אחדות של אהבה – הרב יצחק שפירא

למה 'חייב להיות' שדוקא הרשעים והאלימים יהיו בשלטון? ומהי האלטרנטיבה? סיכום שיעור מ-ה' אייר תשס"ז, בעריכת אביחי אביעזר. לא מוגה.

יש הרבה אפשרויות להסתכל על התהליך שמתרחש בדורות האחרונים לעם ישראל בארץ ישראל, הפעם נתבונן בדבר דרך "משקפים" של אהבת ישראל.

יש כמה סוגים של קשר בין אנשים: יש אנשים הרחוקים פיזית אחד מהשני ואין ביניהם שום עסק וממילא אין ביניהם שום קשר. אבל כאשר יש מגע בין אנשים מתקיים ביניהם קשר, שניתן לחלק אותו לשני סוגים: האחד, אנשים שיש ביניהם קשר של שותפות, שכל אחד צריך את השני בשביל העסק שלו-עצמו. מזה יכול להיות שיהיה גם קשר אישי, קשר בין המשפחות וכו' אבל הדבק בין האנשים הוא העסק המשותף, האינטרס. והסוג השני הוא קשר שהדבק בו הוא הקשר עצמו, שבו לא שואלים למה להיות ביחד, כי זה ברור מאליו וזה הדבר היחיד שרוצים. לא צריך סיבה למה להיות ביחד, אלא רק מחפשים מה לעשות ביחד על מנת להוציא-לפועל את הקשר הזה.

אחדות של אינטרסים

כל אחד מבין שהקשר הראשון הוא לא קשר אמיתי, כי באמת כל אחד חושב רק על עצמו ודואג לשני רק בגלל האינטרסים שלו, ואם כן הוא אוהב את עצמו ולא את השני.

ובכל זאת, אפשר למצוא את הקשר הזה גם בקדושה; יש אנשים שחושבים שמה שמקשר את היהודים אחד לשני זה שלכולם יש את אותה תורה וכולם מחויבים באותם מצוות וגם ערבים אחד על השני שכולם יקיימו את המצוות. ויותר לעומק, שבאמת כשאני עושה מצווה היא לא שווה אם אין את היהודי השני. כל זה וודאי נכון, אבל זה לא מספיק לבד, כי אז יוצא שאני צריך אותך רק כדי שהמצווה שלי תהיה שווה, ובכלל "אני צריך אותך בשביל…" זוהי קידומת לאהבה של אינטרסים. לכן נחפש בהמשך אהבת ישראל שונה, אבל קודם "נחפור" קצת בהשלכות של אהבת-ישראל הזו.

הרב יצחק אומר שפעם, כשהצדיקים היו רחוקים אחד מהשני (פיזית), כל אחד היה יכול לבחור צדיק אחד ולהסתפק בו, אבל היום כשכל הצדיקים נמצאים ביחד צריך לחשוב איך מסתדרים עם כולם מצד אחד, ומצד שני בוחרים צדיק אחד שהוא הרבי שלי. כלומר, מצד אחד כל הצדיקים באותו מקום, וממילא יש להם בסיס משותף של חשיבות הקיום היהודי באותו מקום, ומצד שני באיזושהי רמה כל אחד דואג לאינטרסים (החשובים) שלו, ואין באמת אחדות בין הצדיקים שיהיה אפשר להידבק בכולם. דוגמה גסה, אם לאחד חשוב כסף לישיבות אז הוא יהיה נגד ההתיישבות, וכן להפך. זה הירידה לפועל של ה"אהבה של אינטרסים" בקדושה, שאם אני צריך אותך בשביל משהו, אפילו אם זה מצווה, בטל הדבר בטלה ההצטרכות.

