נכתב ע"י הקדוש ר' הלל אליהו ליברמן הי"ד בימיו האחרונים, בימים סוערים של פרעות כאשר האחיזה היהודית בקבר יוסף עמדה להשמט מידינו.
בעזרת ה' יום חמישי ו' תשרי ה'תשס"א
שוב ראינו השבוע את ההתקפות הרצחניות של ערביי שכם על קבר יוסף הצדיק. ושוב גבו הפרעות מחיר: חייל משמר הגבול אשר אולי ניתן היה להצילו לולא חוסר ההומניטריות של הערבים אשר מנעו במשך שעות את חילוצו, וגם לולא חוסר הנחישות של המפקדים הבכירים של צה"ל אשר מוכנים היו לשלוח ולסכן ארבע מחיילנו לתוך שכם, מחופשים כערבים, בכדי לנסות להציל את חייו של הבן של מושל שכם, ג'יהאד עלול שנפצע תוך כדי ניסיון לרצוח את חיילי צה"ל, אך בקבר יוסף נמנעו מלהפעיל כח צבאי בכדי לחלץ את החייל הפצוע כי "לא ידעו שמדובר בחייל דרוזי" כדברי הרמטכ"ל, על כן נאלץ חייל משמר הגבול מדחת יוסף לדמם למות.
וגם שוב כתוצאה מהמצב המסובך הזה שאליו נקלענו בעקבות הסכמי אוסלו – נשמעות קריאות מחלק ממנהיגי הציבור, כגון סגן שר הביטחון, אפרים סנה, שאולי צריך לשקול מחדש את ההצדקה בהחזקת הנוכחות הישראלית במקום המיוחד הזה ששמו קבר יוסף.
יתכן שהיום הדברים נאמרים קצת יותר בעדינות מאשר לפני ארבע שנים כאשר בעקבות אירועי מנהרות הכותל פרסמה העיתונות מודעה של תנועת "ארבע אמהות" עם הכותרת הבומבסטית: "מוטב להתפלל על קברי אבות מרחוק, מאשר על קברי בנים מקרוב". אך המשתמע מכולם הוא אחד: שאנחנו – אנשי קבר יוסף המתעקשים בכל נימי נפשנו להחזיק במקום הקדוש הזה נושאים באחריות למותם של כל הקורבנות האלה ושכביכול בגללנו (ולא חלילה בגלל האנטישמיות השטנית של אויבנו הערבים) יש מלחמה ולא שלום.
האמת היא כי קל מאד לענות על הטענות האלה. די לומר כי המצב שבו מצוי קבר יוסף כיום – מאחז יהודי בלב שטח ערבי עוין (כפי שמנסים מנהיגים מסוימיםלתאר את המצב) – הוא בעצם אותו מצב שבו נתונה מדינת ישראל כולה בזעיר אנפין: מדינה יהודית קטנה בלב מזרח תיכון ערבי עוין. ומאותו צדק מוסרי שיש בהחזקת מדינת ישראל באיזור שכזה, על אף כל המחיר הבטחוני וכל קורבנות הטרור והמלחמה שהדבר גובה, כך יש הצדקה מוסרית מלאה בהחזקת קבר יוסף הצדיק על אף סביבתו העוינת והסכנות הכרוכות בזה.
אך מכיוון שבזמננו ישנם אנשים מאד חכמים שחושבים בהיגיון על כל דבר ודבר, נראה שבכדי למנוע טיוחים וטשטושי עובדות שמשום מה כל כך שכיחים אצל החכמים האלה, חשוב במקרה הזה לרדת גם לפרטים:
במשנה (מסכת עבודה זרה, פרק ג') מובא סיפור על נשיא ישראל רבן גמליאל שהלך להתרחץ בבית מרחץ בעכו. במקום היה פסל של עבודה זרה אשר הקימו הרומאים. ראה אותו גוי אחד והדבר היה תמוה בעיניו כיצד נשיא ישראל מתרחץ במקום שהוקם פסל לעבודה זרה: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את רבן גמליאל בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי. אמר לו: כתוב בתורתכם שאסור לעבוד עבודה זרה, מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? אמר לו: אני לא באתי הנה בגבולה, היא באה בגבולי". כלומר, רבן גמליאל השיב כי המרחץ הזה היה שייך ליהודים, ורק לאחר מכן באו הרומאים והקימו שם את הפסל שלהם, ומכיוון שכן – אין איסור להתרחץ שם גם עכשיו למרות נוכחות הפסל במקום.
