אלול הוא המקלט של הזמן.
אחד הרמזים בכתבי האר"י הקדוש לחודש אלול הוא בפסוק: "ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" – "אנה לידו ושמתי לך" ראשי תבות אלול. פסוק זה עוסק בענין עיר המקלט. אלול הוא עיר המקלט של הזמן, של השנה, הוא הזמן המתאים לתהליך שיקום. עיר המקלט, המאוכלסת בלויים, היא בבחינת בית מפנק שנאספים אליו כדי להתאושש ולאשש מחדש את תשומת הלב אל ה' (שנפגמה אצל הרוצח בשגגה אשר פגע בצלם אלקים).
שש ערי מקלט – שש מצוות
בעל ספר החינוך כותב בהקדמת ספרו שישנן שש מצוות "שחיובן תמידי, לא יפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו. ואלו הן: א. להאמין בה'. ב. שלא להאמין זולתו. ג. לייחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים". ומוסיף: "וסימנם, שש ערי מקלט תהיינה לכם".
כל שש המצוות הללו הן תשומת לב מתמדת לנוכחות ה', ובכך "קולטות" את האדם בכל זמן, ולכן מתאים הדימוי לשש ערי המקלט. אפשר אף לצייר את שש המצוות כששה קירות המקיפים את האדם והאוספים אותו אל חיק ה': מצות האמונה בה' היא התקרה; "לא יהיה לך א-להים אחרים" זו הרצפה, אל תידרדר ותשקע בתהום לא מציאותית; מצות יחוד ה' היא הקיר שלפנים. הציווי "שמע ישראל.. ה' אחד" בא לרכז, שלא תסטה מן העיקר שהכל מתרכז מתנקז ופונה אליו (ולכן: "ואהבת.. בכל לבבך ובכל נפשך"); מצות אהבת ה' היא מימין ומצות יראת ה' משמאל, בחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת", ימינו של ה' מחבקת באהבה אך "שמאלו תחת לראשי" להרים את הראש שיראה עד כמה ה' מתנשא מעלי ואיננו דומה לי; ומצות "ולא תתורו" היא מאחור. שם, בדלת האחורית, כביכול עומד שומר, וחוסם שלא יחדרו מחשבות מינות והרהורי זנות מן העורף, מן התת-מודע.
שלש המצוות הנוספות
הדימוי של שש הערים המתקבצות לבנות מקום מקלט אחד, מתאים לתאור המצוי בקבלה ביחס לשש הספירות – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות – כששה קצוות-צדדים (ולא נעסוק כאן בהקבלה המפורטת, המבוארת בספר סוד ה' ליריאיו).
לפי זה, מתבקש להוסיף עוד שלש מצוות שתהיינה תמידיות לעתיד-לבא, כנגד שלש הספירות העליונות – כתר, חכמה, בינה – כשם שלעתיד לבא יתווספו עוד שלש ערי מקלט על השש הקיימות, כמובא בפרשתנו: "ויספת לך עוד שלש ערים" (אלו הן "שלש שלעתיד לבא", רש"י).
בתחילה, בימות המשיח, תנהג מצות התשובה כמצוה תמידית. כאשר יחזור היובל לנהוג בארץ, נעבור לעולם החרות, הוא מקומה של "תשובה עילאה" שכנגד הבינה. זו אינה תשובה מחטא מסוים, אלא התעלות תמידית, עליה ושחרור עוד ועוד מן הכבלים של "אי אפשר יותר מזה". זהו מצב של "כל ימיו בתשובה".
אחר כך תבוא תקופה עליונה יותר, כנגד נביעת החכמה; יבנה המקדש, "מעין מבית ה' יצא", "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", והמצב הנפשי אז יהיה של נביעת מוחין חדשים תדיר וחדושי תורה המתגברים ושוטפים ללא הרף. אז תהיה מצות תלמוד תורה מצוה תמידית.
ולמעלה מהכל, כנגד הכתר, יגיע זמן תחיית המתים, כאשר "מצוות בטלות לעתיד לבוא". אז יתגלה כי חיי היהודי הינם הגשמה נצחית של תרי"ג מצוות, והמצוה הכללית שתאיר אז היא מצות קידוש השם, בכל רגע קיימת מסירות-נפש לה', ודוקא משום כך זוכים לחיים נצחיים, שהרי בלא זה "כל הווה נפסד".
המזבח והתפילה
אמנם יש "עיר מקלט" נוספת – המזבח הקולט את הרוצח בשגגה (רמב"ם הלכות רוצח ה, יב). המזבח הוא כנגד התפילה, כנגד ספירת המלכות שלמטה מ"שש קצוות". כלומר, עד כאן עסקנו במה שמקיף את האדם, בהתבוננות באלקות החובקת אותו, אבל האדם שבתוך הקירות הללו, ה"אני" עצמו, "מטופל" בתפילה. "אל תעש תפילתך קבע" – אלא "שיאמר התפילה כעני המתחנן ושואל דבר שהוא צריך.. וכל איש צריך לבקש על עצמו" (רבינו יונה אבות ב, יג). התפילה, כראוי למוגבלותו של ה"אני", הריהי מצוה ה'שואפת' להיות תמידית: "הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו".