השלטון בידי הרשעים

אם כך הדבר אצל הצדיקים, ברור שגם אצל שאר העם; הדבק המחבר הוא הקיום המשותף כשלכל אחד יש את ה"וורט" שלו איך להוציא את זה לפועל, אחד באצ"ל אחד בהגנה וכן הלאה. ואז מה יהיה? כל אחד יעשה מה שהוא רוצה? אם ככה יהיה פה רק תוהו ובוהו. לכן "מוכרחה" לקום קבוצה של אנשים כוחניים שאומרים שכיוון שהם "כלליות היישוב" הם יבנו מסגרת אחת יציבה שטובה לכולם, ומי שלא יהיה מוכן להצטרף או להכנע למסגרת הזאת יעשו לו "סזון" או אלטלנה…

צריך לשים לב שלפי התהליך הזה של השותפות שקמה בארץ, זה דבר מוכרח שהאנשים הכוחניים שישלטו לא יהיו מהצדיקים או אנשי הצדיקים, שכן בשותפות של אינטרסים בכל חיכוך יש צד אחד שמוותר, ומכיוון שהצדיקים הם בדרך כלל אנשים וותרנים מוכרח שהקבוצה השלטת תהיה מהפחות צדיקים! הרי מישהו צריך לוותר, אז תמיד הצדיק הוא זה ש'ישבר' ויוותר ראשון.

צריך לשים לב גם לדבר נוסף, שבעומק כל התהליך הזה נוח גם לצדיקים, שכן כמו שהסברנו גם הם לא רוצים שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה כי לכל אחד יש את האינטרס שלו, וממילא מישהו צריך לשלוט, והם לא רוצין שהם יעשו את זה, אז הם שמחים בכך שהרשעים יעשו את 'העבודה השחורה' (שבן-גוריון וחבריו ישלטו…).

לסיכום, המחשבה שאחדות ישראל זה שכולנו שותפים בתורה ומאוחדים על ידה – כשמחשבה זו יורדת לעולם המעשה במישור הציבורי היא מביאה לאחדות של אינטרסים; ב'עולם הדתי' זה אומר שכל אחד דואג לאות שלו בתורה, וכשזה מגיע לעולם ה'חילוני' זה מביא בהכרח לשלטון רשע על עם ישראל, ובבעיה הזאת אנחנו נמצאים היום.

הבחירה במלך ובכל יהודי

לפני שנאמר את התיקון לזה, נציב בעיה נוספת: נראה בחוש שקשה לאנשים כיום להגיד בפה מלא "אני יהודי" ואני שונה מגוי, ומכח זה זאת הארץ שלי ואני אמור להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש שגם תהיה אור לגויים, ומזה נובע היחס המעוות לגויים וליהודים כיום. מה גורם שיהיה קשה להגיד את כל זה? ברור, שקשה להגיד לגויים אנחנו יותר חשובים מכם, או במילים יותר מעצבנות, ה' בחר בנו ובכם לא, ורק אנחנו יכולים לעשות דברים חשובים. ברור שלהכריז כלפי העולם שאנחנו עם נבחר זה רק יעצבן אותו. איך אפשר לדאוג שזה לא יעצבן, והגויים יקבלו את זה בהבנה ואף באהבה כמו שצריך להיות בקרוב ממש, בביאת המשיח?

באופן פשוט המצווה להמליך מלך מתקנת את זה. העובדה שגם יהודי מוכן באהבה להגיד שמישהו אחר נבחר והוא לא, מוכיחה לכל העולם שזה לא מעצבן. נסביר את זה:

בעומק, היחס הזה שלי למלך, שהוא נבחר ואני לא נבחרתי, הוא ה היחס שאמור להיות לכל יהודי ביחס לגויים. נפסק בהלכה שאם נשבו מלך ותלמיד חכם, פודים קודם את התלמיד חכם כי אין לנו תמורתו, לעומת מלך ש"כל ישראל ראויים למלוכה" (הוריות יג, א) – אם כן, כל יהודי הוא 'מלך פוטנציאלי', וכמו שכולם מרגישים כלפי המלך שהוא זה שנבחר, כך צריכים להרגיש כל הגויים כלפי כל יהודי, שהוא הנבחר והם לא.