היום, לפי ההסבר של מנהיגי הציבור משתמע, כביכול, כי פעם היה מנהיג יהודי בשם משה רבינו אשר ציוה לקבור את יוסף דווקא בלב אוכלוסיה ערבית עוינת. לעשות לערבים "דווקא" ולקבור את יוסף באמצע שכם, ובגלל אותה החלטה אומללה, עד היום אנחנו סובלים.
אך לא היא! האמת צריכה להאמר: לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
לכאורה, אין צורך להאריך בזיקה ההיסטורית העמוקה של עם ישראל לעיר שכם:
די היה לומר כי שכם היתה התחנה הראשונה של אברהם אבינו בארץ ישראל, והמקום הראשון שהתגלה אליו הקב"ה והבטיח לו: "לזרעך אתן את הארץ הזאת".
די היה לומר כי שלושה מהמזבחות הקדומים שבנו אבות האומה לאלוקי ישראל היו בשכם.
די היה לומר כי זה המקום אשר בחר יעקב אבינו לקנות נחלתו בארץ ישראל "ויבא יעקב שלם עיר שכם… ויקן את חלקת השדה" – אותה חלקת השדה שבה נקבר יוסף הצדיק לאחר יציאת מצרים, שעד היום הוא אחד משלושת המקומות שאין אומות העולם יכולים להטיל ספק אודות בעלותנו על המקום, כי אבותינו קנו מקומות אלו בכסף מלא.
די היה לומר כי שכם היה מקום מעמד הברית בהר גריזים והר עיבל שבו נהיינו לעם ונעשינו ערבים זה לזה.
ודי היה לומר כי בזמן התנ"ך שכם היתה בירת ממלכת ישראל "המלכה הבלתי מוכתרת של ארץ ישראל", ומקום שהתקיימה בו קהילה יהודית רצופה במשך אלפי שנים עד שאחרוני יהודי שכם גורשו מבתיהם ע"י פורעים ערבים לפני כשבעים שנה.
אך מכיוון שישנם כאלה שתמיד טוענים: היסטוריה לחוד ומציאות עכשווית לחוד, חשוב שידעו גם את העובדות מהדור הזה אודות קבר יוסף הצדיק, כיצד נוצרה המציאות ה"בעייתית" הזו ששמה "קבר יוסף".
עד לפני שנים בודדות לא היה קבר יוסף בלב אוכלוסיה ערבית עוינת, אלא בפאתיה המזרחיים של העיר שכם המודרנית בתוך שטח פתוח.
ישנה תמונה מפורסמת של קבר יוסף משנת 1904 כשברקע התמונה נראה שדה פתוח לרווחה עד להרים שבאופק ללא בית אחד בסביבה. תצלום אויר של העיר שכם מלפני שמונים שנה, מראה את קבר יוסף כבית בודד בשטח פתוח במרחק של קילומטר וחצי מהעיר שכם המודרנית! קבר יוסף כבר היה במקומו 3200 שנה לפני שהתחילו הערבים של ימינו להקיף אותה בבניה מסיבית רק לפני כ-51 שנה.
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
בשנת 48, במלחמת השחרור, ברחו מבתיהם המוני "ערביי ישראל" שגרו אז בתוך תחומי הקו הירוק, מרמלה, לוד וכן גם מ"שייך מונס" – רמת אביב של היום – ובאו להשתכן אצל בני דודיהם שבשכם, חברון, בית לחם, ושאר ערי ישראל. אך הללו סרבו לקלוט אותם בתוכם כי רצו להשתמש במצוקתם לתעמולה פוליטית בעולם נגד מדינת ישראל הצעירה. לכן הכריחו את בני דודיהם לגור במחנות פליטים שהוקמו עבורם מחוץ לתחומי השטח המוניציפאלי של הערים.
