ברכת יצחק – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". מדוע יצחק אוהב את עשו? האם באמת הוא לא יודע מה עושה ה'תכשיט' הזה? מדוע הוא רוצה לברך דוקא אותו ולא את יעקב יושב-האהלים? ומדוע לאחר שיעקב 'גונב' את הברכות מסכים יצחק, "גם ברוך יהיה"?

נראה שאין מפרש ודרשן לאורך הדורות שלא עסק בשאלות אלו, וגם אנו נתבונן בהם מעט כדרכנו, בעקבות ביאורי החסידות. המפתח להבנת הפרשה נמצא בדמותו של יצחק אבינו ובעבודתו המיוחדת, וכדי להבין זאת נפנה להשוות בין יצחק לאברהם אבינו.

אברהם – להפיץ אורות

אברהם בא ומאיר את העולם, "אמר הקב"ה, עד מתי יהא העולם מתנהג באפילה? תבוא האורה! 'ויאמר אלהים יהי אור' – זה אברהם, זה שנאמר 'מי העיר ממזרח צדק וגו'" אל תקרא העיר אלא האיר"[1]. אברהם מסתובב ממקום למקום, בין אנשי העולם השקועים בהבל ובבערות, וקורא בשם ה', מלמד דעת אלוקים, אמונה ואהבה – שליחותו העיקרית היא להפיץ עוד ועוד.

ומה אומר אברהם על המציאות התחתונה עצמה? נראה שהיא לא כל-כך מעניינת אותו! העולם כפי-שהוא הינו רחוק מה', והתפקיד שלנו הוא להרבות אור, עוד ועוד אור אלוקי שידחה ממילא את החושך, שהרי "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך" וכל-שכן הרבה אור. כשאברהם פוגש אנשים אחרים, הוא נעשה שליח להקיף אותם ב'מבצעים' של תורה ומצוות ומעשים טובים. יש עולם גדול ורחב, אבל העניין שלנו הוא לפנות אל העולם הזה ולגלות לו את אמונת היחוד, את האיִן האלוקי.

אם נשאל את אברהם, להיכן כל זה מוביל? איך אתה רואה כיצד העבודה שלך מביאה לתיקון השלם ולביאת המשיח? הוא יאמר, איני יודע בדיוק איך ומתי הדבר יקרה, אבל אני כן יודע שצריך להמשיך בעבודה הזו, להעיר  ולהאיר את כולם, זה העיקר. הדבר מזכיר את דברי המשיח לבעל-שם-טוב (כפי שראה בחזיון ב"עליית נשמה"), שהוא יבוא כאשר "יפוצו מעינותיך חוצה [מעינות הבעש"ט, תורת החסידות]" – העיקר הפצות!

יצחק – לחפור בארות

עבודתו של יצחק שונה לגמרי, כל כך שונה עד שממש מפתיע שיצחק הוא בנו של אברהם, כמו שפותחת הפרשה "ואלה תולדת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" – כאילו להדגיש שלמרות השוני המופלג ביניהם אכן, למרבית הפלא, אברהם הוליד את יצחק.

יצחק לא מסתובב לעשות מבצעים ולהאיר את העולם, ונראה שזה לא ממש מעניין אותו! יצחק חופר בארות – הוא מסתכל על המציאות התחתונה עצמה, על העולם ואנשיו כפי שהם, גם בשיא הגשמיות העבה והגסה, ורוצה לחשוף את מציאות ה' בכל מקום. לא להאיר על המציאות מלמעלה, כי גם האור הגדול ביותר עדיין מאיר על המציאות מבחוץ ואינו חודר לפנימיותה. יצחק חי את האמת העליונה האומרת ש"אין עוד מלבדו" ממש, "הכל הוא ה'", ואם העולם נדמה למציאות נפרדת, משהו אחר מאשר מציאות ה' יתברך – זהו השקר של העולם הזה, "עלמא דשקרא", שקר שצריך להפריך אותו על ידי גילוי האמת. יצחק חופר וקודח, מעמיק ומעמיק, כדי לגלות שהקרקע הנראית על-פניה יבשה וחרבה, רחוקה מאלוקות, מסתירה באמת בתוכה-פנימה באר מים חיים, מסתירה את ה' עצמו.

