בזכות ארץ ישראל – מו"ר הרב יצחק גינזבורג

לפני מאתים וארבע-עשרה שנים, בי"ט בכסלו תקנ"ט, השתחרר מהכלא הרוסי רבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו"ר הזקן, הראשון לשושלת חסידות חב"ד. המאסר נבע מהלשנה שקרית מכוערת של כמה ממתנגדי החסידות, אך אדה"ז הבין שהתרחשות זו משקפת גם התמודדות רוחנית – תוצאה של קטרוג על דרכו לגלות ולהפיץ את פנימיות התורה לרבים. ממילא, היציאה מן המאסר פירושה נצחון החסידות והוראה מן השמים להאיר את אור החסידות עוד ועוד. מאז ועד היום, מציינים חסידי חב"ד וכל ההולכים לאורה של תורת החסידות, את י"ט כסלו, "חג הגאולה" של אדמו"ר הזקן, כיום חג לחסידות ואוהביה בכל מקום.

את בשורת שחרורו הודיע במכתב לחברו הטוב רבי לוי יצחק מברדיטשוב, ושם כתב: "ומי אנכי שפל אנשים כמוני שהביאני ה' עד הלום שנתגדל ונתקדש שם שמים על ידי… אך מאת ה' היתה זאת לגלגל זכות על ידינו בזכות ארץ הקדש ויושביה, ותעזור לנו בכל עת להרחיב לנו מצר ולחלצינו ממיצר"[1]. מפליא הדבר שמכל פעלו הרב בהרבצת תורה לאלפים, בתורה ועבודה וגמילות-חסדים, תלה אדמו"ר הזקן את שחרורו דוקא בזכות ארץ ישראל (חסידים מנו את החזקת בני ארץ הקודש כאחת מעשר זכויותיו של אדה"ז, ומכאן נראה שזכות זו עולה על כולנה).

מהי "זכות ארץ הקודש ויושביה"? מדובר בתמיכה הכספית ביושבי ארץ ישראל, ובפרט בעליית החסידים שהגיעו לארץ כעשרים שנה קודם לכן – בראשות רבי מנחם מענדל מויטבסק, שאדה"ז היה תלמיד-חבר שלו – תמיכה שהיתה נחוצה ממש כאויר לנשימה. כדאי להזכיר שמשלוח הכספים הזה לארץ-ישראל הוא שהיה העילה המרכזית למאסרו של אדה"ז, בטענה שהוא מסייע לאימפריה העות'מנית יריבתה של רוסיה. לפי זה אפשר לפרש קצת בבדיחותא שאדה"ז כאילו אומר: כמו שהסתבכתי בגלל ארץ-הקודש, כך ודאי היא דאגה גם לשחרר אותי…

זכות הארץ של… עשו הרשע

המושג "זכות ארץ ישראל" נלמד, בין השאר, מפרשת וישלח – אותה קוראים תמיד בסמוך לתאריך י"ט בכסלו. לפני המפגש של יעקב עם עשו, נאמר "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד" – וכי מה יש ליעקב הצדיק, איש תם יושב אהלים, "הבחיר שבאבות", לפחד מעשו הרשע? פירשו רבותינו במדרש: "אמר, כל השנים הללו [עשו] יושב בארץ ישראל, תאמר שהוא בא עלי מכח ישיבת ארץ ישראל"[2]. בדומה לזה אנו מוצאים בפירוש הרמב"ן, שיעקב אבינו המשיך לפחד מעשו עד שנכנס ממש אל הארץ: "כי בסוכות היה מתפחד מעשו, כי סוכות בעבר הירדן מזרח… ועד היותו בארץ כנען לא שקט לבו… או שזכות הארץ תצילהו" – ולכן "ויבא יעקב שלם [בשלום] עיר שכם אשר בארץ כנען".

והנה לפני כן אומר יעקב "עם לבן גרתי" – ומפרש רש"י "גרתי בגימטריא תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי". אפשר לשמור תרי"ג מצוות, אבל כל עוד נמצאים מחוץ לארץ ישראל, משהו עיקרי חסר, כידוע שקיום המצוות בחוץ-לארץ הוא בגדר "הציבי לך ציוּנים [סימנים]" יחסית לקיום המצוות בארץ ישראל[3]. לכן עם כל רשעותו של עשו, יש לו נקודת-זכות מול יעקב, כיון שהוא אוחז בנחלת ה' הממשית (ובדברי גדולי החסידות[4] מבואר כי זכותו של עשו בישיבת ארץ ישראל תלויה בכך שהיה בטל ליצחק אביו).

