בריאה וקיום – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

פרשת בראשית עוסקת בבריאת העולם ופרשת נח עוסקת בקיום העולם

ידוע ומבואר בחסידות (ראה דבר מלכות לפרשת נח תשנ"ב), שהנקודה העיקרית של פרשת בראשית היא בריאת העולם – "בראשית ברא א-לקים את השמים ואת הארץ" – ואילו הנקודה העיקרית של פרשת נח היא קיום העולם (לאחר המבול) – "עֹד כל ימי הארץ זרע וקציר וקר וחם וקיץ וחרף ויום ולילה לא ישבתו".

בריאת העולם נמשכת מאור החכמה, "כֻלם בחכמה עשית", ואילו קיום העולם נמשך מאור הכתר, אור המקיף, ממה שה' הוא ארך אפים, וגם בשעת רוגזו (לאחר עשרה דורות שהכעיסו לפניו), בהיותו "מתחרט" על בריאת העולם ו"חוזר בתשובה" (עיקר התשובה מן התורה היא עזיבת החטא – בריאת העולם, העלם והסתר הבורא מן הנברא) במחית כל היקום על ידי המבול, עדיין מוכן לקבל נחת רוח מנח וקרבנותיו ולהישבע לו שלעולם לא ישחית את מעשה ידיו.

זהו מוסר ההשכל שעלינו ללמוד מפרשת נח גם בחיינו אנו – לנהוג תמיד במדת ארך אפים, ובפרט, לאחר שהצלחנו לחדש מציאות מה (לברוא עולם), לא להשחיתו (על רוע מעשיו-תוצאותיו), אלא לחזר על כל דרך אפשרית לקיימו ולתקנו.

רק לאחר שהמציאות נבראת וגם הובטח לה קיום יכול להופיע מי שנשלח למציאות כדי לתקן אותה ולהביאה לתכליתה האלקית – אברהם אבינו, היהודי הראשון.

והנה, לאחר הבריאה, הכוללת השתלשלות הנבראים זה מזה וגם התלבשות כח הפועל בנפעל להוותו ולהחיותו (שלא יחזור, ברגע זה, להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית), בא סוד הקיום (ליקום, סוד יוסף – ו פעמים הוי' – המוסיף ממד אלקי עליון להתהוות וחיות המציאות) כהשראה מתמדת על המציאות (שלא יחזור, לעד, להיות אין ואפס כמו לפני ששת ימי בראשית) בסוד "ונח מצא חן בעיני הוי'". מציאת החן בעיני ה' היינו השראת אור עליון על המציאות, כח אלקי המקיים את המציאות לעד.

ראינו שנח מקיים בראשית. יש בזה שני רמזים נפלאים, בסוד "אלה תולדת נח נח…", ב פעמים נח, נחת רוח לעליונים ונחת רוח לתחתונים:

א. לכל מספר לא-זוגי יש "נקודה אמצעית". אם הנקודה האמצעית היא עדיין לא-זוגית יש לה שוב נקודה אמצעית וכו', עד שבסוף מגיעים לנקודה אמצעית אחרונה, שהיא מספר זוגי
(בקבלה, הנקודה האמצעית היא סוד המלכות, הנקבה, המוקפת אין-סוף זכרים, כאשר לכל נקבה [מספר זוגי] יש אין-סוף זכרים [מספרים לא-זוגיים], מבלי שתהיה שום חפיפה ביניהם כלל. נמצא שבכל זיווג הכלה היא הפרי הפנימי, בחינת "אחת היא יונתי תמתי", ואילו החתן מורכב מאין-ספור קליפות מסביב, כאשר כל קליפה פנימית יותר "מתקרבת-מתחממת" יותר בחיזור-חיפוש אחר בת הזוג, ודוק). הנקודה האמצעית האחרונה של בראשית (913) היא נח (58)!

ב. בראשית במילוי המילוי: בית יוד תו ריש יוד שין אלף למד פא שין יוד נון יוד וו דלת תו וו = נח (58) בריבוע!

שני הרמזים הנ"ל הם בסוד "רצוא ושוב":

מה שכל מעשה בראשית מחזר אחר הנקודה האמצעית שלו, שרש ומקור התהוותו יש מאין ואפס המוחלט, היינו תנועה של רצוא, מלמטה למעלה. זהו נחת רוח לעליונים. סוד החיזור אחר שרש בת-הזוג, "אשת חיל עטרת בעלה", הוא ענין "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" – "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". הרגשת ה"בראשית" היא שתמיד הוא נמצא בראשית הדרך, ושואף להשלמה (בת זוג), אך בסוף זוכה ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", בחינת נח (ולכן ליל שבת קדש הוא זמן הזיווג לבני תורה).

האריז"ל כותב שלכל שם קדוש, וכך לגבי כל מלה ומלה בלשון הקדש (שבעצם, כל תבות התורה הן שמות קדש כנודע), יש שני שלבים של התפתחות והתגלות – מילוי ומילוי המילוי. לכל זוג (בכל מלה יש פן זכרי ופן נקבי, כנודע מהבעל שם טוב) יש (בכח, סוד אותיות המילוי) בנים ובני בנים (שעד כאן רחמי האבות על הבנים, היינו גילוי ההתקשרות העצמית של האבות לבנים), בסוד "משם רֹעה אבן [כינוי לאותיות המרכיבות מלים] ישראל" (אבן נדרש אבות ובנים, וכל אבן ראשי תבות אב בן נכד). והנה, "יפה כח הבן מכח האב" – מכח האב דווקא (היינו שהבן זוכה לכחו הרב מכח אביו דווקא). נמצא שהמשמעות של מילוי המילוי של תבת בראשית היינו הגילוי של שלמות הכח הטמון במעשה בראשית, כל ה"דור ישרים יברך" של "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם". והיינו תנועה של שוב – נחת רוח לתחתונים, נחת כל נברא ונברא מתולדותיו במציאות התחתונה. והיינו נח בריבוע דווקא, בסוד "ומספר את רֹבע ישראל", לשון רביעה להוליד תולדות.