לכן יצחק אוהב את עשו. הוא יודע שעשו אינו צדיק גדול, אבל עשו הוא איש שדה, אדמוני וגועש, מאד חי ונושם את המציאות הגסה התחתונה – וזה מה שיצחק אוהב בו. יצחק לא רוצה מלאכים בשמים (הוא מכיר אותם משעת העקדה), מה שמעניין אותו הוא לתפוס 'חתיכת מציאות' ולהתעסק איתה, לא להאיר אותה בעדינות אלא להצליח לגלות שהמציאות הזו גופא, "היש הנברא", משקפת את מציאות ה', "היֵש האמיתי". לכן יצחק רוצה לברך את עשו, כי הוא מאמין שבכח הברכות האלה עשו יכול ממש להתהפך, ודוקא הגסות שלו תחשוף את האלוקות המחיה את הכל.

ואם נשאל את יצחק, איך מה שאתה עושה מוביל לתכלית? הוא יענה, אני עוסק בתכלית עצמה! אני רוצה שכל העולם כולו, עד לגשמיות הכי עבה וגסה, יסיר את המסך המסתיר שבו, ובכל דבר נראה את ה'! אם אברהם מאיר את המציאות, מוסיף והולך בנרות ואורות, הרי יצחק מחפש את המפסק הראשי שהופך בבת אחת את הלילה ליום (בדומה למה שמספר רבי נחמן על היום הצוחק מן הלילה, צחוקו של יצחק).

יעקב – בירורים ארוכים

כדי להבין יותר, נמשיך ונשווה בין יצחק ליעקב. יעקב הוא סיפור אחר, לא העתק של אברהם ולא העתק של יצחק. יעקב לא בא להאיר על המציאות מלמעלה, כמו אברהם. הוא גם לא חופר ומעמיק עד שיתגלה שהכל אלוקות. יעקב מברר בירורים. מצד אחד הוא דומה בזה ליצחק, שניהם עוסקים במציאות עצמה ולא מסתפקים בלהאיר אותה מבחוץ – אבל העניין של יעקב הוא למצוא וללקט עוד ועוד נקודות טובות שיש בתוך העולם, ניצוצות נפולים, לפדות ולהעלות אותם ולברר את האור מתוך החושך, כמו הצאן שמציל יעקב מלבן ורוכש לעצמו.

בלשון החסידות זוהי עבודת הבירורים – וכמעט כל התורה והמצוות, עיקר עבודתנו בעולם, היא לברר בירורים. עבודה זו היא בהכרח ארוכה וסבלנית, כמו שאומר יעקב אבינו לעשו, כשהוא מסרב בנימוס להזמנתו, "ואני אתנהלה לאטי… עד אשר אבוא אל אדני שעירה" – לאט לאט, קמעא קמעא, עד שכל מה שצריך לברר אכן יתברר וכל הנקודות הטובות מכל המציאות יאספו, כעדרים הנאספים אל הבאר (ורמז יפה: אתנהלה לאטי עולה בגימטריא ישראל, השם שקיבל יעקב מעט לפני כן משרו של עשו). זוהי התוכנית של יעקב להבאת הגאולה, תוכנית ארוכת-טווח, לאט אבל בטוח, עד שיסתיימו כל הבירורים ובא לציון גואל.

זבנג וגמרנו?

אך נחזור שוב ליצחק. יצחק אינו מתפעל גם מעבודתו של יעקב – גם זו לא התכלית. שהרי לאחר שאתה מסיים את כל הבירורים, אוסף את כל נקודות הקודש הטובות, נמצא שהמציאות התחתונה עצמה נותרה רחוקה וחשוכה. אדרבה, עכשיו היא מרוקנת לגמרי מכל הדברים הטובים שהיו בה. ומה עושים עם כל הקליפות והפסולת שהותרת מאחוריך במהלך הבירור? הרי הם נותרו רחוקים, מעלימים ומסתירים על האמת! בלשון החסידות, יצחק אינו עוסק בעבודת הבירורים אלא בעבודת היחודים – לייחד (לחבר ולזווג) את המציאות התחתונה כולה עם הקב"ה.

אם יעקב הולך לאט, נראה שיצחק דוגל בשיטה של "זבנג וגמרנו" – לתת מכה למציאות ולהפוך אותה בבת אחת למשהו אחר. במקרה שלנו המכה הזו היא הברכה המופלגה, "ויתן לך האלקים מטל השמים" – ברכה שאמורה להחדיר בעשו את גילוי האלוקות. יעקב ימשיך לשבת באהל, וזה יפה מאד, אבל עיקר ההתרחשות תהיה במהפך שיחול אצל עשו.