סביב העיר שכם הוקמו ארבעה מחנות – שנים מהם בשטח הפתוח שממזרח לעיר: מחנה עסכר מצפון ומחנה בלאטה מדרום. חשוב לזכור ולהדגיש כי ערבים אלו של עסכר ובלאטה, הידועים לשמצה בפעילותם החבלנית נגד ישראל, לא היו ערביי שכם המקוריים אלא ערביי תל אביב אשר גורשו מבתיהם במלחמת השחרור על ידי בן-גוריון וחבריו, ושבמקומם באו לגור שמעון פרס, יוסי ביילין, וכל שאר יפי הנפש של מדינת ישראל. אך גם מחנות פליטים אלו של בלאטה ועסכר עדיין עמדו במרחק סביר מקבר יוסף, כקילומטר מכל צד.
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
לאחר שחזרה העיר שכם לידינו במלחמת ששת הימים, השליטה על הנעשה בעיר עברה לידי המנהל האזרחי של צה"ל. בשנת 75, מתוך רצון המדינה לרחם ולהיטיב עם הערבים המסכנים תושבי מחנות הפליטים (מה שהמלך חוסיין לא עשה עבורם במשך 20 שנה), בנה המנהל האזרחי של צה"ל שני בתי ספר חדשים לילדי המחנות מחוץ לתחומי המחנות, כדי קצת לאפשר להם "לצאת ולהתאוורר" בשטח פתוח. השטח שנבחר לבניית בתי הספר היה השטח הפתוח שבסמוך לקבר יוסף. וכך הלכו יום יום ילדי מחנות הפליטים מבתיהם בעסכר ובבלאטה לבתי הספר החדשים שהקימה עבורם מדינת ישראל ליד קבר יוסף הלוך וחזור הלוך וחזור.
עדיין לא היתה אינתיפאדה ועדיין לא היתה עוינות ערבית כל כך גלויה, אך למי שרצה לראות – הכתובת היתה כתובה על הקיר. במקום לממש את בעלותנו הממלכתית והטבעית על קבר יוסף וסביבתו כפי שניתן היה לצפות, בחרה מדינת ישראל לתת לילדי מחנות הפליטים את התחושה שהם ה"בעלי-בתים" על השטח.
במשך כל אותם שנים באו יהודים רבים מהארץ ומהעולם להתפלל בקבר יוסף, וגם יכלו אז להסתובב חפשי בכל העיר שכם באין מפריע. אך בו בזמן – לאחר שכבר הניחה מדינת ישראל את היסודות לשכונה הערבית החדשה סביב קבר יוסף על ידי בתי הספר שבנו – המשיכו הערבים לאט לאט ובשקט לבנות עוד בית ועוד חנות עד שהאזור הפך לשכונה מאוכלסת היטב, כשקבר יוסף הלך ונבלע בין הבתים החדשים. לו היינו זוכים להתעורר בזמן, היו אדמות אלה שסביב קבר יוסף משמשים לבניית השכונה היהודית החדשה של שכם, במקום הבתים של הקהילה היהודית העתיקה של שכם שנגזלו כשגורשו יהודי שכם מבתיהם לפני 70 שנה.
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
לפני 18 שנה, בשנת תשמ"ב, זכה רומם אלדובי להקים את ישיבת "עוד יוסף חי" בסמוך לקבר יוסף הצדיק. מתוך ראיית הנולד מהסכמי קמפ דויד וחורבן העיר ימית שהיו באותה תקופה, הבין רומם את גודל הנחיצות והחשיבות של נוכחות יהודית קבועה בתוככי העיר שכם. היה זה שש שנים לפני פרוץ האינתיפאדה,11 שנה לפני הסכמי אוסלו, ו-41 שנה לפני שהציג השוטר הפלשטיני הראשון את כף רגלו בתוך העיר שכם. 14 שנה של חידוש קול התורה בקבר יוסף הצדיק, 14 שנה של מסירות נפש בלתי פוסקת, 14 שנה של אהבת ארץ ישראל במובן הכי עמוק. 14 שנה של חידוש החיים היהודיים בעיר שכם אשר לזאת חיכתה ארצנו בכליון כל כך הרבה דורות. ובחסדי השם יתברך וזכות יוסף הצדיק- עלתה גאולת המקום בידינו!
