגולה לגילוי תורה חדשה – "נשמת אדם תלמדנו" (תורה שבעל פה – "פה אשב כי אויתיה", "נפשי אויתיך בלילה", וד"ל). הפלפול ניתנה למשה בלילה (באהל מועד = יוסף, לאפשא לה, לאור נרות המנורה) והוא נהג בו עין יפה וגילה אותו לישראל ביום – סוד הגנב דקדושה שעיקר עבודתו בלילה, בהצנע לכת, וכל מה שמרויח בלילה מפזר ומחלק ביום (גנב משלים את משה ל-ת, תכלית ושלמות כל התורה כולה כידוע, כ בריבוע; משה גזלן = יהודית, דת יהודית [דת משה וישראל], וד"ל).

כדי לזכות לפלפול של אמת ("משה אמת ותורתו אמת" קאי על פלפולה של תורה דווקא, וקרח לא החזיק מדרך הפלפול של משה) צריך ליפול (כמו משה במחלוקת קרח – "וישמע משה ויפל על פניו") – "שבע [כנגד שבעת הנרות] יפול צדיק וקם" (הערך הממוצע של ארבע תבות "שבע יפול צדיק וקם" הוא רבי – ראש בני ישראל דווקא, וד"ל), סוד "המפיל חבלי שנה על עיני". הנפילה היא לתוך יד ה' – "כי יפול לא יוטל כי הוי' סומך ידו" – "סומך הוי' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים" (ואזי הוא לומד את ספר היד של הרמב"ם). "יד הוי'" =מ (= י פעמים ד, יד) – ארבעים יום למד משה תורה שבכתב, סוד יד ימין של הוי' (סוד "קץ הימין", לשון ימים), וארבעים לילה למד משה תורה שבעל פה, יד שמאל של הוי' – "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (ארבעים לילה הם סוד מ אותיות "בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"; יש כאן י תבות, יחס של א:ד, סוד יד). דווקא השמאל תומך בראש הנופל (על ידי "שמאל דוחה" כל ספק וחשכות השכל ["שבע יפול צדיק וקם" סופי תבות עמלק = ספק], ועל ידי שפלות משיג בהירות; שפל נוטריקון "שבע יפול" ["שבע יפול צדיק וקם" = שפל וקם וקם וקם), וד"ל.

והוא סוד "נפתלי [נפלתי] אילה שלחה הנתן אמרי שפר" – "נתן זמרות בלילה" (= קדוש קדוש קדוש). "אילה שלחה הנתן אמרי שפר" ראשי תבות אשה ("אילה שלחה הנתן")אשה ("שלחה הנתן אמרי") אשה ("הנתן אמרי שפר"), אשה = המנורה. נפתלי רץ כל הלילה להשיג נפת לי בלימוד התורה שבעל פה, כמבואר במ"א (ריצת נפתלי רומזת לצירוף השמות היהודי נפתלי הרץ, כשמו של בעל עמק המלך ועוד). "נפתלי אילה שלחה הנתן אמרי שפר" = זך פעמים פה – זך אתוון דתורה שבעל פה (הערך הממוצע של חמש תבות "אילה שלחה הנתן אמרי שפר" = משה, כאשר לומד תורה בלילה), וד"ל.

ד.

 ישנן כמה תופעות יחודיות בפרשת בהעלותך. אחת מהן היא שיש בפרשה פסוק אחד שבו חוזר הביטוי "בני ישראל" חמש פעמים: "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש". כמובן, אין עוד פסוק בתורה שבו מופיע הלשון "בני ישראל" כל כך הרבה פעמים.

המפרשים דרשו את משמעות תופעה זו בכמה אופנים:

רש"י (ב"פשוטו של מקרא"):

"ואתנה וגו'". ה' פעמים נאמר "בני ישראל" במקרא זה, להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין ה' חומשי תורה, וכך ראיתי בב"ר.

רבינו בחיי:

ותמצא בפסוק זה חמשה פעמים "ישראל" כי הזכירם כמה פעמים במקום אחד דרך חבה ומעלה וכבוד, כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דבור ודבור. ורז"ל משלו משל בזה לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו, אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתא ברי מבי ספרא מזכירו על כל דבור ודבור דרך חבה. וכן ענין המשכן שהוא נזכר בתורה חמשה פעמים, והכל דרך חבה וכבוד. וטעם חמשה בישראל ובמשכן, כנגד חמשה חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א, שנאמר "בהבראם", בה' בראם, כי לא היתה ראויה להנתן כי אם לישראל ואין ישראל מתקיימין אלא בשביל התורה, וידוע במשכן כי הוא וכליו דוגמא אל העוה"ז שנברא בה"א.

בעל הטורים:

"ואתנה את הלוים". ה' פעמים "בני ישראל" בפסוק כנגד כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים. וזהו "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה" – תבואת ה'.

מנחת שי:

"ואתנה את הלוים נתנים וגו'". בדין פסוק ה' פעמים "ישראל" ו"אהרן" ו"הלוים" כנגד ה' ישראל שעומדים בכל שבת בס"ת וכהן ולוי.

וראה גם באור החיים הקדוש.

והנה, ביום אחד של מעשה בראשית נאמר "אור" חמש פעמים, תופעה שגם נדרשה בחז"ל לרמוז לחמשה חומשי תורה – "תורה אור". "אור" הוא גם סוד "ישראל", כמו שנאמר "אור ישראל". ישראל = אור (מצד אבא) ועוד "קול דממה דקה" (מצד אמא), וד"ל.