לזרוע צדקה

אם נרצה להבין לעומק מהי זכות ארץ ישראל, עלינו לעיין במכתבים הכלליים שבהם מעורר אדה"ז על "צדקת ארץ ישראל" – שם הוא מבאר לעומק את חשיבות הצדקה בכלל, והצדקה ליושבי ארץ ישראל בפרט, ונביא מדבריו בקיצור מופלג[5].

אדה"ז מאריך להסביר את החשיבות המיוחדת בקיום המצוות המעשיות דוקא. שעם כל המעלות העליונות של כוונת הלב, של יראת ה' ואהבתו – הרי עיקר התכלית היא בפעולות שנעשות על-ידי הגוףהגשמי, ובעזרת חפצים גשמיים (כמו עור הבהמה שממנו עושים תפילין), שהרי הנשמה ירדה לעולם הזה כדי לפעול תיקון על-ידי הגוף, בבירורו והעלאתו.

אולם יותר מכל יש השפעה מיוחדת למצוה בה"א הידיעה, היא מצות הצדקה – עד שבתלמוד הירושלמי, תורת ארץ-ישראל, נקראת מצות הצדקה בשם 'מצוה' סתם! זאת מפני שאותו ממון שאדם נותן לצדקה הוא ממש "חיי נפשו" – שהרי הכסף הגיע לו ביגיע-כפיו, בכל כוח נפשו ה'מלובשת' בעבודתו (כיעקב אבינו שעבד בכל כוחו, ואכן ממונו היה חביב עליו![6]), וכן הכסף מיועד לקניית צרכי-חיי-נפשו. לכן מצות הצדקה אינה עוד מצוה פרטית אלא מצוה כוללת שבה האדם מוסר את כל נפשו! בצדקה אנו מקיימים "ואהבת.. בכל מאדך" – "בכל ממונך", עבודה של מסירות-נפש מתמדת, המיוחדת ליעקב אבינו [לאחר "בכל לבבך" עבודת אברהם באהבה, "ובכל נפשך" עבודת יצחק ביראה].

פעולתה והשפעתה הפנימית של מצות הצדקה נמשלה לזריעה, "זורע צדקות". הצדקה נזרעת בשדה מיוחד במינו, "הארץ העליונה" שהיא המקור והשורש של כלל נשמות ישראל. לאחר הזריעה העליונה הזו, זרעי הצדקה מצמיחים פירות, כפי שאנו ממשיכים ואומרים "זורע צדקות מצמיח ישועות" – דהיינו גילוי של אור אלוקי היורד ומתגלה אלינו ממש, בהארה המורגשת לנשמה כאן בעולם הזה, כאשר כל גילוי הוא ישועה קטנה והגילוי השלם הוא הישועה הגדולה, "גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה".

כל זה נכון בכל פעם שיהודי נותן פרוטה לצדקה, אך ל"צדקת ארץ ישראל" מעלה כפולה ומכופלת[7], שכן יש זהות והתאמה בין ארץ-ישראל שלנו, זו עם העצים והאבנים, לבין אותה "ארץ עליונה". יושבי ארץ ישראל זוכים "להתהלך לפני ה' בארצות החיים" – דהיינו לחיות בו-זמנית בארץ ישראל שלמטה ובארץ העליונה הפתוחה למולה, "וזה שער השמים", וכל פעולה טובה הנעשית כאן מייד 'נזרעת' באותה ארץ עליונה ומשם צומחת כישועה. בחוץ-לארץ, המעשים הטובים הולכים בדרכי עקלתון עד שהם פועלים את פעולתם – אבל בארץ ישראל יש קשר-ישיר בין המעשים שלנו ב"אתערותא דלתתא" לבין התוצאה ב"אתערותא דלעילא". על ארץ ישראל נאמר "תמיד עיני ה' אלהיך בה", כמו חוש הראיההקולט באופן ישיר ובמהירות האור, ואילו בחו"ל הקשר נמשל לשמיעה, כמו תקשורת עקיפה של העברת מסרים.

[במאמר מוסגר ראוי לציין שיישום אקטואלי ל"צדקת ארץ ישראל" כיום הוא להדר בעניין עבודה עברית, גם אם נדמה שהיא יקרה יותר, כי היא באמת חשובה ויקרה![8]]

סולם בין שמים וארץ

לאחר כל ההסבר הזה, נבין יותר את "זכות ארץ ישראל" שהיתה כה יקרה בעיני יעקב אבינו, כמו גם בעיני אדמו"ר הזקן. זכות הארץ היא הזכות הגדולה להיות במקום שבו יש לכל מעשה טוב ערך עצמי, במקום שבו יש דו-שיח פורה בין הארץ לשמים, בין הגוף לנשמה ולשרש הנשמות כולן, בין עם ישראל לה' אלוקיו.