וכאן משהו משתבש. יעקב אבינו "גונב את ההצגה" ומאחורי הקלעים רבקה אמנו היא המושכת בחוטים. בעומק, השרש של רבקה הוא כמו של יצחק, לכן הם הזוג המושלם בתורה (כמו שנאמר בפירוש שיצחק אוהב את רבקה ומצחק איתה). רבקה יודעת מהי התכלית, ויודעת שיצחק מצד עצמו כבר נמצא בעולם עתידי שבו "הכל הוא ה'". אבל היא גם יודעת שכדי להגיע לתכלית הזו, חייבים לעבור בדרך של יעקב. אי אפשר לקחת את עשו כמו שהוא (as is) ולברך אותו. הברכה לא תהפוך אותו, הוא ישאר בשלו והברכה רק תתן לו לינוק עוד שפע, "זבנג – ולא גמרנו"!

לפני שהופכים את כל המציאות כולה, עד הסוף, צריך לברר אותה, כי יש חלקים בתוכה שצריכים לכלות לגמרי, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". בעתיד אכן נגיע למדרגת יצחק וגם עשו עצמו יתוקן – החלק הטוב שיישאר ממנו, "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו". אבל בדרך חייבים לעבוד בשיטת יעקב.

גם יעקב עצמו מבין את זה, וגם הוא מסכים שבסוף, לאחר דרך ארוכה, נגיע למדרגתו של יצחק אביו. גם יעקב מודה שיש משהו טוב בעשו אחיו, ולכן הוא לובש את בגדיו, "הקול קול יעקב והידים ידי עשו". וכשיצחק מבין את המסר הזה שרבקה ויעקב מעבירים לו – הוא כביכול מרים ידים ומודה, "גם ברוך יהיה".

משיח בבקשה

בכל יהודי יש משהו מאברהם, משהו מיצחק ומשהו מיעקב, אבל יש נשמות מיוחדות ששרש יצחק גובר בהם ביותר. בדור שלנו, הרבי מליובאוויטש הוביל את ההתעוררות לגאולה האמיתית והשלמה, ומבחינה מסוימת הוא נקט בדרך של יצחק. הרבי הדגיש כל הזמן שהגאולה עומדת ממש כאן, בפתח, רק צריך לפתוח את העינים, והוא דרש ותבע "משיח עכשיו". הרבי גם הדגיש שעשו עצמו מוכן לגאולה, נותרה רק העבודה האחרונה שלנו כדי להביא משיח בפועל ממש.

הרבי ודאי ידע (יותר טוב מאיתנו) שיצחק נכנע בסוף לרבקה וליעקב. אלא שעכשיו אנחנו ב"מהדורה מעודכנת" של יצחק. ראשית, עברו כמה שנים טובות מיצחק אבינו עד היום, יעקב כבר הלך דרך ארוכה מאד-מאד, בעבודה קשה של בירורים. אכן, הרבי הכריז בפירוש: "הסתיימה עבודת הבירורים" – עבודתו של יעקב הגיעה לשלב הסיום, ואנחנו מתקרבים למטרתו של יצחק.

אך בנוסף, הרבי לא מדבר על 'זבנג' אלא על גאולה בדרכי נועם ושלום. גם כאשר הרבי מדבר על "עכשיו", "תיכף ומיד ממש" – לא מדובר בכפיה על המציאות, אלא בדרך שהעולם עצמו מסכים לקבל.

ניתן להמחיש זאת ברמז לשוני יפה: הרבי אהב לומר "משיח עכשיו" גם בשפה האנגלית, "משיח נאו (now)". והנה גם בעברית, לשון הקודש, יש מלה דומה – נָא. למלה זו יש שני פירושים: לשון בקשה, כמו "אמרי נָא אחותי את", וגם במשמעות של עכשיו, עתה, כמו בהופעה הראשונה של המלה בתורה "הנה נא ידעתי" (ומפרש ראב"ע "ומלת נא כמו עתה", וכן אונקלוס מתרגם תמיד את המלה נָא – "כען". ואולי המלה התגלגלה לאנגלית מלשון הקודש, כמו הרבה מלים אחרות). כנראה שהרבי רצה משיח נאו – משיח נא – לפי שני הפירושים: אנחנו רוצים משיח עכשיו! אנחנו רוצים משיח בבקשה! אם הבקשה מתקבלת, אין בעיה שהיא תתגשם עכשיו, תיכף ומיד ממש.

מתוך שיעור כ"ח מרחשון תשע"ג

ערך: יוסף פלאי