בפסוק הנ"ל "ואתנה וגו'" יש ל תבות ו-קיח אותיות. בשלשת הפסוקים של יום אחד של מעשה בראשית שבהם מופיעים חמשת האורות יש לא תבות ו-קיז אותיות, בהפרשים של א א (סוד הכולל). מספר התבות והאותיות של שניהם שוה – נצח (ד פעמם הבל – יחידה), "נצח ישראל לא ישקר וגו'".

והנה, בנוסף לפסוק שבו מופיע הכי הרבה פעמים "ישראל", יש בהמשך פרשתנו הפסוק בתורה שבו מופיע הכי הרבה פעמים שם הוי' ב"ה – ארבע פעמים בפסוק אחד: "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה". מכאן שה' מחבב את ישראל בנו (בתורתו – "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד") יותר מאשר מחבב את שמו – את "ישראל" הוא מזכיר חמש פעמים בפסוק אחד ואילו את שמו "הוי'" הוא מזכיר ארבע פעמים בפסוק אחד (הכל בסוד "בהעלתך את הנרת" – העלאת "נר ישראל" ו"נר הוי'" עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ה מעלות לישראל כנגד ה שמות דנשמה נרנח"י ו-ד מעלות להוי' כנגד ד עולמות אבי"ע שבהם מתגלה הוי', וד"ל). ועוד, ה פעמים ישראל כנגד האותיות ישראל ו-ד פעמים הוי' כנגד ד אותיות הוי'.

ה פעמים ישראל ו-ד פעמים הוי' = 2809 = גן (סדרים דאורייתא; "משם רעה אבן ישראל", אב ובן – "בני בכרי ישראל") בריבוע!

ה ו-ד הוא בסוד המבואר בכתבי האריז"ל בענין מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים (מלחמה הרומזת למלחמות ה' שילחם מלך המשיח, כמבואר ברמב"ן) – ארבעת המלכים הם כנגד ארבע אותיות השרש של שם הוי' ב"ה דשם בן וחמשת המלכים הם כנגד חמש אותיות המילוי של שם בן (שם המלכות, ששם נלחמים המלכים אלו מול אלו): ארבע אותיות השרש = 26, וכן חמש אותיות המילוי = 26. בשרש העליון היינו סוד שני שמות הוי' ב"ה שלפני יג מדות הרחמים: "הוי' [פסיק טעמא, סוד הצמצום בין השרש למילוי – השרש בסוד מלכות דאין סוף שלפני הצמצום והמילוי בסוד הרשימו הממלא את החלל מקום פנוי שלאחר הצמצום, וד"ל] הוי' אל רחום וחנון וגו'".

ובעבודת ה': הפסוק שבו מופיע ישראל ("בני ישראל" רומז לשם בן כנ"ל) חמש פעמים – "ואתנה את הלוים נתנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבד את עבדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" – מתאר את העלאת ("בהעלתך") הלוים, הגבורות דקדושה מתוך בני ישראל לשרת את הכהנים, החסדים, ולכפר על ישראל ("תפארת ישראל"). היינו העבודה של "לאכללא שמאלא בימינא" (להכליל השמאל בימין = תריג, שלמות ותכלית כל התורה כולה, והכל בלהב[ראשי התבות של להכליל השמאל בימין] בסוד "שלהבת העולה מאליה"). ובכללות הוא ענין העבודה דתיקון המדות והמתקת הדינים בנפש האדם (לא לכעוס כלל ועיקר, סוד גילוח שערות הלוים, סערת הרוח של הלוים, רק לשיר בהתלהבות רבה על הקרבן, בהתקרבות כל הכחות והחושים לה' יתברך בתנועה של רצוא הכפופה לתנועת השוב של הכהנים – "לא תהו [רצוא] בראה לשבת [שוב] יצרה").

הפסוק "על פי הוי' יחנו ועל פי הוי' יסעו את משמרת הוי' שמרו על פי הוי' ביד משה" מתאר את גילוי ההשגחה הפרטית מאתו יתברך – "מהוי' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ [כאשר שומר את משמרת ה' על כל צעד וצעד, מתגבר והולך מצעד לצעד, וד"ל]" – ועבודת הבירורים בהליכתו במדבר העמים מקום נחש שרף ועקרב כו'.

נמצא שהפסוק הראשון מדבר מגילוי אור ה' בנפש ישראל ("כי מתוק האור" בהמתקת כל הדינים בנפש), ואילו הפסוק השני מדבר בגילוי אור ה' בעולם החיצוני ממש, הרומז לתכלית הכוונה של בריאת העולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו, להפוך את העולם הזה הגשמי והחומרי לדירה לו יתברך כאשר הולך היהודי תדיר "על פי הוי'" ("על פי הוי'" =גבורה = יראה = ו בחזקת ג, סוד מדת לוחות הברית ההולכים לפני בני ישראל במדבר, וד"ל).

ארבעת המלכים מנצחים את חמשת המלכים עד שבא אברהם אבינו – "אב המון גוים" ובן לקדוש ברוך הוא – ומנצח את ארבעת המלכים (על מנת להציל את לוט, העלאת שם מה). והוא סוד שם מה (אברהם – אבר מה) המתקן את שם בן (השרש והמילוי) כנודע. והוא סוד "נצחוני בני נצחוני" (ביטוי לחבת ישראל יותר מחבת שם הוי' ב"ה כנ"ל; והיינו מה שנוסף לאברם האות ה דווקא, סוד שרש ה המלכים, שרש ישראל, שבא לתבוע את עלבונם ולהלחם בעדם נגד ארבעת המלכים), וד"ל.