דוקא ההוגים הכי גדולים, ענקי הרוח המעמיקים במחשבות על עולמות עליונים – הם אלו שמבינים היטב, יותר מכולם, את הסוד הגנוז בעולם המעשה החומרי והתחתון, והם היודעים את סגולתה של ארץ החיים. דווקא יעקב אבינו שרואה את ראש הסולם בשמים ממעל, שרואה "והנה ה' נצב עליו" – הוא זה שיודע את חשיבות הצד השני של הסולם המוצב ארצה, ואת חשיבות קניין הארץ וההיאחזות בה, "ויקן את חלקת השדה". דווקא אדמו"ר הזקן, שהגותו העיונית מרקיעה לשחקים, מייסד החסידות החבדי"ת המעמיקה חקר באלוקות ובעמקי הנפש – הוא שמעריך ומדגיש את חשיבות המעשה הפשוט, מנתינת פרוטה לעני ועד לחיזוק כלל הישוב היהודי בארץ ישראל.

המשימה של הדור שלנו היא להשלים את החיבור בין שמים וארץ, בין סודות התורה ההולכים ומתגלים לדור של גאולה לבין הקמת מלכות ישראל, כאן על פני האדמה.

מעובד מדברי הרב ע"י יוסף פלאי

[1]  המכתב נדפס בספר 'בית רבי' פרק יח.

[2] בראשית רבה עו, ב.

[3] ראה רמב"ן ויקרא יח, כה.

[4] יורה דעה סימן תנד אות כז, וראה שיעור י"ז חשון תשע"ב.

[5] מכתבים אלו מהווים חלק ניכר מהחלק 'אגרת הקדש' בספר התניא. ראה שם פרקים ד, ח, יד, כא.

[6] על הפסוק בפרשה "ויוָתר יעקב לבדו" אמרו בגמרא, חולין צא, א: "שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל".

[7] ובדרך הרמז: הביטוי צדקת ארץ ישראל עולה תשובה תשובה. התשובה הכפולה מבטאת את שלמות התשובה, "תשובה עילאה" ו"תשובה תתאה", תשובה מאהבה ותשובה מיראה. התשובה נעשית בשלשת רבדי-הביטויים של הנפש – במחשבה (חרטה וקבלה בלב), בדבור (וידוי, שלב הכרחי בתשובה) ובמעשה – וכמובן הצדקה, "בכל מאדך", שייכת לרובד המעשה.

הצדקה כביטוי של תשובה מופיעה במפורש בספר דניאל "וחטאך בצדקה פרֹק" (פדה חטאך בצדקה), ורמוזה בפסוק המדבר על שיבת ציון, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", וכשם ש"אין ישראל נגאלין אלא בתשובה", כך "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה".

ראשי התבות בבטוי צדקת ארץ ישראל הם צאי – מלה המופיעה פעם אחת בתנ"ך, בפסוק "אם לא תדעי לך היפה בנשיםצאי לך בעקבי הצאן". עקבי הצאן רומז באופן מובהק לצאן יעקב. הפסוק מדבר על מצב שבו הידיעה אינה מספקת, "אם לא תדעי לך", ואז צריך לשאוב מן המקור שמעל הידיעה – היינו מהאמונה הפשוטה, אמונה הנעוצה בשורש נשמות ישראל, במקום העליון ביותר שבו כל ישראל נחשבים "צאן יעקב", כצאן ההולכים באמונה אחר הרועה (ובמושגי הקבלה, לעלות מהמוחין עד לראש העליון של הכתר, רדל"א). אמונה זו הופכת בעצמה לצדקה, כמו שנאמר על אברהם אבינו "והאמן בה' ויחשבה לו צדקה".

את ראשי התבות צאי נוכל לפתוח גם "צדקה אמונה ישועה" – והוא התהליך שהוסבר כאן: על ידי עשיית הצדקה, "זורע צדקות", שהיא הביטוי של האמונה, צומחת הישועה.

אם נחבר את הבטוי צדקת ארץ ישראל לבטוי זכות ארץ ישראל נקבל 2691= י"ג (אחד) פעמים אור, כנגד י"ג לשונות של אור שיש בתורה, שהם כנגד י"ג מדות הרחמים.

[8] וראה מאמר 'עבודה עברית' בספר מלכות ישראל ח"א.