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
נכון היה לצפות כי ממשלת ישראל תראה בחיוב את הקמת הישיבה שליד קבר יוסף הצדיק. נכון היה לצפות כי היא תשתדל לסייע לבניה – החלוץ שלפני המחנה- להאחז במקום הקדוש הזה שכל כך חשוב לעם ישראל מכל הבחינות. אך דא עקא כי מאז שהוקמה הישיבה ליד קבר יוסף פעלו ממשלות ישראל לעצור את צעדינו, אולי מתוך חשש שהישיבה תהפוך באופן טבעי להתחלת חידוש הישוב היהודי בשכם. על כן כבר מההתחלה אסרה ממשלת ישראל על תלמידי הישיבה לישון בישיבה, וכל לילה בשעה 10:00 נאלצו התלמידים לעלות ולישון בישוב הסמוך יצהר. מאותה סיבה מנעה הממשלה מהבחורים לשהות בישיבה בשבתות, ורק לאחר מאבק עיקש נאותה הממשלה לאפשר לישיבה לשהות בקבר יוסף בחגי ישראל. אך גם אז לא איפשרו להם לישון בתוך מתחם קבר יוסף, אלא אילצו אותם ללכת בלילה חצי שעה ברגל בכדי לישון בבנין הממשל הצבאי שבשכם.
שר הבטחון דאז, יצחק רבין, קבע מושג ששמו היה ה"סטטוס קוו", כי מה שקיים בקבר יוסף הוא מה שיהיה, ומעבר לכך לא תוכל הישיבה להתפתח אפילו מילימטר אחד מעבר לקיים. כך למשל באחד מימיה הראשונים של הישיבה הגיע קצין בכיר של צה"ל וספר את 25 תלמידי הישיבה ששהו שם באותה עת. מאז קבע שר הבטחון כי לא יאפשרו ליותר מ-52 תלמידים לשהות בישיבה בו זמנית, אך ב"ה הגזירה הזאת בוטלה כעבור תקופה קצרה. מחלק גדול מתלמידי הישיבה נמנעה האפשרות לשאת נשק, וגם לאלה שהיו בוגרי צבא הוחרם נשקם מספר פעמים ללא כל עילה מוצדקת. משטרת ישראל הונחתה על ידי הדרג המדיני לעקוב בקפדנות רבה אחרי כל אחד מתלמידי הישיבה, ולא מעט פעמים בוצעו מעצרי שווא ואף נתפרו תיקים על בחורים שהועמדו למשפט ללא כל בסיס.
הדברים הגיעו לכאלה ממדים אבסורדיים עד שבשנת תשמ"ז כשהיה חורף קר במיוחד תרם יהודי אחד תנור חימום לישיבה על מנת לחמם קצת את בית המדרש. בהיות התנור "מזגן מפוצל", נאלצו תלמידי הישיבה לקדוח חור בקיר בית המדרש על מנת להעביר את צנור המערכת מהיחידה שבחדר ליחידה שעל הגג. כשנודע לשר הבטחון כי קדחנו חור בקיר, ובכך הפרנו את ה"סטטוס קוו", מיד הזעיק את הרמטכ"ל, משה לוי, והלה טס במסוקו ישיר מלבנון לשכם על מנת לבדוק את הענין מקרוב. כעונש על מעשינו החליט שר הבטחון להחרים לנו את תנור החימום וכך נאלצנו לעבור את מרבית שארית החורף בסוודרים מעילים וגרבי צמר. רק לקראת החורף הבא, לאחר שהובהר לשר הבטחון כי קדיחת החור בקיר אכן נעשתה בתמימות, איפשרו לנו להתקין את התנור מחדש.
במשך כל אותה תקופה, שכם הערבית התפתחה והתפשטה, ובתי מחבלים שנהרסו בעבר על ידי צה"ל, קמו מחדש כפטריות אחרי הגשם. אך בקבר יוסף הצדיק לא איפשרו לנו לזוז או להתקדם מילימטר אחד.
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
[עד כאן הקליד על המחשב הלל הי"ד. מכאן ואילך מכתב ידו]
***
לפני½ 4 שנים, בתחילת חורף תשנ"ו, הוסגו כוחות צה"ל משכם. במסגרת הסכמי אוסלו, הסכימה מדינת ישראל למסור לידי ערפאת ומחבלים את כל העיר שכם וערים נוספות בארץ ישראל ללא כל תמורה, ורק בקבר יוסף הובטח כי תשאר נוכחות יהודית עם מספר מצומצם של חיילים שיאבטחו את המקום. שלא כמו בקבר רחל בבית לחם – שם הושאר כביש הגישה למקום בשליטה ישראלית מלאה – הוחלט כי בשכם ימסר כביש הגישה לקבר יוסף לשליטה פלשטינאית מלאה. זאת למרות ששני הכבישים, גם בקבר רחל וגם בקבר יוסף, הם זהים באורכם – 800 מטר בלבד!
כל התחינות של אנשי קבר יוסף למערכת הביטחון אודות כביש הגישה לא הועילו. גם בקשתנו להשאיר לפחות את החצר החיצונית של המתחם בידי שליטת צה"ל לא התקבלה. ביילין, ליפקין-שחק, עוזי דיין וכל שאר אדריכלי אוסלו, כולם הדגישו כי נכנסנו עתה "לעידן השלום" וכי לדעתם ניתן בהחלט לסמוך על כוונותיהם הכנות של הפלשטינאים. גם אם אף אחד שפוי לא האמין להם, מוכנים היו בכל אופן להפוך את קבר יוסף לשפן הניסיון של תכנית השלום שלהם, לראות אם זה עובד.
לא לקח זמן רב עד שהמציאות טפחה על פניהם. עוד באותו לילה של מסירת העיר, הסתערו אלפי פורעים ערבים על בנין הממשל הצבאי בשכם ושרפו דגלי ישראל במקום, בעוד שהמח"ט דאז, ניצן נוריאל, בקושי הצליח לברוח על נפשו מהמקום.
50 מתלמידי ישיבת "עוד יוסף חי" שנעצרו באותו בוקר בקבר יוסף, בעבירה שבאו למקום להתפלל – כפי שעשו כבר יום יום במשך 14 שנה – בילו אז במעצר של 48 שעות בכלא אבו-כביר בתל אביב. אכן פתיחה נאותה לעידן השלום בשכם.
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
כעבור 9 חודשים בלבד שוב התלהטו הרוחות. ללא כל פרובוקציה הקשורה לקבר יוסף, הסתערו אלפי ערביי שכם על המתחם. כמובן, קבר יוסף – שנותר תחת הסכמי אוסלו במצב הבטחוני הכי ירוד – ספג את המלחמה הכי קשה.
ששה חיילי צה"ל נרצחו במקום ע"י חיילי צבא השיטור הפלשטינאי, באמצעות הרובים שנתנו להם שוחרי השלום של ממשלת ישראל. כל הספרייה של הישיבה, על 3,000 ספרי הקודש שבה, הועלתה באש ונשרפה כליל. בנס הצליחו החיילים להציל את ארבעת ספרי התורה שבמקום.
האלופים עוזי דיין וגבי אופיר, שהיו בין אדריכלי אוסלו, התקשו לתפקד ולקבל החלטות שבוודאי יכלו להציל את חיי החיילים, ורק בנס משמים ניצלו שאר החיילים שבמקום. אך האחריות כמובן הוטלה על הפיקוד הזוטר של צה"ל. המח"ט, שבקושי היה שבועיים בתפקידו, הודח, ואילו עוזי דיין וגבי אופיר קודמו לתפקידים עוד יותר בכירים בצה"ל.
לאחר הפרעות הועלתה דרישה לשקם את הספרייה השרופה של הישיבה ולשפר את תנאי הביטחון במקום – אך עוזי דיין עשה ככל יכולתו לסכל את התוכניות האלה, ולמרות התוקפנות הרצחנית של הפלשטינאים קבע עוזי דיין אמות מידה של כניעה מתמדת לתביעותיהן של הפלשטינאים.
עמדות ירי מבוצרות שהוכנסו לקבר יוסף לאחר הפרעות הוצאו בהוראתו וגם מגדל שמירה צה"לי גבוה שהיה בתוך המתחם ושלט על כל הסביבה הוצא מהמקום בהנחייתו. כל אלה מתוך נכונותו לשים את מבטחו מחדש בפלשטינאים, למרות כל מה שעשו.
שלא כמו בקברי צדיקים בפולין וברוסיה – שם מתקבלים בכבוד היהודים המבקרים במקום ע"י הגויים ששם – הרי פה בשכם כל רבבות המבקרים היהודים שירדו מהאוטובוס בקבר יוסף התקבלו ע"י השיטור הפלשטינאי כשרוביהם מכוונים אל ראשיהם, ורבים מהזקנים והזקנות התפרצו בבכי ואמרו כי הדבר מזכיר להם את השואה. אבל עוזי דיין ויוסי ביילין עדיין התעקשו שאפשר לקרוא לזה שלום.
לא אנחנו באנו בגבולם- הם באו בגבולנו!
***
אז היום מתארים את המציאות הקשה שבקבר יוסף, אבל האם מוכנים אנחנו בכנות להסתכל ולהבין כיצד נוצרה המציאות הקשה הזאת? האם העובדה שעד לכינון הסכמי אוסלו, לא נהרג וגם לא נפצע שם אזרח ישראלי או חייל צה"ל אחד (!) ורק לאחר התנאים הבלתי נסבלים שכפו על המקום, בעקבות מחנה השלום של השמאל הקיצוני, אבדנו שבעה מטובי חיילנו – האם אין זה אומר "דרשני?"
כמה קל להטיל את האחריות על אנשי קבר יוסף, אזרחים נאמנים של מדינת ישראל שפועלים שנים במסירות נפש בשורה הראשונה של בטחון המדינה ולקרוא להם "תמהונים" ו"קיצוניים", וכמה קשה להסתכל ליוסף הצדיק בעיניים ולומר "אבל אשמים אנחנו על אחינו", על ששמו מבטחם במחבלים שפלים ואפילו לא דאגו להסדרי בטחון מינימליים כדי לאבטח את המקום בצורה נורמלית.
אז היום יש כאלה שמציעים כי הפתרון הוא לנטוש חס ושלום את קבר יוסף. הבעיה כמובן זה לא האנטישמיות ותאוות הרצח של הערבים, אלא קבר יוסף. מי שם את קבר יוסף במקום רגיש כזה?
לו יצויר שאכן זה מה שבאמת היה הבעיה, עוד איכשהו אפשר היה להבין, אבל הרי כל בר דעת מבין מה יעשו הערבים לקבר יוסף אם וכאשר כלל זה לא יהיה בשליטתנו. ולא זו בלבד, אלא נצחון כזה לערבים יצדיק אותם עוד יותר להתקדם לעמדה היהודית הבאה ולנסות לכבוש גם אותה וכל נסיגה רק תגביר את תאוותם ואת רצחנותם, מקבר יוסף יתקדמו להר ברכה ומהר ברכה לאריאל ומאריאל לתל אביב, ואולי גם שם יחליטו אנשי השמאל להכנע. אף הערבים יעזרו למצוא מגורים והסדרי ביטחון נאותים באירופה. וכל זאת מבלי לדבר על הבעיה המוסרית העמוקה של יחס של קדושה לקברי אבות – ערך בסיסי אצל כל עם בעולם אשר כידוע ,שום עם לא היה נוטש את קברי אבותיו, ומה אתנו, עם הנצח?
הפתרון למצב הזה הוא אך ורק בהכרת סגולתה של העיר שכם – כי היא עיר יהודית, עיר עם שורשים יהודים עמוקים ביותר. המהות של המקום היא הערבות שקבלנו על עצמנו במקום הזה בין הר גריזים והר עיבל בזמן יהושע בן נון.
אם במקום להפקיר את חיילנו הפצועים לדמם למות, אם במקום לתת שוב ושוב למחבלים לשרוף את קבר יוסף באש, אם במקום להעדיף החנפה למחבלים רוצחים על פני אהבת אחינו שמוסרים נפשם על המקום, אולי נזכה להבין סוף סוף מה אנחנו עושים במקום הזה. ואם במקום לנטוש את יוסף אחינו בידי הזאבים נשתדל להוציא אותו מהבור העמוק שאליו זרקו אותו בהסכמי אוסלו – אולי אז נבין סוף סוף את היעד שלנו כעם.
לא אנחנו באנו בגבולם – הם באו בגבולנו!
כי שכם היא נחלת אבותינו!
***
"רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף, יושב הכרובים הופיעה.
לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו. אלקים השיבנו האר פניך ונושעה"