כדי להגיע לגאולה אנחנו חותרים להגיד שכל יהודי הוא אלוקי, וזה בעצם להגיד שכל יהודי יכול לעשות מה שהוא רוצה, כמו מלך.

ההסתכלות הזו מובילה אותנו לרמה העליונה של הקשר בין היהודים, כפי שנבאר בהמשך.

משל מאב ובן

בשביל להבין היטב מה משמעות האמון הזה שראוי לתת בכל יהודי, ניקח לדוגמה אבא ובן.

בעיה ידועה ביחסי הורים-ילדים היא שקשה לאבא לתת לילד לפתח אישיות עצמאית, וזה נובע משתי סיבות: ראשית, כי האבא הקים מסגרת משפחתית וזה לא יכול להיות שמישהו אחר יהיה פה עצמאי. ויותר לעומק, אם הילד הוא אישיות עצמאית אז מה בכלל הקשר בין האבא לבן?

ברור ששתי הבעיות המהותיות האלו נובעות מקשר של אינטרסים. אם הקשר בא בשביל ליהנות אותי, אז כל דבר שדואג לעצמו ולא לי מעצבן אותי, וממילא כשהילד יפתח אישיות עצמאית, שמתעניינת באינטרסים שלה, כבר לא יהיה שום קשר בינינו. אבל אם הגישה היא הפוכה, שהאבא מבין שהוא קשור אל הבן שלו פשוט כי הוא קשור, כי בעצם בשורש הם אחד ונובעים ממקור אחד – אז הוא מבין שכל פיתוח עצמי של כל אחד מהם רק מגלה את הגוונים של האחדות הזאת. וזה לא שייך לשאול מה הקשר ביניהם כי מהקשר הכל מתחיל.

זה כמו זוג שיש לו זמן והוא מחפש לעשות משהו ביחד, זה לא בשביל להבין למה הם קשורים בכלל, אלא שיש קשר עמוק שהוא פשוט וברור והוא כל העולם מבחינתם, ורק מחפשים דרך לבטא ולממש אותו. ברור שלאהוב מישהו באמת זה ליהנות מזה שהוא עושה דברים משלו בצורה שלו ובגוון שלו, ולא לשלוט עליו. וההנאה הזאת נובעת מהאמון שנותנים אחד בשני, שמה שהוא רוצה לעשות זה מה שמבטא את הקשר היסודי שממנו מתחילים.

אהבת ישראל ברמה הגבוהה

גם אהבת ישראל אמיתית היא כזו. אהבת ישראל היא אהבה עצמית, לא אהבה "בגלל", אפילו לא בגלל שכולנו מקושרים בתורה[א]. אנחנו, כל היהודים, קשורים פשוט כי אנחנו קשורים. כי אנחנו חלק מה', ורק בגלל זה ה' ברא את העולם, ומפה מתחיל כל הסיפור הזה שנקרא מציאות בכלל. אם זו ההסתכלות, חייבים לתת אמון בכל יהודי שכל מה שהוא רוצה לעשות זה מה שמבטא את הקשר בינינו.

לפי זה, אסור לשלוט על יהודים (שלטון זה רק על גויים, כמו שכתוב "כי לה' המלוכה, ומושל בגוים"). כמו שברור לכולם שבעל לא אמור לשלוט על אשתו על מנת ליצור "אחדות" בבית, כך אי אפשר לשלוט על יהודי אחר במסווה שזה בשביל שיהיה אפשר לחיות ביחד.

אם כן, מהו עניינו של המלך? מלך אמיתי הוא אחד שבגלל שהוא מבין טוב את כולם הוא יכול לתת לכל אחד את התחושה שהוא שווה וכל האישיות שלו והרצונות שלו הם טובים, כמו מורה בכיתה, ולא לשלוט עליו כדי לפשר בין אינטרסים. "כל ישראל ראויים למלוכה" הכוונה שאני מסתכל על כל יהודי ורואה שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ואני מאוד רוצה שהוא ילמד אותי גם כן להיות כזה. וכשיהיה אחד שיצליח באמת להסתכל את ההסתכלות הזאת – המלך – נוכל להשתחרר מכל ההסתכלויות השליליות שלנו על עצמנו ועל אחרים. מצוות מינוי מלך מלמדת אותנו מהי אהבת ישראל אמיתית (מזה יוצא גם שהדמוקרטיה לא היתה מספיקה אפילו אם היו משתתפים בבחירות ובהצבעות רק אנשים יראי שמים, כי בלי מלך לא באה לידי ביטוי האחדות האמיתית שבין היהודים).

לכן האחדות אותה אנחנו מחפשים על מנת לחיות פה ביחד, כל עם ישראל, צריכה לנבוע מתוך אהבה אמיתית, כאילו "מתחתנים" עם כל יהודי. כאשר בין הצדיקים תהיה אחדות כזאת שבה כל אחד ירגיש שנותנים בו אמון, והוא יכול לעשות כל מה שהוא באמת רוצה, כולם ירצו גם כן להיות חלק מזה, וממילא כל מי שמחפש לשלוט כדי לפשר בין אינטרסים לא יהיה לו מה לעשות, ולא יהיה לו מקום בכלל. ואם אנחנו, היהודים, נהיה פתוחים ללמוד אחד מהשני איך לחיות, גם הגויים יבינו שהם צריכים ללמוד מאיתנו.

היחס לגויים

על מנת להבין טוב יותר את היחס לאומות העולם, צריך לשים לב שמכיוון שכל השלטון הנוכחי נבע מתפיסה "גויית" של המושג אחדות, עיקר ההשתלטות שלו התבטאה בחוסר היכולת להבדיל בין יהודי לגוי. כלומר, היו חילוקי דעות איך להתייחס לגויים, והיו למשל את אלו שעשו פעולות נקמה וכדו', אבל בגלל החיסרון היסודי היו "חייבים" שלטון שיטפל ביהודים כאלו שעושים את זה על דעת עצמם. לפני המדינה ("סזון") אחרי קום המדינה (אלטלנה), ועד ימינו אלה, שרואים שהשלטון מקדיש את כוחות השליטה שלו בשאלת היחס בין יהודים לגויים הרבה יותר מאשר ביחס בין היהודים לבין עצמם.

כלומר, עיקר מה שלא היו מוכנים לתת אמון ביהודים זה בשאלת היחס לגויים. וממילא כאשר נתקן את זה, נבין מה זה יהודי באמת ומתוך זה מה זה אהבת ישראל ומתוך זה איך לחיות בחברה מתוך אהבה ולא תחת שלטון כוחני – יתוקן היחס לגויים גם מצידנו, כי יהיה מספיק אמון בכל אחד כן לעשות כל מה שצריך. וגם מצידם, כי כשאנחנו נבין באמת מה זה יהודי ונהיה מוכנים לאהוב אחד את השני באמת ולא לדכא את הקשר הזה בינינו, גם הם יהיו מוכנים להאמין בנו.

לסיכום, אנחנו צריכים להפסיק לחפש שלטון שירדה בנו, ולהתחיל לחפש מלך שיאהב אותנו וילמד אותנו לאהוב באמת.

[א] ידוע שיש מקום שבו נשמות ישראל יותר גבוהות מהשורש שלהם בתורה, שהרי הם חלק אלוק ממעל ממש. זה מופיע בהרבה מקומות למשל בביאור ר' הלל מפאריטש לדרוש לחתונה של אדמו"ר הזקן ("חתן עם הכלה" עמוד לה): "…בנשמה האלוקית יש עוד בחינה עליונה יותר… ושרשה הוא למעלה מבחינת שורש הנשמות כמו שהן מתקשראן באורייתא…".

אהבתם? שתפו את הפוסט:

צריכים עזרה?
שלח לנו WhatsApp

הרשמו לתפוצה וקבלו מידי שבוע מאמר מרתק על הפרשה: